שו"ת מהרלב"ח/עז
ועל ענין פירוש מה שאמרו רבותינו ז״ל (סנהדרין כז ב) שכל ישראל ערבים זה לזה, כבר מהמאמר שכתבתי למעלה מבואר האמת כי זהו דוקא במי שיש בידו למחות ואינו מוחה, שכשהוא רואה לאחד עובר עבירה ויש בידו למחות ואינו מוחה הוא נענש על אותו עון, ושורת הדין כן נותנת. ולא לבד נענש מי שיכול למחות ואינו מוחה, אלא אפילו מי שיש לו ספק אם ישמעו בקולו כשמוחה בידם או לא, נענש אם אינו מוחה לראות אם יוכל למחות, וכן אמרו ז״ל בשבת נה א על פסוק 'וממקדשי תחלו' (יחזקאל ט י). אבל כשודאי אינו יכול למחות אינו נענש על עון אחרים, וכל שכן שאינו נענש על הנסתרות.
ואף על פי שבסנהדדן פרק נגמר הדין (מג:) חלקו רבותינו ז״ל בדבר הזה, ויש מי שאומר שם שאחר שעברו ישראל את הירדן נענשו על הנסתרות, וראיתו מעכן, נראה שמסקנת התלמוד שלא כדעתו אלא כסברת החולק עליו שלא ענש על הנסתרות לעולם, ונענשו על עכן משום דהוו ידעי ביה אשתו ובניו כדאיתא התם.
מה תאמר הרי לא ידעו בו ישראל ונענשו, נראה לי לומר שלהיות ישראל שם כלם מקובצים והיתה השגחת אלדינו יתברך דבקה בהן לעשות עמהם ניסים שלא על דרך הטבעי, היה צריך שכלם יהיו צדיקים, אמנם כשחטא אפילו אחד מהם הרי הם כמו הגוף שחלה א׳ מאיבריו שנאמר עליו חלה פלוני ואין ראוי שתהיה השגחת אלהינו יתברך דבקה עמהם, וגם זה מדרך המשפט האמיתי הוא. ומלך המשפט יזכה אותנו לראות בבנין בית קדשנו במהרה בימינו אמן.
נאם הצעיר יושב ירושלם עיר הקודש תוב״ב, נכאה לבב, כי יראה חרבות בית מקדשה סביב,
לוי בכמה״ר יעקב ן׳ חביב ז״ל.