שו"ת מהרש"ל/סימן יא
סימן יא
[עריכה]בפרשת והר"ב יעבו"ד צעיר: וחנף על נקי יעיר: ונקלה בנכבד פיו יפעיר: לבלי חק בלי ישעיר: ורשעתו בים נרגש יסעיר: ובשו"ט לשו"ן תחבא כאש יבעיר: מקציף רא"ש אומו"ת ובישרא"ל יגעיר: וגוי עצום במתי מספר הצעיר: ע"כ במר אקונן וכגורי אריות אנעיר: אני הגבר ראיתי חמס וריב בעיר: גוינצבור"ג קהלה מפוארה בכל כלולה: ובחכמת שר הפועל עלולה: קטנה בכמות בת גילה: וגדולה באיכות רב מפעלה: שבין לילה היתה מהוללה: ובין לילה נתהוותה אומללה: ומשמחה וצהלה: נהפכה ליליל ויללה: כי ש"ר עש"ו נפ"ל בגורלה: וטרף בקלפי ידה בשללה: ע"כ יאמר המושל ריב"ך רי"ב וסו"ד אח"ר תגלה: עד אשר תמצ' בה עילה: לא ינקה כל העוש' אלה: מלתערב בתוכינו חלילה: עד כי יבא שילה: והעשירי לא יהא לו למחילה: אף בחתימת נעילה: עד כה דברי בחידה וסגולה: בנקוד טעמים על כל מלה ומלה: ועתה באתי לבאר בעזרת יושב תהלה: וטרם אבא במבוי בחילה: מלא יחשדוני הרואה לאיש תקוע: יחשוב רע ירוע: אשר יצא מאיקלו' המרגוע: ונכנס בגלגל התנועה: להשמיע קול שופר ותרוע: ואין זה אלא שניפה לקרבן עלה ויורד ולא כחטאת קבוע: ע"כ הרימתי ידי בשבוע: לשוכן רום מעל: מדד מים בשעל: אם אקח מחוט ועד שרוך נעל: אף בלא זדון ומעל: אשתה כוס הרעל: כי כבודי לא כסף: לא במחיר זהב ומחיר כסף: הלא ידע אבי אסף: לבד אשר אכלו הנערי: כתבו מגילת וספרים הרצים בבני עפרים: יקחו חלקם כגרגיר בראש עמרים: ואני לא נכנסתי בעובה הקורה: כי אם לכבוד התורה: והלייל"ה גב"ר הור"ה: ליסר פושעים וחטאים בדרך מורה: אכן מקור נבע"י המחלוקות מקר' לא טהור אשר נפל בין במ"ר משה ובין אשתו מר' עלא שהוא ריב בין דם לדם שהוא ק"ל וחומר אשב דום ושומ': עד יבא מורה צדק: לחזק דבדק: ותורה שוה: יתקן בית נוה: כי לא באתי עתה לא לטהר ולא ליטמא: לא לרחק: ולא לקרב מאחר שלא נקראתי על זה: למה לי להכניס במבוי המפולשת: ולרבים היא נדרסת ונידשת: וצריך דקדוק הרבה ועיון רב: לתקן דבר על אופנו במרכבת המשנה והתלמוד: כי כאשר קשה להפריש אשה מבעלה: כן קשה להאכיל לאדם איסו' בעל כרחו לפי דבריו וטענותיו ואעפ"כ באם יתרצה לשניהם כאחת להחליט העניין על איש קלוש ופעוט כמוני לפרש ולחות דעתי על פי המשפט כדת חותך בלי פשר ותשר: אלא הדין יקוב ההר אז אדון כתלמיד לפני רבותיו: ואתיצבה לפני מלכים ולא אבוש ואניח מזה ונפתח בעניין שלפנינו שעליו נדרשתי: בהיות שידוע קול הרעש שבגוינצבורג אשר נפל ריב ומצה בין איש ואחיו: ועתה נעתרתי להציל העשוק מיד עושקו ע"י הרב הכולל מהר"ר מענדל י"ץ: אשר בא בקובלנה רבא בהרמנה שאיריו ומחתניו כמ"ר שמעון גוינצבורג ובנו כמ"ר משה י"ץ על שאירו ומחותנו כמר ענזיל י"ץ אשר נתחבר יוזיל ווייל כחבר לאיש משחית עם יתר המסיעים לפורענו' והשתחוו לעלילי' ועשו אויבינו פלילי' ומקרוב באו חדשים בוני' בריונ' בחרשים: טמונים וכבושים: שלא בפני בעלי דינים ומורשי': ופקרו עול תורה: ועול מורה: והשחיתו והתעיבו עול אין עושה טוב גם אחד: א"כ כצעקתה הבאה אלי עשו אדעה': בשל מי הרעה': הלוחש לחשים: ומטיל מום בקדשים: וגורם להזיק במפעליו: ראוי להאכילו פרי מעלליו: והנה צעקה הראשונה שצעק כמ"ר שמעון ובנו שגבו עליו עדות שלא בפניו להורידו מחזקת כשרות בעידי כיעור מכוערי' בעצמם גם הרב האב"ד והדיינים גזרו בשכבר ביניהם שלא לגבות שום אחד ב"ד על חבירו באופן זה זולת זה שנגבה כבר בפניהם כראוי כי החכמים הרגישו בדבר וראו את הנולד ואסרו משום מוקצה ואף משום הכנה: כל זאת היה בכוונה: והכינו את אשר יביא"ו: ומש"א לחו"ץ הוציא"ו: להשחית ולקלקל המעיין: ולא השגיחו ברב ודיין: ואמרו מן התור' מניין: ועתה אתחיל ואומר: בגזירת השומר: החושב וגומר: יתן בפי אומ' להתבשם כעומר: וריחו יהא נודף כמין חומר: יראה שאותה הב"ד שנגבה שלא בפניו אין בו ממש ואף שראב"ן הכשיר בדיעבד קבלת עדו' שלא בפניו אין המסקנ' כן כאשר כתבתי בחיבורי הגדול בפ' בתר' דב"ק סי' ט' ואעתיק אותה מילה במילה וכשכבר העתקתי אותה בפסק אחד ששלחתי לפרא"ג: וז"ל כתב המרדכי בשם ראב"ן מאחר שמכשירין לקבל העדות שלא בפני בעל דין ע"י אונס ש"מ דבדיעבד כשר אף בלא אונס דאי פסול בדיעבד אף בלא אונס א"כ באונס נמי לפסול. ועוד כתב שאם אינו בעיר ואין שהות לשלוח אחריו דמקבלים ע"כ: והנה מה שכת' אם אין שהות לשלוח אחריו כו'. נרא' דלא ס"ל כוותי' אלא כמו שפסק ריב"ם דאף באונס לא מגבינן שלא בפניו אלא א"כ פשע שלא בא ומה שכתב ראבן' בדיעבד כשר כו' היינו שמביא ראיה מדברי עצמו שפסק להדיא אפילו היכא דלא שלחו אחריו מ"מ מקבלין העדות היכ' דאיקרי אונ' כגון שעדיו חולי' או הוא גורם או שלחו אחריו ולא בא אבל לפי מה דכתבי' שהגירס' המקובלת היא ושלחו אחריו א"כ לית ליה ראייה כלל דמחמ' אונס לא מכשירין לקבל העדות שלא בפניו א"ל שפשע ולא בא ואדרבה ריב"א מבי' ראייה שאם קבלו בדיעבד שלא בפניו אין עדו' כלל לדון על פיו וראייתו מפר' האש' שנתארמלה אין מזימין העדי' אלא בפניה' ומכחישים העדים שלא בפניה' והזמ' שלא בפניהם נהי דהזמ' לא הוי הכחשה מיהו' הוי פי' מכחישין העדים אף שלא בפניהם דלא לחוב את העדים אלא חוב של בעל דין והרי הוא בפנינו אבל אין מזימין כו' פי' לדון אותם על פי אותה הזמה משום דהוי חובת העדים ואין מקבלין שלא בפניהם אבל לענין הכחשה הוי שפיר הזמה אלמא אף בדיעבד שקבלו הב"ד ההזמה מ"מ לא הוי קבלת עדות לדון ולחייב העדים עליה מאחר שלא הוי בפניהם ואף שכתב המרדכ"י שיש דוחין שכל ענייני הזמה חדוש הוא ולא גמרינן מיניה ואיני מבין דבריו כלל נהי דעדי' זוממין הוי חידוש לחייב אותם מטעם תרי ותרי נינהו מאי חזית דאסמכת אהנך כו' ולא גמרינן מיניה לחיובא ולאחמורי אבל לפטורי ולקולא שפיר ילפינן מיניה מכח ק"ו שאפילו עדים זוממין לא מחייבין להו שלא בפניהם ק"ו בדוכתא אחריתי וכן יראה מלשון רש"י בפרק כל הבשר גבי בשר בחלב חידוש הוא דדווקא חומרא לא גמרינן מיניה ואף את"ל דפרכינן הכי בין לקולא בין לחומרא מידי הא באורייתא כתיבי שאין מזימין אלא בפניהם ובהזמה גופא מנלן אלא דק"ל לרבנן שאין מקבלין העדות שלא בפניו משום דהוי כמו דין ואין דנין את האדם לחוב שלא בפניו כדכתיב עד עמדו לפני העדה למשפ' ה"ה לכל מילי דדינא ומ"ה כתב בעל העיטור תשובה לרי"ף: וז"ל הלכה קבלת עדות צריך ג' ומומחין יודעין הלכות עדות כשר ופסול וזהירין בקבלתן לקבל כל אחד ואחד דתנן הוי זהיר בדברך שמא מתוכה ילמדו לשקר משום דבי דינא בתר דינא לא דייקי ומחדש התחילו הדיוטות לקבל עדות מוטים עקלקלותם וכל המקבל עדות ואינו ראוי לדון כאילו קבל עדות שקר ואין ראוי לדון על פי' אותו שטר: ובתשובת מיימונ"י הביא דברי ריב"א לפסק הלכה ובן הסכים הרא"ש ותימא על הגאו"ן מהרר"א שהביא בכתביו סימן קע"ה דברי ראבן' לפסק הלכה ואולי לא סמך על דברי ראבן' כל עיקר אלא סמך אמה שכתב בסוף התשובה: וז"ל ואף כי עיקרו אינו אלא לברר אמיתת הדברים לפי אומדנו' מוכחות עכ"ל פי' מכח זה היה מתיר לגבות שלא בפניו וגם העיקר שאותו גברא שצוה להעיד שלא בפניו גברא אלם הוא כאשר כת' בריש התשוב' ולכל זה יכול להיות שריב"א גופא מודה ובודאי כך דעתו ותדע כי לא הורגל זה הגאון לפסק כחד דיעה בפרט בדיני ממונות וגם רבים חולקים עליו כגון ריב"ם והאשר"י אלא עיקר כמו שפי' הלכך אפילו בדיעבד פסול העדות שקבלו שלא בפני בעל דין וכן אם לא קבלו בפני ב"ד כהוגן עכ"ל בחיבור הגדול: ואף שברור לי שבעל דין שכנגדו לא ישען על חיבור זו ויאמר לאו מר בר רב אשי חתם עליו ונעלם ממנו ובא אל השופט אשר יהיה בימים ההם בפרט מאחר שיש לו במה לתלות ויאמר דברי ראב"ן עיקר ומהרא"י הביאו נמי בספרו לפסק הלכ': לכן אמר אני דשבקינן לטעותיו ואפ"ה יצא מעוקל בדינו שאין הנדון דומה לראייה והוא כלפי לייא דנהי דגבי ממונא משום תיקון השוק והפקר ב"ד הפקר הכשירו בדיעבד ודימוהו קצת לאונס אבל גביית עדות לפסול איש מחזקת כשרותו לפגום בכבודו וכבוד אבותיו ועוד לפגום בכבוד הבתולה בת של אברהם אבינו פשיטא ופשיט' שאף בדיעבד אינו כשר והעדים והב"ד עברו משו' לא תשא שמע שוא וקרינא ביה לא תשיא וראוים להשליך לכלבים כדאיתא במסכת שבועות והסמ"ג הביאו ואף שיש טועין ומקבלין עדות שלא בפני ב"ד אפילו בעניין פסולין וגידופין ואומרים משום דאיכא למיחש לקטטא ותולין עצמן בהג"ה חדשה שנמצאה סביב המרדכ"י בהאי פירקא וז"ל תקנת הגאונים כשמקבלין עדות מן הקטטות שאין לעדי' להעיד בפני ב"ד כדי שלא יעשו זה עם זה קטטו' כשישמעו וגם הדיינים לא יגלו עדותן שיקבלו לבעלי דינים שלא ילך לבעל ריב אליו להתקוטט אבל על עסקי ממון מקבלין בפני ב"ד עכ"ל: וחלילה שיעשו הגאונים תקנה זו שלא כדין תורה היכא דלא שייך הפקר ב"ד הפקר כגון בממון ועוד הלא כתב אבל על עסקי ממון מקבלין דווקא בפני ב"ד וכ"ש שאר עניינים החמורי' ועוד אין לך קטטות יותר מזה אם תבא אחר כך לחתוך הדין על פי אותם העדות אלא איירי בדין שבא לישב ולדין דברי ריבית וקטטות בין איש לחבירו או בן משפחה למשפחה כעניין ריב שאין בו דררא דממונ' וכ"ש שאין בו דברים האוסרין והפוסלים אלא על ענייני חרופי' וגידופי' בית' ריב מנה והירהור הלשון או יכול הדיין לגבו' העדו' לראו' מי הפושע וכדי שידע באיך ומה לפשר העניין ומי יחיוב בדין יותר צריך יותר לבק' את חבירו לפייסו כדי להשקיט הריב אבל לא בעניין אח' כלל ואף שיודע אני שבכל אלה לא יוסר מאחר שיש לו יתד רעועה לתלות ולהחנק בו ויאמר שאין חילוק בין קבלת עדות ממון לשאר דברים כענין פסול וחירופי' וגידופים ויאמר שאדרב' ההג"ה החדשה מסייעת לחלוק לו ויאמ' הישן מפני חדש תוציאו אומר אני אף בזו שבקינן לטעותי' אפ"ה יצא נכלם וחייב בדין דמאחר שהתרה בו האב"ד יפה שביררו שלא יגבה עוד שום אחר ב"ד על חבירו באופן זה זולת מה שגבהו בפניהם כראו וא"כ זה המרה פי' ב"ד פשיטא דאינה חשוב קבלת עדות אפילו בדיעבד דאל"כ מה כח ב"ד יפה ופשיטא דפשיטא דאף ראב"ן מודה בזה ולרוחא דמילתא נסייע ליה מהא דתנן פ' שני דיבמות מי שקידש אחת משתי אחיות ואינו יודע איזו מהן קידש נותן גט לזו וגט לזו מת ולו אח אחד חולץ לשתיהן היו לו שנים אחד חולץ ואחד מייבם קדמו וכנסו אין מוציאין מידם כו' ופי' רש"י קדמו וכנסו קודם שנמלכו בב"ד אין מוציאין מיד' דכל חד וחד אמר אנא שפיר נסיב ואי נמי הוה איפכא שהראשון לייבום כונס אחות זקוקתו ההיא שעת' ודאי הוי איסורא ומשבא אחיו וייבם השנייה שהיא יבמתו פקע זיקה מאידך למפרע ע"כ וכתב הרא"ש ונראה לי שיש לדקדק דוקא קדמו וכנסו שלא נמלכו בב"ד אבל אם נמלכו בב"ד ואמרו להם שיחלוץ האחד ויבם האחד והלכו שניהם ויבמו מוציאין מידם ואע"ג דאימר כל חד דידיה קא מתרמיא לה כיון שעברו על דברי ב"ד מוציאין וכן משמע מתוך פרש"י עכ"ל: והשתא מה התם דשרינן הדיעבד ומקילנן טובא דמסקינן לשם אם קדמו וכנסו אין מוציאין מידם ותני שילא אפילו שניהם כהנים מ"מ איסור חלוצה דרבנן הוא וספק חלוצ' לא גזרו בהו רבנן כיון שכבר כנס ע"כ ואפ"ה היכא שעברו פי' הב"ד לא שרינן הדיעב' אפ"י אינן כהנים כ"ש הכא דפקרי טובא שהב"ד גזרו והחרימו על ככה וגם הוא נגד דת תורתינו לכ"ע לגבות לכתחילה שלא בפניו שהוא בטל ואף אם לא חזרו העדים מדבריהם וכ"ש לפי הנשמע שחזרו מדבריהם שהוא בטל ולא חשבינן כחוזר ומגיד ואפשר דאף ראב"ן מודה לזה שיכולים לחזור היכא שהעידו שלא בפניו ואף את"ל דלשם אינן יכולין לחזו' לפי סברת הראב"ן והכא שעברו שלא כדין וכדת ומעלו בחרם פשיטא שחזרתן חזרה ולית דין צריכה רבה אלא אפילו לא חזרו מדבריהן ובאין להעיד עתה אף בפני ב"ד נראה דלאו כל כמינייהו חדא מאחר שקלקלו הדייני' דייני הדיוטו' גובי' הב"ד והעדים להעיד בהחבא ובהסת' א"כ מורגש דשיקר' קמסהדי ויש ידים מוכיחות לה דסהד"י שיקר"א ואיגרייה"ו זיל"א וכאשר כתב הגאון שאירי נ"י מאיר לכל העולם בכבודו מהרר"ם מפאד יצ"ו אשר שמע לשמע אוזן והרגי' ששקר העידו וראוי ליסר העדים וגובי הב"ד כאשר כתב הרא"ש בתשובה כו' ואינני צריך להזכירו מאחר שכבר הביאו הגאון י"ץ ועוד מאחר שאותם העדים הם כבר נעורים מנוערים שברחו מבית אדוניהם להגיד עדות עליו ולפסול בית אדוניהם א"כ אינן בחזקת כשרות שיעידו כאשר כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות' עדות פי"א וז"ל מי שאינו לא במשנה ולא במקרא ולא בדרך ארץ הרי זה בחזקת רשע פסול לעדות מדבריהם שכל מי שירד עד כך חזק' שהו' עובר על רוב העבירו' שיבואו לידו לפיכך אין מוסרין עדות לעם הארץ ואין מקבלין ממנו עדות אלא א"כ הוחזק שהוא עוסק במצות ובגמילות חסדים ונוהג בדברי הישרים ויש בו דרך ארץ אעפ"י שהוא עם הארץ ואינו לא במקרא ולא במשנה נמצאת אומר כל תלמי' חכם בחזקת כשר עד שיפסל כל עם הארץ בחזקת שהוא פסול עד שהוחזק שהוא הולך בדרכי הישרים וכל שקבל עדות עם הארץ טרם שתהיה לו חזקה זו או קוד' שיבאו עדים ויעידו שהוא נוהג במצות ובדרך ארץ הרי זה הדיוט ועתיד ליתן את הדין שהרי מאבד ממונן של ישראל ע"י פשעים ע"כ וא"כ אותן הנערי' שהוחזקו לרעה פשיטא שפסולים לעדות: ועוד אמר אני כל עדות שהוגבה בתחלה שלא כדין ששוב אינו ראוי לעדות כלל דמאחר שכבר העידו א"כ מיסתמי מהדרי מדיבורייהו דלא ליחזי כסהדי שיקרי וגם אימת אותו הבעל דין עליהם מאח' שכבר העידו לו כפי רצונו וא"כ נוגעים בעדות הם לפסולים דלא בעינן דווק' נוג' בעדו' שיש לו חלק בממון אלא בכל צד זכות ויפוי שנוגעין בעדות הם פסולים כאשר כתב הרמב"ם בעניין פסול נוגע בעדות והטו"ר הביאו וז"ל ודברים אלו אינן תלויין אלא בדעת הדיין ועוצם בינתו שיבין עיקר המשפטי' וידע דבר הגור' לדבר אחר ויעמי' לראות ימצא שיש לזה העד צד הנאה בעדות זו אפילו רחוקה ונפלאה הרי זה לא יעיד בה ובדרך שלא יעיד בדבר זה שמא נוגע בעדותו הוא כך לא ידון באותו דבר הרי מורגש שאותה עדות פסולה ואפילו מהיום והלאה אינם ראוים להעיד ומה שנמצא כתוב בתשובת ר"י בר ששת שהתיר לשאול עדי' ביחידי ואחר כך להעיד בפני ב"ד זה אינו דומה לנדון שהרי החכם בעצמו שלא בפני שום ב"ד היה שואל אותם ביחידי כדי שיגלו האמת כדי שלא יכבושו עדותן מפני הבעל דין אם היה אלם וז"ל מה שאתה נוהג לקבל עדות שלא בפני בעל דין מיראתך פן יחניפו לאחד מבעלי דינין אם יעידו בפניהם זה שלא כדין לפי שמקבלין עדות שלא בפני בעל דין אלא כגון שהוא חולה כו' בדאיתא בהגוזל בתרא אבל מה שתוכל לעשות להשקיט מיראתך תחקור אותו שלא בפניו ואח"כ יעידו בפניהם ואז יבושו מלהחניף לאיש וכן אני נוהג לפעמים ביש לחוש עכ"ל אלמא שלא התיר אלא שלא בפני בעל דין ובאופן שכתבתי ולא בעניין אחר כלל: והנה זכינו בדין שאותו הב"ד יצא מעוקל ולא יזכה לעמוד עוד בדין ואותן העדים וגובי ב"ד הם וכתביהם פלסת' ואותן ואת' באש ישרפו באש לא גופ' נשמתן ורוחם תיפ' א"כ הוא לא טוב הוא עשו בעמיהן ומהיו' והלא' לא יזכור ולא יפקד ולא יעלה על לב לעולם לזכור לשום אדם את דברי העדות שהוגבה שלא בפניו ולא ישמע על פיו של בר ישראל והמזכירו הוא בכלל מוציא ש"ר ושמוצי' על כתפי' ארבעי' מצד ר' משה ארבעים מצד הבתולה מצד הוצאת ש"ר כאילו הפירו ברית ובעלו נידה כי ידוע שהבתולו' אינן טובלין את עצמן מפני הבושה כאשר כתב הרא"ש בתשובה והטור הביאו וכבר כתב מהר"ר מנחם מירזבורק שעל כל ש"ר שיש בו לאו מדאורייתא וכ"ש כרת ד"מ בכתיפו מדרבנן והא דקראו לחבירו ממזר ואין חילוק בין פסול קהל לשאר עבירו' וג"כ כת' בתשוב' שאם קראו לחבירו ממזר שמחויב שתי מלקות אחת מצד האם ואחת מצד הבן אף שיש לשם חולקים בדבר ואומרים שעניי' אחד הוא אכן בכאן שמחרף שתי נפשות כשרות בישראל פשיטא שילקה המוציא דיבה בעבור שניהם או יפדה נפשו מאות' מלקיות בממון זולת מחילת בנרו' דולקות כאשר יסדר החכם ואין כאן מקומו להאריך בדברים אלו כי לא נקראתי עליהם. ומה ששאל כמר שמעון גוינצברג מרבותיו שיתירו לו שיציל עצמו מן מוסריו ולשדות עליהן נורא ולנקום נקמתו מהם אומר אני שאם יש עדות לכמר" שמעון או ידים מוכיחו' שעדיין חמת המוסר עליו וחרבו של עשו שלופה בידו ופיו פתוחה לבלעהו חנם פשיטא שיכול להציל את עצמו אפילו בנפשו של מוסר וכ"ש בממונו שהרי הוא רודף ואין חילוק בזה בין אם הוא מוסר מוחזק או אינו מוחזק כמו שפסק רשב"א גבי עובדא דרב כהנא דשמטו לקועי' כו' ואף אם המוסר כבר מילא זממו ועשה מה שעשה דאסור להרגו ולאבדו בגו' וכמו שכתב הרמב"ם המוסר ישראל בין בממונו בין בגופו אין לו חלק לעולם הבא ומות' להרוג המוסר בכל מקום אפילו בזמן הזה דאין דנין דיני נפשות ומותר להורגו קודם שמוסר אלא בשאומר הריני מוסר פלוני בממונו או בגופו אפילו ממון ק"ל התיר עצמו למיתה ומתרין לו ואומרין לו אל תמסור אם העיז פניו ואמר לא כי אמסרנו מצוה להורגו וכל הקודם להורגו זכה עשה המוסר אשר זמם ומסר נראה לי שאסור להורגו אלא א"כ הוחזק למוסר הרי זה יהרוג דשמא ימסור אחרים: ואף שכתב ר' שמחה ומהר"ם שהרי"ף חולק על הרמב"ם והביאו ראייה לדבריהם: אכן הוכחתי בראייה ברורה דליתא לסברת' כאשר נבאר לקמן את"ל שיהיה חולקו מעל לחלוקא דברי הרמב"ם דהוה בתראי לגביה בפרט היכא דלא פליג בהדיא ומ"מ נראה דממונו שרי לאבדו ומה שפסקו הרי"ף והרמב"ם כמ"ד לאבדו דאסור דשמ' ה"ל זרע' מעליית' וכתיב יכין רשע ילבש צדיק הלא כתב הטור בשם בעל העיטור דדווקא ביד הוא דאסור לאבדן אבל גרמ' מצי למיעבד ואף בדיני דגרמי שרי ליה לאזוקי וכן פסק מהר"י ווייל בתשובה ואין לחלק ולומר דלא שרי נמי לאבד ממונו אלא דווקא היכא שבא למסו' ולא היכ' שכבר מילא זממה נמו גבי להרגו כאשר כתב מהר"ם להדיא וכן משמע מדעת ר' שמחה ומהר"ם הביאו שיש לחלק גבי איבוד ממון כמו שיש לחלק גבי לאבדו בגוף להורגו או להורידו לבור: וז"ל בתשובה ונרא' שהרי"ף חולק על הרמב"ם במה שמחלק בין מוסר שעשה כאשר זמם כו' מדכתב וז"ל וסוגיא דידן דממון מוסר אסור לאבדו בידים דאיבעי לן בפרק הכונס אי עשו תקנת נגזל כמוסר פירש שהנמסר יהא נשבע ונוטל מן המוסר וסלק' בתיקו א"כ כ"ש שאסור לאבדו בידים: וא"כ אי ס"ל להרי"ף סברת הרמב"ם מאחר שעשה המוסר כאשר זמם דאסור להורגו ואם כן היה לאבד ממונו אסור דהא מיניה יליף ומ"ה מביא ראייה דלמא הא דבפ' הכונס איירי כגון שעשה המוסר כאשר זמם ומ"ה אסור לאבדו אלא ש"מ דלית ליה האי סברא עכ"ד: והנה אף שאין משיבין את הארי לאחר מותו כ"ש ארי ולביא שני מאורות הגדולים אכן תורה היא וללמוד אני צריך כי תמיהני עליהם דא"כ לפי דבריהם איך היו מבינים דברי הרמב"ם בעצמו שפסק כמ"ד אסו' לאבדו בידים כדעת הרי"ף ובודאי מכח הראייה שהביא הרי"ף פסק כן דאי לאו הכי הוי פסקינן מכח סבר' כמ"ד מותר לאבדו דהא ק"ו רבה אית ליה איהו גופא שרי כו' ממונו לא כ"ש וכן פסק רבי ברוך בספר החכמה ואפ"ה פסק שאסור להורגו אחר המעש' אלא ש"מ דמהא ליכא למידק דדוקא מה שכתב הרמב"ם אם עשה המוסר כאשר זמם כו' היינו לעניין זה שאין להורגו אבל ממונו פשיטא דהוי מותר לאבד אפילו לאחר המעשה אי הוי הלכה כמ"ד מותר לאבדו בידים דדוקא גבי הריגה יש לחלק כה"ג וראייה מרודף אחר הזכר ואחר הערוה דכולם נהרגים קודם המעשה אבל לא אחר המעשה וה"ה ג"כ מוסר היכא דליכא למיחש שמא ימסור עוד דאין הורגין אותו אבל בממון שהוא דרך קנס והפסד אין חילוק בין קודם מעשה לאחר מעשה ואי שרי בכל עניין שרי ואי אסור בכל עניין אסור ומ"ה שפיר פסק הרי"ף מכח ההיא דפרק הכונס דאסור לאבדו בידים כן נראה בעיני עיקר: אכן חלילה וחלילה להתיר לכמר שמעון לאבד ממונו של כמר ענזיל' שאירו ומחותנו לאזוקי ליה ע"י מסירה דנהי דשרינן לאבד ממונו ע"י גרמי כגון שורף שטרותיו והדומה לו בדיני גרמי אכן למסור ממונו בידי גוים דקלייה לדיבוריה הוי מפסיד ממונו ממש ודומה קצת למזיק ממש כמו שחילק הרא"ש בפרק הגוזל קמא גבי שורף שטר של חבירו ועוד שאר דיני דגרמי לא מהנה לעוברי עביר' אבל הכא שיאבד ממונו של ישראל ויהנה בהו עובדי ע"ז בודאי כה"ג לא שרינן ליה וגם איכא למיחש שלא ירגיל עצמו בכך כמו שהרחיקו חכמינו ז"ל הריבית לגוים א"ל משום חיי נפש גם איכא למיחש לכמה תקלות והריסות שיבואו מן המסירה כאשר ידוע לרבים ומהר"ם נמי כתב להדיא דלא שרינן לחזור ולמסור את חבירו אפי' מסרו כבר כאשר כתב להדיא בהאי עובדא דר' אפרים בסוף ב"ק שכתב לשם אפילו ר' אפרים מסרו כבר אפילו הכי לא היה לר' יואל לחזור ולמסור ממונו של ר' אפרים דהא ק"ל ממון מוסר אסו' לאבדו הרי ענינו רואות דלא שרינן כלל לחזור ולמסור: ועוד נראה בעיני דלא שרי לכמ"ר שמעון לאבד ממוניה של כמר ענזיל אפילו בגרמה בעלמא דכל מה שכתבנו הוא דוקא במוסר שבא לאבד ממונו של ישראל ביד גוים בכדי או להכעיס או להחניף לעש"ג לתועלתו שיבא לו בגרמ' זו זה הוא סתם מוסר הנזכר בתלמוד ובפסקי הגאונים אבל האי מתנגד שאין בו אחד מכל הדרכים האילו כאשר ידוע וטרם התגלע הריב היה בחזקת כשרות כשאר איש שבישראל והיה נמנה בכלל חשובי ארץ אשכנ"ז אלא שעתה עברה עליו רוח קנא"ה והעברתו כדי לנקום עלבון בתו ומתחרה ע"ל רי"ב ל"ו ל"ו כי בשרו עליו יכאב ודימה בדמיונו שע"י עש"ג יחזיר בתו בעטרה ליושנה ואפשר שגם הוא משגה הוא לפניו כזה שנעשה לו כהתירא וסבר בדמיונו מאחר שבא על בתו בעלילות דברים ובעקיפים הרשות נתונה לו להציל את עצמו ובתו בכל דצטקי דבעי למיעבד ובפרט שיש מקצת אנשים שהסיתוהו לדבר עבירה ע"כ אין בו דין מוסר אלא לשלם היזיקו ודומה לזה כתב המרדכי בפר' הגוזל בתרא גבי האי שותא דהוו קמנצי עליה ביה תרי' כו' וז"ל פסק הר' אליעזר מטול"א דתקנת חכמים היא שלא יהא אדם רגיל בכך אבל אינו נקרא בכך מוסר ולהכי קאמר משמתין ליה ולא קאמר מחייבין ליה והיכא דפקר עצמו בידי גוים אף שאין לו לעשות כך דהא דק"ל עביד איניש דיניה לנפשיה ה"מ בחפץ המבורר לו וידוע שהוא שלו אבל לא בדבר אחר מ"מ אי תקוף בידי אדם לא דיינין ליה דין מוסר ואף על פי שהפסיד אותו שתקפו הרבה מידו כגון שהעלילו עליו ולקחו ממנו יותר ח"ו הענישו אפ"ה אין על התוקף דין מוסר דלא מצינו בתלמוד מוסר אלא במתכוין להזיק את חבירו אבל זה נתכווין להוציא את שלו ודומה לההיא דנסכא דר' אבא אין חטפי ודידי חטפי עכ"ל: ואף דלא ק"ל ממש כי האי פסקא שהרי מהר"ם פסק בראובן' שעיכב שדהו של שמעון על פי השר שיעשה לו דין דראובן מוסר גמור הוא היינו פיר' לתשלומים כאשר הוכחתי בספרי בראיות ברורת שאף מהר"ם מודה לדברי ר"א מטולא' שאינו מוסר ממש לפוסלו לעדות ולשבוע או לאבד ממונו ע"י גרמה כ"א לתשלומין ואם כן האי גברא נמי אינו מוסר לאבד ממונו כלל א"ל שעוד ידו נטויה עליו ולא סר מדרכו הרעה ולשונו תצמיד מרמה ואינו משגיח ברב ודיין דפשיטא שיכול להציל את עצמו אפי' בגופי' כ"ש בממונו: ואף אם כבר כבה נרו ומילא את זממו וא"כ אין בו דין מוסר כלל לאבד ממונו בכדי אפי' ע"י גרמ' מאחר שלא היה כוונתו להזיק כו' כדפריש' מ"מ אם בא להציל ממנו את שלו מה שגרם לו היזיקות במסירותיו ואינו רוצ' להיות ציית עמו דין פשיטא דשרי להציל את שלו אפילו ע"י עש"ג וזו אינה צריכה פנים אכן עצתי שהנכבד והנעלה כמר שמעון ירחיק עצמו מן הכיעור והדומה בכל מה שיוכל ומן השמים יסייעו לו על דבר קושט אמריו ואם הלחץ דחקוהו שהמסטין לא יתנחם על מעשיו הרעים ורגליו לרע ירוצו ויעשו פגעים וככלב ישיב על קיאו ויגיד עליו ריעו אז יעשו מה שיעשו על פי הראש והמנהיג אב"ד הזקן החסיד כמהר"ר אייזק לוי וידינו עמו לבער הקוצים שלא יכלה כרם ה' צבאות וה' יראינו נוראות נפלאות ודי לו בהעראה זאת: ועל צעקת הרב מהרר"א אב"ד שבעירו איך שמסרוהו לפני ערונים וגינ' אותו בטענותיו אם כן הוא גדול עונו מנשוא כי חילל השם ותורתו והשפיל עטרת ישראל ונפל יסד התורה בכללה ואין לו כפרה עולמית א"ל שיחזור ויתקן מה שקילקל והבית לע"ז יהרס ויחזור ויטהר ויקדש את בית ה' ותורתו ויתיר מה שאסור ויגלה את קלנו לפני הערונין שעשה שלא כדין כי חלל ושיחת את ברית הלוי' והמיר את אמונת קדושת הוריו ויפייס העירונין בכל מה שיכול אפילו יתן כל הון ביתו בעבור יראת ואהבת שם ומוטב לו להקבר ערום ונקי מלהקבר בקברן של מלכים ויהא מלא קיא וצואה בלי מקום ובכל אותן הדברים גוזרים אנו עליו בגזירה חמורה נידוי שמתא חרם ארורה כשלהבת בגחלת קשורה הלא דברי חכמי' כאש בעורה ואם יתנחם בהדורה: ויסלק מן המעשה המכעורה: אז ילך מחרמ"ה אשור"ה: ויכניס לפנים משורה: ועל עלבון הרב באיך מה לפייסו אף באילי נביות לא ירוצה: לו כ"א ברצון הטוב וענוונתה של הרב אכן לא פרטתיה העניין כי שמעתי צדקת הרב שהוא אחד מן הנעלבין ואינן עלבין שומעין חרפתן ואינן משיבין כהיום איש כמוני אשר שומע כל היום עלבון התורה ועלבונו מן השוני"ם ופורשי"ן ואינן שונין בכמה מיני שונים ואמרת' אשמרה לפי מחסום ואשכם ואערב לבית המדרש בתמיד של שחד ותמיד של בין הערבים ת"ל והם כלים מאליהם ואי לדידי ציית הרב די לו בזה אם יכנע המתנגד לפניו וישתטח לפניו ארצה ויתיר איסורו יתקן לו כל אשר עיות ראה מה שאמר הקב"ה לאליהו ראיתי כי נכנע אחאב לפני וגומר: ועל המוסר יוזל ווייל אין איסור חל על איסור אלא באיסו' מוסיף וכולל ולכן כל המוסיף עליו באיסורים הרי זה משובח ואף שהגאון מאור הגולה שאירי מהר"ר מאיר מפאדה לא הניח בו דבר לבטלה כ"א כולי לחרמה ולקלקלה ולעשות בו דין ונקמה מ"מ כל אחד יעשה את שלו ויכה על מזלו מאחר שנפל בגורלו והצר בשכ"ל צורו"ת: בכתרי אותיות קשורות: יודע נסתרות: יעיד עלי אמרות: שכל מה שכתבתי הוא לש"ש להשקיט הריב בכל מה דאפשר ואם מן הנמנע ח"ו אז הדין יקוב ההר ולא כתבתי מלה אחת ליוהרא: אלא הכל לכאורה: ולפעמי' נכנסתי לפנים משורה: ומה שכתבתי בהקדמה שאם יניחו הדבר שבין כמ"ר משה ואשת נעורים עלי אחלוט הדבר כפי אשר יראוני מן השמי' אמת הוא שתאב אני מתי יבא הדבר לידי ואחליט העניין כדי שיצא הריב מהר וע"ד פוטר מים ראשית מדון כי זה הוא תכלית ההשתלשות מן הריב ואם הגאון מאור עינים לא בא להחליט הדבר ענוונת' יתירה דאית ביה גרמה כל אלה וכן הדעת לכל חכמי אשכנז' או הניח לאחרים הקטנים ממנו מקום להתגדל בו ובעבור ששמעתי שקדמני אחד מן הגסי"ם הלובש מעיל פסים: וחושב כצג בין הדסים: וכותב עלי במגילות סתרים: ולא יחדיל פשע ברוב דברים ואומר שדברים כאילו ליוהרא נוטה: אינו אלא הדס שוטה: ובטלית שאינו שלו עוטה: ולרוב קומתו: תעל צחנתו: כחדר הורתו: אשר היא על אפו וחמתו: ע"כ באתי לעומתו: ומקבל עלי באמונת שמים שכל מה שכתבתי אינו אלא לש"ש ועליו יעיד שכר פעולתי: ולפני יהלך צדקתי: דברי שלמה לורי"א: