שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק א/סד
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן סד[עריכה]
שאלה סד:
ברשך לה"ר שמואל בר דוד חלאיו יצ"ו
שאלת על מה ששכרוך הקהל י"א לירד לפני התיבה וללמד תינוקיתיהם והם שוכרים אותך משנה לשנה. ועת' כשרצו לשכור אותך לשנה זו התנית עמהם תנאים הרבה האחד שאף אם יחלו התינוקו' או תחלה אתה שתטול שכרך משלם. והב' שיפרעוך מדי שבת בשבתו. והג' שיפרעוך מה שחייבים לך קצת מאבות התינוקו' משכירו' שנה שעברה מכאן ועד ששה שבועות. ונשבעת בפניהם שאם לא ישלימו הפרעונות עה"ד הנז' שתוציא הילדים אשר לא ישלימו אבותיהם הפרעון מבית הספר ולא תחזירם עד שישלימו הפרעון ואפילו מזמן בטולם. והקהל ואבות התינוקו' קבלו עליהם תנאים אלו וכשהגיע זמן הפרעון נתרשלו קצת מהאבות לפרוע והוצאת בניהם מבית הספר ולא החזרתם עד שפרעוך משלם כאשר הי' תנאי ביניכם. וכשהוצאתם מבית הספר רצית לחזור משכירותך כיון שלא היו משלימי' הפרעון כמותנה ביניכם לולי שזקני הקהל פייסו אוחך שלא תניח הקהל כצאן אשר אין להם רועה והם עשו ערבות לאבות התינוקות משכירות למוד בניהם ואפילו מהזמן בטל ורצית לדעת אם יש איסור ונדנוד עבירה משכירות הזמן בטל אם לאו:
תשובה: מה שהתנית עמהם שאם יחלה התלמיד שיפרעוך משלם תנאי קיים הוא ואפילו בלא תנאי הדין נותן כן אם התלמיד רגיל שיחלה ואין המלמד יודע ולא היה צריך להתנות בזה אבל מ"מ התנאי (הואיל) בתלמיד שאין רגיל להיות חולה או שרגיל והמלמד יודע שאם לא היה שם תנאי היית מפסיד שכר הזמן שיתבטל ועכשיו הועיל התנאי שאינך מפסיד כלום וכ"כ רבו' הצרפתים ז"ל והביאו ראיה לזה מדאמרי' בפ' השוכר את האומנין (ע"ז ע"א) אמר רבא האי מאן דאגר אגירי לדולא פי' ששכר פועלים להשקות לו שדה מנהר פלוני ופסק נהרא בפלגיה דיומא אי לא הוה רגיל דפסיק פסידא דפועלים הוה רגיל דפסיק בני מתא פסידא דפועלים פי' אם הפועלים מהעיר ויודעין דרכו של נהר להפסק. לאו בני מתא פסידא דבעל הבית וכן הדין נמי למלמד שאם התלמיד הוא רגיל באותו חולי פסידא דבעל הבית אם אין המלמד מכיר בו או שהוא מעיר אחרת שאינו יודע שהתלמיד זה רגיל באותו חולי. ואם אין התלמיד רגיל באותו חולי או היה רגיל והמלמד יודע כן פסידא דמלמד ומ"מ אם התנה שאפילו יחלה יפרענו הוי פסידא דבעל הבית דמאי טעמא אמרי' דברגיל פסידא דפועלים משום דכיון דרגיל הוא למפסק ומבני מתא נינהו הוה להו לאתנויי. וכיון דלא אתנו אפסידו אנפשייהו וכן פי' הרמב"ם ז"ל אבל אי לא אתנו הוי פסידא דב"ה כדין רגיל ופועלים דלאו בני מתא הילכך בנדון זה שהתנית כן עמהם בפירוש הועיל התנאי לתלמיד שאינו רגיל שיחלה ולרגיל שאתה יודע רגילותו וחייב בעה"ב לפרוע למלמד כשיחלה בנו היכא דהוי פסידא דב"ה שכרו משלם ואין אומרים בזה מה שאנו אומרים בשאר פועלים (שם ע"ו ע"ב) אינו דומה הבא טעון לבא ריקן ועושה מלאכה ליושב בטל כלומר ששמין מי שהשכיר עצמו למלאכ' זו כמה היה רוצה לפחות משכרו ולישב בטל וכך ינכה לו משכרו דלא אמרי' הכי אלא בשאר פועלים שהם חפצים לנוח יותר מלהתעמל לולי צורך מזונותם ומשום הכי משערין להם כך אבל מלמד אפילו לא היה לו אלא תלמיד אחד וחלה שעכשיו הוא בטל לגמרי אין מנכין לו כלל כפועל בטל שהרי הוא חפץ יותר בתלמוד מלישב בטל ודומה זה למ"ש שם בפ' הנז' (ע"ז ע"א)אמר רבא האי מאן דאגר אגירי לעבידתא ושלים עבידתא בפלגא דיומא אי אית ליה עבידתא אחריתי דניחא מיכה אי נמי דכותה עבדי. קשיא מינה לא עבדי אבל נותץ להן שכרן כפועל בטל ואי אבלושי נינהו דאי לא עבדי חלישי נותן להם שכרן משלם. ופי' אבלושי חופרי אדמה שהורגלו בעבודה קשה וכשאינן עובדין הן נחלשין משו"ה נותן להם שכרן משלם וכתב ר' יואל הלוי ז"ל דה"ה למלמד שהבטלה גורם לו חולשה וכ"כ ר"מ דרוטנבורק ז"ל וכ"ש שאם המלמד יש לו תלמידים אחרים מלבד התלמיד שחלה שחייב לפרעו משלם שהרי כל כך הוא יגע בתשעה תלמידים כמו בעשרה וכ"כ רבו' הצרפתים ז"ל:
וכן מה שהתנית עמהם שאם תחלה שיפרעוך משלם תנאי קיים הוא ואפי' בלא תנאי כתב ר"מ דרוטנבורק ז"ל שנותן לו ב"ה שכרו משלם והביא ראיה מדאמרי' בפ' קמא דקדושין (י"ז רע"א) גבי ע"ע חלה ג' ועבד ג' אינו חייב להשלים ואע"ג דגבי פועל שנאנס ולא השלים מלאכתו מוכח בפ' האומנין (ע"ז ע"א) שאינו נוטל אלא שכר מה שעשה אפ"ה גבי מלמד יש לדמותו יותר לעבד עברי משאר פועלים דחד טעמא אית להו דפועל שאין שוכרין אותו אלא ליום אחד לא מסיק אדעתיה ב"ה שיבא אליו אונס שיצטרך להתנות עמו ומש"ה אין לו אלא שכר מה שעשה אבל עבד הנמכר לשש שנים כולי עלמא ידעי שא"א לו שיעבוד כל הזמן ההוא שהרי רגיל הוא האדם שיחלה תוך זמן גדול ומ"ה אם חלה לא ישלם לו אחר שש וה"ה נמי למלמד ששוכר עצמו לשנה שנוטל שכירותו משלם אף אם יחלה כיון שלא התנה עמו ב"ה כ"כ קצת מרבותי' הצרפתי' ז"ל ומ"מ אם התנה בפי' שלא ינכה לו שכירותו כל ימי חליו תנאו קיים:
וכן מה שהתנית עמהם שיפרעוך מש"ב אע"פ שאתה שכיר שנה הועיל התנאי לענין לעבור על ב"ת פעולת שכיר שאם לא התנית עמה' כלום אלא ששכרוך לשנה לא היו עוברין על ב"ת אלא לסוף השנה דקי"ל (ב"מ ס"ה ע"א). שכירו' אינה משתלמת אלא לבסוף ותנן בפ' המקבל (ק"י ע"ב) שכיר שבת שכיר חדש שכיר שנה שכיר שבוע יצא ביו' גובה כל היום וכו' ועכשו שהתנית עמה' שיפרעוך מש"ב יש לך דין שכיר שנה לענין שאין יכולין לחזור בהם שאין ב"ה יכול לחזור בו באמצע זמנו ויש לך דין שכיר שבת לענין שאם עבר השבת ולא פרעוך אחר שתבעת שכירותך הם עוברי' בלאו דלא תלין ועשה דביומו תתן שכרו ומכאן ואילך הם עוברים בכל יום משום בל תשהה שנאמר אל תאמר לרעך לך ושוב וכדאיתא התם בפרק המקבל (קי"א ע"א).
וכן מה שהתנית עמהם שאם לא יפרעוך תוך ששה שבועות מה שחייבים לך שתבטל הילדים מלמודם עד שיפרעוך אפי' מזמן בטולם ונשבעת על זה בפניה' וקבלו תנאי זה עליהם תנאי קיים הוא אע"פ שנראה קשה בטול ת"ת שהוא יותר קשה מבטול בנין ביהמ"ק ושכרו יותר גדול מהצלת נפשות ומבטולו מכבוד אב ואם כדאיתא בשלהי פ"ק דמגלה (ט"ז ע"ב) וגם ענשו יותר גדול מבטול קרבנות כדאי' בפ"ק דמגלה (ג' ע"א) ובפ' הדר (ס"ג ע"ב) ובפ' נגמר הדין (מ"ד ע"ב) ואע"ג דההוא בת"ת דרבים מוקמי ליה במגלה (שם ע"ב) מ"מ ת"ת דתינוקו' חמיר טפי ולא נפיק מהאי כללא שאין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות דאינו דומה הבל שיש בו חטא להבל שאין בו חטא ואפילו לבנין ביהמ"ק אין מבטלין תינוקות של ב"ר כדאית' בפ' כל כתבי (קי"ט ע"ב) אבל אין עונש עליך על זה כלל שבשעה שנשבעת לא הי' עולה על דעתך שהאבות יזלזלו כ"כ בבטול ת"ת של בניהם ונשבעת לזרז אותם כדי שיפרעו' וכשעבר הזמן ולא פרעוך הם גרמו בטול המצוה שהיה להם למשכן כליהם וללות מעות לפרעך וגם השבוע' חלה עליך שאין זה נשבע לבטל את המצוה דמצוה לאו עליך רמיא אלא על האבות היא מוטלת מצות ת"ת לשכור מלמד לבניה' וכדאית' בפ"ק דקדושין (כ"ט ע"א). וכיון שחלה שבועה זו וגם אין עליך עונש עליה וכדפרישנא נשוב לענין התנאי שהוא בודאי קיים שהרי קבלו עליהם שאם יבטלוך מהלמוד בסבת איחור הפרעון שיפרעיך שכר בטלתך וזה דומה להא דתנן בפ' המקבל (ק"ד ע"א) המקבל שדה מחבירו ומשזכ' בה הבירה שמין אותה כמה היא ראויה לעשו' ונותן לו שכך כותב לו אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא ואמרי' בגמר' (שם) ר"מ היה דורש לשון הדיוט אם אוביר ולא אעביד וכו' ופר"ח ז"ל דאע"ג דר"מ אית ליה דבעינן תנאי כפול וסבר כל דאי לא קני הוי אסמכתא הכא היה עושה לשון השטר כד"ת שאין צריכין חזוק ומקיים אע"ג דאינון אם ולית בהו תנאי כפול והרמב"ן ז"ל דחה פירושו דהכ' ליכא אסמכתא כדאמרי' בגמ' (שם ע"ב) דכיון דלא אמר מילתא יתירתא שלא אמר אם אוביר אשלם אלפא זוזי אלא אשלם במיטבא ובידו הוא לעבוד אותה א"כ אין כאן אסמכתא וכן נמי בכאן אין צורך לתנאי כפול אפילו בלא דרישת לשון הדיוט לר"מ דלא בעי ר"מ תנאי כפול אלא בכגון האומר לחברו שדה זו נתונה לך במתנה אם תעשה דבר פ' דס"ל לר"מ דלא אמרינן מכלל הן אתה שומע לאו הילכך אם לא כפל תנאו לא משמע אם לא תעשה דבר פלוני לא תהיה השדה נתונה וב"כ וב"כ תנאו בטל ומעשה קיים והשדה נתונה בין יעש' ובין לא יעשה אבל במקבל שדה לא שייך ביה תנאי כפול ואפילו תימא דשייך ביה תנאי כפול כ"ש דחייב הוא לשלם שהרי כיון שלא כפל תנאו התנאי בטל והמעשה קיים וישלם לו במיטבא ואע"פ שלא הובירה ע"כ דברי הרמב"ן ז"ל ומכאן תלמוד לנדון זה שאין צורך לתנאי כפול אפילו לר"מ לחייב בזמן בטלתך ואפי' יש צורך לתנאי כפול כ"ש שחייבין לפרעך בין תתבטל בין לא תתבטל וגם אין כאן אסמכתא שהרי לא אמרו מילתא יתירתא שלא חייבו עצמן ביותר משכר פעולתך ובידם לקיים שהרי יש בידם ללות מעות לפרעך וא"כ אין כאן אסמכתא והוי תנאי שבממון וקיים. וא"ת והלא לא היו בדברים אלו קנין ולא שטר והיאך יתקיימו תנאים אלו. דע כי שכירות פועלים אין צורך לקנין כלל אלא בדברים בעלמא הם נשכרין ואם חזר בו בעל הבית קודם שהתחילו הפועלים במלאכה אם עכבן עד שעה שאינן מוצאין להשכיר עצמן ודאי נותן להם שכרן ואם מוצאין להשכיר עצמן ילכו וישכירו עצמן ואין להם עליו אלא תרעומת שמטריחן לחפש אחר מי שישכור אותן ואם אינן מוצאין לשכור אלא בפחות ממה ששכרן ב"ה ישכירו עצמן ומשלי' הוא להם עד כדי שכרן שקבל עליו משלם. ואם התחילו במלאכה אע"פ שקודם שהתחילו במלאכה לא היו מוצאין להשכיר את עצמן כגון שאין במקום שמשכירין פועלים או שהיו פועלי' נשכרין בשלשה והוא אמר להן ליתן עשרה כיון שהתחילו במלאכה נתחייב מעכשיו ליתן להם שכרן משלם כמו שקבל עליו שכשם ששאר דברים נקנין בקנין כך שכירות פועלים נקנה בתחלת מלאכה זהו דין ב"ה בחזרתו אבל פועל אע"פ שאינו יכול לחזור בו כל זמן שיש פסידא לב"ה בחזרתו אבל מ"מ אם אין פסידא לב"ה בחזרתו חוזר בו ואפי' בחצי זמנו שנאמר כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים ובזה יפה כח פועל מכח ב"ה וטעמא דמלתא דב"ה לא מפסיד מידי בחזרתו של פועל היכא דליכא פסידא מחמת חזרת הפועל דאי לא עביד השתא עביד למחר אבל פועל הוא פסידא שכירותיה יומיה וכבר נשתעבד לו ב"ה בתחלת מלאכה כן סדר כל זה הרמב"ן ז"ל בחדושיו ומעתה בנדון הזה הרי אתה שכיר שנה לאנשים אלו והתנית עמהם שיפרעוך בכל שבת על תנאי שלא תעשה מלאכתם כ"ז עכוב הפרעון ושכר שנתך לא תפסיד הרי הם נשתעברו לך בתחל' מלאכתך בתנאי זה ובין תלמד ובין לא תלמד מחמת איחור הפרעון שכרך לא הפסדת ואין כאן משום רבית כלל כמו ששמעתי מי שהורה כן שלא שכר מעותיך הבטלים אצלם אתה נוטל אלא חובך ושכר בטלת עצמך אתה נפרע שנתחייבו לך בתחלת השנה בכך וכך כל השנה על תנאי זה קיים. ועוד שכיון שנשבעת בפניהם הרי נאנסת בלמוד בניהם וכיון שנאנסת מלהשלים מלאכתם חייבים לפרעך משלם וכדתניא בפ' האומנין (ע"ז סע"א) השוכר את הפועל ולחצי היום שמע שמת לו מת או שאחזתו חמה אם שכיר הוא נותן לו שכרו ואע"ג דהתם ודאי אינו נותן לו אלא שכר מה שעשה לא שכרו משלם וכדמוכח התם אפ"ה בנדון זה חייבין ליתן לך שכרך משלם שהרי כתב הרא"ש ז"ל דה"מ דאינו נותן לו כל שכרו דוקא שבא לו האונס בחצי היום האחרון אבל אם בא לו האונס בחצי היום הראשון ואחר שעבר האונס קבלו ב"ה למלאכתו סתם נותן לו כל שכרו ואינו מנכה לו מה שביטל בשביל האונס ובנדון הזה ג"כ כיון שרוב השנה נשאר' אחר הבטול הזה וקבלוך עליהם סתם חייבי' לשלם לך שכרך משלם. וכ"ש עכשיו שבפירוש נתנו לך זמן הבטלה ועוד אפי' נתבטלת כל השנה בשביל עכוב הפרעון חייבין לשלם לך שכרך משלם דלא אמרינן בנאנס שאינו נוטל אלא מה שעשה אלא בשלא נאנס מפני ב"ה אלא מפני דברים אחרים כגון אחזתו חמה וכיוצא בזה אבל אם ב"ה עצמו בטלו חייב לשלם לו כמו שהתנה עמו אפי' נתבטל כל הזמן שהרי הוא סגר דלת בפניו ואינו יכול לעשות מלאכתו ובנדון הזה ג"כ הרי הן ידעו שנשבעת ואי אפשר לעבור על שבועתך אפ"ה עכבו הפרעון א"כ הם אנסוך מלעשו' מלאכתן ואפי' עכבוך כל השנה לא הפסדת כלום משכירותך כיון ששכרוך לשנה והתחלת במלאכתן. ועוד בר מן דין ובר מן דין הרי נתבטלת זמן מרובה מללמוד בניהם ואח"כ פייסוך לחזור ללמדם ולא נתפייסת אלא א"כ יתנו לך תרקבא דדינרי ונתנוה לך מה חשש איסור יש בדבר מדעתם נתנו לך מה ששאלת ואין כאן דין אונאה כלל שאין בשכירו' פועלים אונא' וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפי"ג מה' מכירה השוכר את הפועל לעשו' עמו בין בקרקע בין במטלטלין אין לו אונאה מפני שהוא כקונה אותו לזמן ועבדים אין בהם אונאה וכן היא בפ' הזהב (נ"ו ע"א). ועוד שהרי אתה שכיר הקהל אלא שחייבו לך פרעון שכירותך על אבות התינוקות כפי מה שהתנ' עמהם ואם אבות התינוקות העבירו עליך את הדרך הקהל חייבין להעמיד הדין עליהם כדי שלא יפקיעו שכרך. וכן עשו הזקנים שנעשו ערבי' כשרצית לחזור משכירותך ועשו מה שראוי לפי הדין שמוטל עליהם לפקח בכל צרכי שליח צבור שלהם כי כל הקהל הם אחראין וערבאין זה לזה כמ"ש בס' חשן משפט בשם הרא"ש ז"ל בסי' קכ"ו וכ"ז שבטלת הילדים מלמודם לא נתבטלת מלעשו' צרכיה' ואינו בדין שתפסיד משכרך אפי' פרוטה אחת ועוד כשעכבו הפרעון ורצית לחזור בך משכירותיך אע"פ שמן הדין לא היית יכול לחזור כ"ז שלא מצאו שליח צבור אחר עד תום שנתך אבל מ"מ כשרצית לחזור משכירותך פייסוך כל הקהל שלא תניחם ולא תפסיד שכר שנתך אפי' אם לא ילמדו התינוקו' מפני שנשבעת שלא תלמדם עד שיפרעוך ומפני פיוסם עמדת עמהם ופרעוך משלם א"כ מה חשש איסור יש בדבר וכי מפני הלואת מעותך הם נותנין לך אותו שכירות ובודאי אלו אמרת להם הריני נשכר עמכם בכ"ו בשבת ואם תעכבו הפרעון תתנו לי ביותר בודאי היה זה רבית אבל אתה נשכרת להם בסך ידוע לא נתוסף בשביל העכוב אלא שבטלוך ממלאכתך בגרמתם אינו מן הדין שתפסיד כלום משכירותך.