שו"ת חתם סופר/ליקוטים/סימן כד
שלום וכ"ט לידידי תלמידי הותיק מלא עתיק חרוץ ושנון המופלג הרבני מו"ה יהושע פאלק נ"י:
נועם יקרת מכתבו הגיעני ושאלתו שאלת חכם שכמותו אודת היהודי' שבסביבות גלילות ההמה שיש להם בית מטבחיים ולפעמי' בשעת הדחק לבשר ואין השוחט בנמצא והערלים מבקשים תפקידם אומרים לנכרי לנחור בהמות שלהם והפועל ההוא עוסק במכירת בשר ההוא וידוע כי זה אסור מטעם עושה סחורה בנבילות וטריפות אי בעית אימא מן התורה ואב"א מדרבנן בין כך ובין כך מידי איסורא לא נפקא והיות עיניו ראו כי הוא דוחק גדול וממש א"א זולת זה הציע מעלת התלמיד שי' ההתירים הנראים לו א' מטעם שאינו רק אמירה לנכרי והשני שהפועל נוטל שכרו מבני מעיים ועביד אדעתי' דנפשי' כמבואר היתר זה בש"ע א"ע סי' ה' לענין סירוס שמותר ליתן לגוי בהמה למחצית שכר אעפ"י שבודאי יסרסם דאדעתי' דנפשי' עביד וה"נ דכוותי' אלו דבריו והאריך בדברים הראוים לו:
ואומר אם אמנם אין דעתי להתיר כ"א בתנאי שאכתוב בסוף דברי אי"ה מ"מ לא אמנע מלהשתעשע בדבריו ויגדיל תורה ויאדיר והנה מה שסיים דגוי אדעתי' דנפשי' עביד כיון שנהנה בבני מעיים ומייתי ראיה מסירוס דמותר ליתן לגוי למחצית שכר לא דמי אהדדי כי עוכלא לדנא דהתם אינו נותן הבהמה דוקא לסרסה למחצית שכר הסירוס אלא לכל מה שישכיר וירוויח הגוי בבהמה בהתירא יהיה למחצית ואם אח"כ הגוי מסרסו להרבות שכרו מה לו לישראל בכך אבל הכא אפי' יהי' למחצית שכר אבל עכ"פ כל שכרם אינו אלא להרויח באיסורא בנבילות וע"ז עשו שותפות וזה השותפות אסור והוא מובן לכל מבין ויודע:
איברא מ"ש דה"ל אמירה לנכרי אי הוה נוגע בדין אמירה לנכרי הי' מקום להקל דאבעי' לן בפ' הפועלים צ' ע"א אי אמירה לנכרי בשארי אסורי' גזרו בי' רבנן או לא ולהראב"ד דמייתי הרא"ש שם לא איפשטא אבעי' ולקולא וכן פסק הרמב"ם פ"א מכלאי' ואמנם דעת הסמ"ג דלא איפשטא ולחומרא וכן דעת השגות שם בפ"א מכלאים ודעת הרא"ש שם דהאיבעי' איפשטא להדי' לחומרא מכל הני עובדא דמייתי תמן וכן נראה דעת הרמב"ם פי"ג משכירות הלכה ג' ועלח"מ סוף הל' שלוחים ושותפי' וכן דעתו לענין סירוס פי"ו מאיסורי ביאה ע"ש והנה לדעת הראב"ד שברא"ש דלא איפשטא ולקולא דאמירה לנכרי אי' דרבנן ולקולא א"כ הרי מותר ולסמ"ג והראב"ד בהשגות דלא איפשטא ולחומרא וע"כ היינו טעמא דאזלינן בספיקו לחומרא משום דהסמ"ג ס"ל דאמירה לנכרי בשבת דאורייתא מלא יֵעָשה מלאכה וכמ"ש בית יוסף ועיי' רמב"ן פ' בא וא"כ באי' סחורה בנבילות דלכמה גדולי פוסקים ליכא הכא אלא איסורא דרבנן א"כ אמירה לנכרי דלא איפשטא אזלי בדרבנן לקולא ולהרא"ש נמי דס"ל איפשטא איבעי' לחומרא מ"מ יש לצדד ולומר להפוסקים אי' סחורה בנבילות הוא מדרבנן ה"ל אמירה לנכרי שבות דשבות ולר"ג ס"ל אפי' בשבת מותר ולהחולקי' נמי בשבת דאיסור סקילה אפשר יודו לאיסור לאו ולכל הפחות במקום דחק והפ"מ דבכי האי גוונא אפי' בשבת מתירי' ועיי' בזה בתוס' גיטין ח' ע"ב ובבא קמא פ' ע"ב:
ועוד נ"ל ביישוב סתירת הרמב"ם שפסק בפי"ג משכירות להחמיר לענין חסום פרתי ופ"א מכלאים פסק להקל אמירה לנכרי דס"ל מדאבעי' לי' להש"ס הכא ואלו התם במס' שבת קל"ט ע"א רב משרשי' יהיב פרוטה לתינוק נכרי וזרע לי' כלאי' ולא הזכיר הש"ס שם שום שקלי וטרי' מאמירה לנכרי בשארי איסורי' ועי' ר"ן שם אע"כ מוכח דפשיטא להש"ס מדלא הוזכר איסור אמירה בשום מקום אלא בשבת ש"מ בשארי אסורי' לא גזרו רבנן ומכ"ש להסמ"ג דמן התורה אסור א"כ כיון שלא הוזכר בתורה אלא באיסורי שבת א"כ פשיטא דמחמירתא לקילתא לא ילפי' א"כ היינו באיסורי' הדומי' לשבת וי"ט שאין המעשה נתעב בעצמו משא"כ בחסימת פי פרה שהטעם משום צער ב"ח וכן סירוס א"כ אם יאמר לגוי לחסום או לסרסו הרי הבע"ח מצטער עכ"פ ולא גרע מפריקה דקרי לי' הש"ס צער בע"ח אע"ג דלא עביד מידי רק רובץ תחת משאו והוא אינו מסייעו לפרוק מכ"ש שיאמר לגוי לחסום או לסרס ונהי דאי לאו דגלי קרא לאסור ה"א דהאי צער בע"ח שרי כל שהוא לטובת ותועלת האדם מ"מ השתא דאסרי' רחמנא מה לי ע"י נכרי או ע"י ישראל וא"כ נהי דמדאוריי' אפשר דשרי ולא לקי ע"י גוי משום דלא דרשי' טעמא דקרא ולא דמי להרביץ ארי מבחוץ דאסור דה"ל כחוסם בידיו משא"כ מוסר הבהמה ביד נכרי בר דעת ומסיתו לחסום הבהמה ונכרי אדעתי' דנפשי' עביד לא מיקרי כחוסם בידיו ולא אסר מן התורה מ"מ ראוי לאסור מדרבנן ק"ו מאמירה לנכרי בשבת וגלי רבנן בשבת שאין המלאכה בעצמה נתעב ומכ"ש בחסימה וסירוס או דלמא באיסור סקילה אפי' היכא שאין המלאכה נתעב אסור ובאיסור לאו אפילו המלאכה נתעב מותר ואיפשטא לחומרא מהני עובדא וכל זה בחסימה וסירוס אבל בכלאים שאין בו משום צער בע"ח לא מבעי' ופשיטא דשרי מעובדא דרב משרשי' שבת קל"ט וא"ש פסק הרמב"ם ואפשר גם הראב"ד אינו משיג עליו אלא משום דס"ל כלאי' דומה להני דהמעשה נתעב וכדמשמע בפ' כל הבשר דאי לאו דשרי רחמנא כלאים באכילה היה אסור משום לא תאכל כל תועבה וע"ש בתוס' ויש להסביר עפ"י הטעם שכ' הרמב"ן בתורה משום עירוב הכוחות ואין להאריך ואפשר בשארי לאווין מודה ראב"ד להתיר וא"כ בנידון דידן אפי' אי איסור סחורה מן התורה מ"מ האמירה לנכרי מותר אפי' מדרבנן כי הסחורה איננה דבר נתעב בעצמותה רק הישראל לא יעשנה:
והיה אפשר ליישב בזה סתירת הראב"ד שהקשה מעלתו דבהשגות פ"א דכלאי' פסק להחמיר באמירה לנכרי בחייבי לאווין והרא"ש פ' הפועלי' מייתי משמו להקל אלא שאין צורך דדבר פשוט מכמה טעמי' דכמה פעמי' קרה ט"ס ברא"ש:
וצריך להיות ראב"י במקום ראב"ד ועוד תרי ראב"ד הוי רב ותלמיד שניהם היו נקראי' ראב"ד ועי' בשיטה מקובצת ב"מ סוגי' אמר לשנים וכו' וכמדומה שהרב חיבר בעל הנפש אשר הרז"ה השיג עליו והתלמיד הוא שהשיג על הרז"ה שברי"ף בספר תמים דעים ואותו שבספר הזכות שהשיג על הרי"ף והרמב"ן כ' עליו ע"כ דברי הרב מכאן ואילך דברי התלמיד הוא הזקן שחיבר בעל הנפש והיינו נמי שעשה השגות על רמב"ם וכמדומה לי שהוא שחיבר ספר הקבלה להראב"ד ופירוש ספר יצירה וכותבי זכרונות נבוכו קצת בזה עי' סדר הדורות וצמח דוד:
נחזור להנ"ל דהכא שאין המעשה נתעב אפשר דלכ"ע שרי אמירה ואף די"ל לפמ"ש החינוך בסי' תנ"א בטעם שחיטה מן הצוואר דוקא ובסכין שאינו פגום משום דלא נצער הבע"ח יותר מדאי שצריך לנו וא"כ ה"נ מעשה הנחירה נתעב י"ל לו יהבינא לי' טעמי' בשחיטה כנ"ל ומ"מ הלא אין אנו אומרים לגוי שינחור והרי הוא יכול לשחוט מן הצוואר בסכין יפה ואף ששחיטתו נבילה מ"מ צער בע"ח ליכא ואם הוא אינו עושה כן אח"כ אדעתי' דנפשי' עביד ולא איכפת לן כמו בסירוס כשיש לו חלק בגווי' וכנ"ל ועוד טעם זה דהחינוך קשה לאומרו דא"כ דגים וחגבים מאי איכא למימר ולמ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה מאי איכא למימר אע"כ אין לבנות הלכה על דברים כאלו:
ועיי' בתשו' חו"י סי' נ"ג שם מסופק אי שרי בשבת אמירה לאמירה דהיינו שיאמר לנכרי זה שיצוה לנכרי אחר לעשות המלאכה ועמ"ש שם ממ"ש בש"ע א"ע סי' ה' דמותר למכור בהמה לגוי אם אינו מסרסו בעצמו אלא מצווה לאחר לסרס ע"ש ודבריו תמוהי' מה ענין שמטה אצל הר סיני התם מיירי שמוכר הבהמה מכירה גמורה וגם אינו אומר לגוי מסירוס שום דבר רק למ"ד גוי מצווה על הסירוס עובר הישראל על לפני עור וכו' לזה ניחא אם הגוי יצווה לאחר לסרס כיון דאין שלוחו כמותו דאין שליחות לגוי אפי' גוי לגוי לא נעשה שליח א"כ מה שגוי האחר מסרס אין כאן גבי ישראל לפני עור אלא לפני דלפני ולא מפקדינן מזה מיירי הש"ע ומה ענין זה לאמירה לנכרי במה ששייך לישראל וכן משמע שם הסכמתו דחו"י לאסור אפי' ע"י כמה נכרים:
מ"מ לנידון דידן אלו הייתי מסכים להתיר סחורה ע"י אמירה לנכרי הייתי אומר לעשות ע"י ב' גוים וה"ל אמירה דאמירה דלכל הפחות ה"ל כשבות דשבות ואי אי' סחורה דרבנן ה"ל ג' שבותים וקליש לי' אסורא:
ועוד היינו מרוויחי' מה שהקשה הגאון מו"ה העשיל זצ"ל בתשו' פני יהושע לחלק י"ד סי' ב' לשיטת רש"י פ' איזהו נשך דלהילכתא קיי"ל כמ"ד יש שליחות לנכרי לחומרא א"כ ל"ל טעמא דאמירה לנכרי כלל תיפוק לי' משום שלוחו כמותו ואי משום אין שליח לדבר עבירה הא איכא למ"ד אי אין שליח בר חיובא יש שליח לדבר עבירה וכן פסק רמ"א בח"מ סי' קפ"ב וראיתי להגאון בית מאיר בא"ע סי' ה' דשפיר חזי ומצא ברש"י ר"פ מי שהחשיך בנותן כיסו לנכרי שכ' דה"ל כשלוחו ממש וס"ל להגאון הנ"ל דטעמי' דרש"י באמת משום שליחות ולפע"ד לא כיון יפה דוודאי באמירה דשבת לא שייך דין שליחות כלל כמ"ש בית מאיר בעצמו דבשבת עיקר קפידא שינוח הישראל ולא שייך שלוחו כמותו כלל ולא נצרכה אלא לענין שארי אסורי' אבל לענין שבת לא שייך שלוחו כמותו ומ"ש רש"י דנעשה כשלוחו אין הכוונה שנעשה שלוחו כמותו לענין הדין אלא משום דאמירה לנכרי לא יצדק אלא באומר לו כן בשבת אבל בנותנו לו סמוך לחשיכה או אפי' אח"כ ואין אומר ואין דברים ה"א דלא ליתסר משום אמירה שהרי אין כאן אמירה של חול בשבת כלל לכן כ' דנעשה כשלוחו והרי אנו רואי' שלצורך ישראל וטובתו נושא הכיס ואסור מדרבנן ככל גוי העושה מלאכה בשביל ישראל אבל לא לומר שיהי' שלוחו כמותו ממש ועי' ר"ן ספ"ק דע"ז גבי מרחצו לנכרי:
מ"מ קו' הנ"ל קושי' בשארי אסורי' תיפוק לי' משום שליחות ובתשו' אחרת כתבתי דמ"מ נפקא מיני' ע"י גוי קטן דאין שליחות לקטן גוי אפי' להחמיר ומשום אמירה לנכרי אסור ולפ"ז בשבת קל"ט דרב משרשי' דיהיב לתינוק גוי לזרע לו כלאים פריך וליתב לגוי גדול הו"מ לשנוי משום שליחות אלא משום דאיכא מ"ד אין שליחות לגוי אפילו להחמיר ואיכא נמי מ"ד אין שליח לדבר עבירה אפי' אינו בר חיוב משו"ה עדיפא מיני' משני:
וכעת נ"ל עוד נ"מ באומר אמרו דלדעת הרבה פוסקים לא נעשה שלוחו כמותו ועיי' היטב בגיטין פ' התקבל בסופו פלוגתת רמב"ן ורא"ה הובא בר"ן שם נמצא אי הוא אומר לנכרי לאמור לנכרי אחר לחסום פי פרה אי מטעם שליחות לית לן בה ואי מטעם אמירה לנכרי אסור אפי' אמירה דאמירה:
וא"כ אי נניח בנידון שלפנינו להקל באמירה לנכרי שבות א"כ טוב לעשות ע"י ב' נכרים להרוויח דין שליחות עכ"פ ומה טוב שיהי' הראשון תינוק נכרי שיאמר הקטן לנכרי גדול לנחור ולסחור בנבילות וקליש לי' אסורא:
אך לע"ד מה יושיענו כל זה, לפי ע"ד בסחורה דנבילות וטריפות דאסרי' רחמנא שלא יהי' הישראל עוסק בהם או חכמי' אסרוהו א"כ מה לי מכירה או מתנה או עשיית שליחות או שותפות הכל הוא עשיית סחורה והאמירה לנכרי גופי' סחורה ועסק הוא ואסור וזה פשוט וברור לע"ד בלי ספק ואין כאן מקום לאמירה לנכרי כלל:
אבל מה שנ"ל היתר גמור וכן הוריתי כבר זה לי ט"ו שנים נשאלה שאלה זו לפנינו ואמרנו וענינו למכור הבהמה או הבהמות להנכרי מכירה גמורה כהילכתא בכסף ומשיכה או קניית מקום והגוי מה שירצה יעשה אע"ג דממילא מובן שהגוי ינחור וימכרנו לנכרים הצריכים בשר מה בכך בשלו הוא עושה ואע"ג דרש"י ס"ל דהאבעי' היא באומר חסום פרתי ודוש בה דישה שלך מ"מ הכא לא אמר לו כלום ועוד התם הפרה של ישראל משא"כ הכא שהכל של גוי והישראל ימכור לו ביוקר באופן שלא ישאר להגוי ריוח כ"א הבני מעיים כדרכו בכל פעם וזה נ"ל יותר נכון מכל מה שנאמר בזה ואין להאריך יותר [ועיין חיו"ד סי' ק"ח וחלק חו"מ סי' קפ"ה] ואסיים בברכה. פ"ב יום א' ט' שבט תקע"ד לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ: