שו"ת מהרש"ל/סימן עד
למר ולתורתו שלום ילמדינו רבינו על ראובן שנתן ב' מקומות בב"ה לחתנו שמעון בנדוניתו בק"ס וכתב לו על זה שטר ומסרו לחתנו בזה הלשון ר' ראובן יכניס לנדן בתו מאה זהו' וכו' וב' מקומות בב"ה שהיו לו לחלוטין עולמית חדא בב"ה של אנשים ובפרט המקום שאצל ישיבתו בב"ה ומקום אחד לבתו וכו'.
ואחר הדברים האלה לא הושיב ראובן את חתנו שמעון על המקו' שהיו ממש מקומו אלא אצל מקומו וגם הושיב שם בנו שלא כדת כי לא היו שם מעול' רק ב' מקומו' והוא חלק אות' לג' .
והנה בא חתנו וצווח לפני עדים ואומר כי כל זה איננו שוה לו וגם עשה מחאה לפני עדים כדין כל המחאות ואחר ג' שנים בא חתנו ותבע לחמיו שיתן לו המקום שהיא למעלה אצל ישיבתו כאשר הוא בשטרו וגם שיעמוד בנו ממקום זה או הוא בעצמו כי אין כאן רק שני מקומות.
וטען ראובן שמתחלה לא נתן לחתנו המקום אלא באופן זה שגם בנו ישב כאן ולא נתתי לך אלא שליש משני מקומות האלו דהיינו מקום ישיבתך ותו לא וגם העדים שחתמו השטר אומרים כדבריו איך שהתנה ר' ראובן עם שמעון שישב גם בנו עמהם ושלא נתן לו אלא שליש מקומות האילו ולא שיעור מקום ממש.
הנה ילמדנו רבינו אם יוכלו העדים לחזו' בשטר שכתבו וחתמו בק"ס ובנדוי ע"ה ועה"ב כתיקון כל השטרות וגם ילמדנו רבינו איזהו המקו' שר' ראובן חייב ליתן לחתנו כי ראובן טען שכל אלו ב' המקומות היו מקום ישיבתו וחתנו טען שאצל ישיבתו הכתוב בשטרו הוי פירושו אצל מקום מיוחד שהיה לו מיום בניין ב"ה והמקום שהיא אצלה הוה שלו ע"כ:
הנה תשובתכם בצדכם מאחר שמסקינן בריש המקבל דר"ם ור"י והלל הזקן ור"י בן קרחה כול' דרשי לשון הדיוט וכן הלכה ואין זו שיט' מדלא אמ' ר"מ ור"י והלל הזקן וכו' דרשי לשון הדיו' אלא קחשיב כל א' בפני עצמו ש"מ שכך הלכה וכן כותבין התו' בסוף פ' נערה דכך הלכה אפי' היו ב' חולקים במדרש הכתובה ומעתה זכינו בדין מאחר שדורשין לשון הדיוט ופי' רש"י לשון הדיוט לשון שהורגלו הדיוטו' לכתוב שלא כתקנת חכמים היו דורשין הלשון לפסוק אחריו הדין ואף שפירש רש"י הורגלו לאו דווקא קאמר דמ"ש הוא מאחר דניזל בתרייהו ה"ה בכל לשון והא ראייה שכתבו התוספות דאיירי בלא נכתב ומ"מ דרשינן מאחר שהורגלו בכך ובודאי לא באו למעט היכא שנכתב בשטר אפי' בלא הורגלו דבודאי כ"ש הוא דלא גרע לשון הכתוב בשטר לתועלת הזוכה מהרגל הלשון שלא כתוב וגם אינו מתקנת חכמים וא"כ מאחר שכתב לו מקו' בב"ה מסתמ' כלשון בני אדם ובלשון העיר מה הוא נקרא מקום ב"ה דהיינו שיעור הקצוב לכל תושבי העיר והלשון מוכיח עליו שכן הוא מדלא כתב לו מקום בב"ה לישב עליו אלא מקום סת' בלישנא דמתא שהרי במקח וממכר הולכין אחר לשון בני אדם כדמוכח בב"ב פ' המוכר ועוד מלישנא דטפויי אח' שכתב שני מקומות כו' ואח"כ כתב חדא ב"בה של אנשים כו' ולא כת' בקצר' מקום אחד בב"ה של אנשים כו' ולא ה"ל למיכת' ב' מקומות אלא כדי שיהו ב' מקומו' בשיעורן ובמילואן ומה שבאו העדים להעיד אחר קיו' השטר דבר שהוא כנג' משמעו' קיום השטר פשיטא דלאו כל כמינייהו לגרוע כח השטר דאפי' בתנאי היה דברינו יש מחלוקת בין המחברים דהרבה מהן סברי שאם כתב ידיהן יוצא ממקום אחר דשוב לא מהמני בתנאי וכן הכרעתי בחבורי בפ"ב דכתובו' ואף לאותן דס"ל אפי' בכת' ידן יוצא ממקום אחר אפ"ה מהימני היינו דס"ל כמו דמסקי דבורייהו דמי נהי דלא צריכ' לקיום עדות כתב ידן ס"ס הן מעידין שכתב ידן הוא ומסקי דבורייהו דהוה ביה תנאי אבל היכ' שכבר באו לפני ב"ד לקיי' עדותן ולא העידו באותו הפעם שהיה בהן תנאי פשיטא דתו לא מהמני וכל זאת כתבתי לרווחא דמילת' דבכה"ג שבאו לגרע לשון השט' ולסותרו לכ"ע לא מהימני ומה שכת' אצל ישביתו פשיט' שדורשין לשון הדיו' והוא כפשוטו שנתן לו מקום אצל ישיבתו שהיה בו מוחזק בשכבר לישב עליו כמה שנים שיתן לו מקום השני משלו הסמוך לו דאל"כ לא היה ליכתו' שיתן לו מקו' אח' משני המקומות שיש לו וק"ל הנראה בעיני כתבתי: דברי שלמה בן מהר"ר יחיאל ז"ל ה"ה הנקרא שר יצחק: