שו"ת מהרש"ל/סימן נב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

שאלה אי מותר להלות למי שיש לו חנות מן השררה שהוא מלוה בריבית על משכנות של גוים ובעל החנות הוא במקו' אחר שאין בו החנו' והמשכנו' אינן בידו במקו' שלוה אם יש למצוא הית' להלו' בריבית לבעל החנות.

ועוד שאלה כשרואה בעל החנות שאינן רוצים להלות לו על אותן המשכנות של גוים ויש בידו מטלטלים ותכשיטים משלו ואינה רוצים להלות על משכנות שלו שהם ירגישו שהם שלו ושולח אותם ע"י גוי שילוה לו עליו ברבית והגוי אומר שלוה עליהם לצורך עצמו והם שלו ושוב נודע אח"כ שהיו משל ישראל אי שרי לקבל הרבית מהן ע"י גוי או אפילו ע"י ישראל עצמו ואי שרי להערים כך ללו' ע"י גוי או לא:

תשובה על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון יראה דמי שיש לו משכנות של גוים היודעים כגון לבעל החנות שרי ללות עליהן פשיט' אם יודע בעל החנו' המשכנות באיך ומה הם ממושכנים דשרי כשמקנה לו אותן המשכנות בפרטי עד אשר זמן פדיית' ויכול להתנות עמו באם אביא המעות שלך שתחזור ותקנה אותן לי בדמים הללו כפי מה שיעלה לך מן הקרן והריבית שהיה ראוי ליקח לך מן הגוי והוי כחוזר ומוכרו לו ושרי לכ"ע וכן פסק הרא"ש בתשובה הלכה למעשה ואף שכתב מהררי"ק שאין היתר בדבר וק"ל ואם יבאו לסמוך על הקניין שעושין שמקנין למלו' ממשכנות החנות כנגד סך המלוה הלא צללו במים אדירים והעלו בידם חרס דדבר פשוט הוא שאין קניין זה מועיל כלום שהרי השיב רבינו מאיר והביאו המרדכ"י פרק מי שמת וז"ל מעשה היה שנתן האפוטרופו' חובות הערבונו' לראובן ושמעון ליקח קרן וריבית מן הערבונות ופסק הר"ם דלא קנו ראובן ושמעון את הערבונות ואין יכולי' ליקח מן החובות הריבית העולה עליהם דאין אדם יכול להקנות לחבירו חוב שיש לו על הגוים בשום עניין ואפי' בקנין אגב קרקע ליתיה בבריא כו' עד וא"כ כל הריבית שעולה על החובות כל היכא דאיתיה של בעליו הוא עד ואסור נמי ליקח אלא א"כ מחל המוכר ללוקח את הריבית דבהכי שרי כיון שלא קבל עליו המוכר אחריו' החוב מותר אם לא חזר בו המוכר עכ"ל הרי לך בהדיא דאע"ג שהיו החובות על הערבונות אפ"ה פסק שאין יכולין להקנות בשום עניין וגם אסר ליקח את הריבית שעלה מן החוב א"ל ע"י מחילה וקבלת אחריות כו' שרי לי מרי לא דק היטב כי למה לא יועיל קנין לערבונות וכי לא יכול להקנות אגב קרקע כשאר מטלטלים הנקנין אגב ד' אמות או בחליפין גם כל רבותי' בעלי התו' כתבו להיתר גבי משכון כשאומר הריני מוכר לך כל כח וזכות שיש לי על המשכון וה"ה כשאינו מוסרו לידו ומקנה לו בדרך הקנאה דשרי ובודאי לא עלה זו על דעת מהר"ם וספר מרדכי מוטעה הטיעהו וכך הוא ראוי להיות נוסחו מעשה היה שנתן האפוטרופוס חובות תמורות הערבונו' לראובן ושמעון ליקח קרן ורבית מן החובות ופסק הר"ם דלאו קנאו ראובן ושמעון ואת החובו כו' משום שלא יכול להקנו' החובות של גוים ולא היו שם משכו' כלל אבל כשמקנין משכנות הידועים מן החנות שפיר דמי אפי' בלא מחילה ואחריות ואף אחר שקנה אותה למלוה אינו אלא שומר חנם מ"מ אינו יכול להתנות עמו שיוסיף בקבלת שמירתו דהא מתנה ש"ח להיות כשואל לחייב באונסין ודומ' לזה כת' הרא"ה גבי שליח וז"ל ישראל שאמר לחבירו טול מעות הללו והלוה אותן לגוי בריבית אם אחריות המעות על השליח בהולכה או בהובאה אסור למלוה ליק' הריבי' מיד השליח או מיד שלוחו של שליח ואפי' עד מאה ואם אין האחריו' עליו אלא כשאר שלוחים אם ש"ח ש"ח ואם שומר שכר ש"ש מותר ומלוה שעושה שליח לישראל חברו לקבל משכנו מיד גוי והלוה השליח עליו לגוי בריבי' מות' למשלח לקבל הריבי' אעפ"י שהשלי' נתחייב באחריות המשכון דפיקדנון הוא דאיכא אלא קמחייב עצמו באונסין וק"ל מתנה שומר חנם להיו' כשואל לא דמי למעות דמעות לא הדרי בעיניה ומשכון הדר בעיניה ע"כ שכתב הטור שהרא"ש לא חולק לפי שכתב נמי גבי גוי שנתן לישראל לוה לי ברבית על המשכון מישראל דמותר משום שנעשה שלוחו של ישראל ובלבד שיהא אחריות המשכון והמעו' מגוי לישראל ולא על השליח עכ"ל בפ' א"כ וכן פסק בתשוב' היינו דוקא גבי שליח דס"ל אי לאו דמקבל עליו ישראל המשלחו לא מיחזי כשלוחו אלא בשליח של גוי ואין שליחות לגוי לעניין ריבית להקל לכ"ע אבל הכא שאינו מכח שלוחו אלא שמקנ' לו המשכנו' יכול זה שפי' להתנו' עליו שיקבל עליו שמירת אונסין שיאמ' לו זה כל המשכנו' שהקניתי לך אין רצוני שיהו בידך אלא תמסור אותן בידי ועד שתמסרן לידי יהיו באחריותך מה שאין כן גבי שליח ומ"מ אין היתר בדבר אלא כדפירשית במשכנו' פרטי הידועים עד זמן פדייתם ולא לזמן קצוב דשמא יפדו אותן מקודם הזמן ומ"מ יש להתיר בדבר כמו שאנו עושין קצב עד שנה כמו שאנו עושין כגון שיקנה לו כל המשכנות שיש לו עתה בחנו' באופן זה שהמשכון האחרון יהיה נקנ' לו כנגד מעותיו ומן הסת' אין אפשר שיהיו פדויים כולם בתוך שנה שלא ישאו סך משכון נגד מעותיו עד שנה ובכלות שנה יעשה קנין אחר ואף אם בא מקרה שיפדו כולם קודם זמן מ"מ לא יהיה ריבי' שהרי הוא מלוה לגוים על הפחו' בו ה' פשיטי' לזהוב כל שבוע והוא בעל החנות על היותר אינו נותן אלא ג' פשיטים וא"כ הוא מקנה לו כנגד קצב שלו והמותר שלו באופן שכל הריבית שיעלה עד כ"ה זהובי' למא' יהיה שלו והמות' והי' לבעל החנות וא"כ אפי' כשיופדו כל המשכנו' אפי' הרב' קוד' כלו' השנה מ"מ יעלה הריבי' כנג' הסך שלו ואף א"ת שיבא גוי אלם ולא ישלם הריבי' בשלמו' מ"מ הוא אינו חייב בדבר שהרי קנוי לו המשכון כנגד קרן ורבית שקצב ואם הוא מתיירא מן הגוי וצריך להחזירו לו בפחות ואפי' בחלם בלא ריבית מזליה דידיה גרם שהרי הוא חייב באחריות ולרווח דמלתא יעש' קניין חדש וקצוב כל חצי שנה דבלי ספק לא ישאר בו שום ספק ואם לבו נוקפו אף בדב' הזה או שמלו' לו סך חשו' דמסתפי שלא ישאר משכון נגד מעותיו שבוע' אחד שיפדו אותה א"כ יכול להתנות עמו שיכתוב יום ההקנאה ויעיין אח"כ בפינקס המשכנות שכל המשכנות שהיו ממושכנים באותו עת משועבדים לו נגד מעותיו בקרן וריבית ויעיין בכלות השנה כמה נפדו וכמה לא נפדו ובאיזה זמן נפדו שדרך סופרי החנות לכתוב זמן פדייתן ואף אם אין דרך שיכתבו יכול הוא להתנו' עם בעל החנות שיכתבו ויראו אם נפדו בלבד הממושכנות והרבה קודם הזמן עד שלא יגיע הריבית נגד הקצב שלו שינכה מן הסך ולא יתן הריבית בשלמות ואם הוא בעל החנות עובר ואינו עושה הקולר תלוי בצוארו והוא נקי ומה שרגילין שבעל החנות משעבד עצמו ליתן לו הקרן והריבי' בבלות השנ' אם ירצ' המלו' אעפ"י שעדיין לא נעדו המשכנו' צ"ל שיתנ' המלוה עם בעל החנות תנאי שבכלו' השנ' יחזור ויקח ממנו המשכנו' אם הוא ירצה למכור לו והברירה בידו ועוי"ש היתר בדבר כגון שנותן המעות צרורים וחתומים לתוך החנות והוא מתנה עמו שילוה אות' בריבית כל מה שיעלה יותר מקצב שלו יהיה לבעל החנות בשכר טרחו כל משך זמן שמוציא אותן המעות ללות אבל בעל החנות יכול להתנות שיכול להחזיר לו מעותיו על איזה זמן שיתנה עמו אם המלוה יכול להתנות עמו שבכלות השנה יהיה מחויב לפדות המשכנות ממנו שהרי הם משועבדים למלוה וא"כ הוי כאילו מכרו לו באותו העת ס"ד כל כה"ג אינו מתחיל הריבי' אלא מזמן שמוצי' המעות ומלוה אותן ולא יערב אות' מעות עם מעות אחרים אלא ייחד להם מקום עד שמוציא אותן אכן בעו"ה העולם רגילין להלות לבעל החנות בלא שום קניין וגם מוציאין המעות וצרכם ונותנין ריבית למלוה ואומרים כי יש לי משכנות מן הגוי ביותר והוא נותן לי ביותר והוא ריבית קצוצה ממש גדולה מזו כתב הטור שאפי' אם מוסר לו המשכנות בידו שהו' ריבית ממש וז"ל אבל ישר' הבא לחבירו ואמ' לו הלוני מעו' עלה המשכונת אלו שהן של גוי והלוה לו או שאמר לחבירו הלויני מעות בריבית ואני אשלח לך משכן ע"י גוי והגוי הביא את המשכן למולה והיליך מעות ללוה כל זה הוי ריבית קצוצה וה"פ דבבא דרישא מאחר שלוה המעות לצורך עצמו והוא פור' הריבית אפילו אם המשכון שהוא בידו משל גוי הוא נמי בריבית מ"מ כיון שהוא מקבל עליו לפרוע הריבית סתם בין לא יפרענו הגוי בין יפרענו הוי ריבי' דס"ס ע"י הישראל בשלמא אם מסר לו המשכנו' בתורת שילוה לו עליו כפי אשר ליוה עליהם לגוי והוא יטול הריבית מן המשכון כאשר קצב עם הגוי א"כ לא הוי כאילו נתרב' ע"י ישראל אלא כאילו הלוה לגוי וא"כ כ"ש היכא שאין מוסר לו המשכנות לידו ולא הקנה לו ולא התנה עמו כראוי זהו ריבית קצוצה.

ועל דבר שאלה השנייה נ"ל פשוט היתר היכא שהמלוה לא ידע שהן של ישראל דשרי לקבלם ואף ללוה שרי למיעבד הכי לכתחיל' אבל אי ידע המלוה אסור לשניהם ולא נימ' דבכל עניין שרי לית' דאמר אין שליחות לגוי אפי' לקולא וא"כ ממילא אפי' ידע שרי והטור כתב שהרא"ש הסכים לדברי ר"ת ואומרים מה שכתב הטור וכתב א"א הראש שגם בזה שישראל שולח סבלונות ללות עליו שצריך שלא ידע המלוה שהמשכון של ישראל ולצור' ישראל הוא לוה כו' שכל זה כתב הרא"ש בתשובה והוא דוק' לדברי ר"י אבל לדברי ר"ח מותר הכל אפילו לא ידע וכן פירש מהרר"י קארו וכמו שנמצ' כתו' בתשובת הרא"ש להדיא הא דבעינן שהמלוה לא ידע שבשביל ישראל הוא לוה אות' היינו דוקא לפרש"י ור"ת דסברי אע"ג דלא ידע איכא איסו' לעניין ריבי' כיון דיש שליחו' לגוי לחומרא אבל לפר"ת אפי' ידע שבשביל ישראל הוא לוה מותר כיון דלא אסור אלא נטל ונתן ביד ע"כ.

ולא יראה בעיני כלל לסמוך על דברי אלו חדא דלמה לנו להקל בעניין ריבית ולעשות מעשה כר"ת ולא כרש"י ור"ח שדבריו דברי קבלה בכל מקו' גם לא מצאתי בשום מקום שהסכים הרא"ש לדעת ר"ת אלא אדרבה משמט שהרי מביא דברי ר"ת בתחילה ואח"כ כתב אבל ר"ח ורש"י אסרו ועל זה רגיל הטור לבנות יסודו שדעת אביו הוא מה שכתב בסוף ואדרבה בתשובת הרא"ש כת' בכלל ק"ח להדיא ומי יעלה על דעתו להכריע לקול' כר"ת כי הראייה שהביא ר"ת מפ' ד' אחים המדקדק לשם ימצא דלא דמי ואפשר שהטור סבר מדכתב דברי ר"ת וראייתו ואח"כ כתב דברי רש"י ולא כתב שיש לדחות ראייה של ר"ת משמע שבסוף ימיו חזר מן התשובה כך הוא דעתו וצ"ע ועל כל פנים נראה שלא הסכים לדברי ר"ת אלא להלכה ולא למעשה:

ועוד דבר תמוה הוא שיכתוב בתחלה וכן הוא מסקנת א"א הרא"ש ויכתו' אחר כך דברי אביו הרא"ש והוא לדברי ר"י ולא לר"ת ולא יהיה אליבא דפסק הלכה ע"כ נראה מה שכתב הטור וכתב א"א הראש ז"ל כו' הוא אפילו לרבינו תם ודווקא לזה הוא דשרי לרבינו תם מאחר שהמלוה לא ידע מדכתב הטור לעיל כדבריו אבל הלוה שיודע אסור לפי רש"י משמע להדיא אפי' ר"ת שרי כה"ג אבל היכ' שהמלוה ידע אסור ואף שמצאתי שכתכ פעם אחת בתשובה להדיא דלר"ת אפי' ידע המלוה שרי וכן פסק הא"ז מ"מ מצאתי נמי שכתב בתשובה אחרת וז"ל שאף לדברי ר"ת לא שרי אלא היכא שלוה הגוי מתחלה לצורך ישראל עצמו ואחר כך מצאו הישראל כו' אבל היכא שלוה הגוי מתחילה לצורך ישראל בידיעת המלוה אסור כו' וכן נראה עיקר: דברי שלמה לוריא: