שו"ת חתם סופר/יורה דעה/סימן רצו
שנית להרב הנ"ל:
הנני כמשיב על סדר דבריו מ"ש בכוונת הריב"ש אין ספק כי דברי השואל והמשיב בנוים על שיטת הסוברים דכל מצוה הנעשית ע"י שליח מברכים על ושאינה נעשית ע"י שליח מברכים בלמ"ד ודבריהם מבוארים ברא"ש ובר"ן פ"ק דפסחים וע"כ הוקשה להשואל מ"ט מברכי' על פדיון הבן הא לא נעשית ע"י שליח ותי' הריב"ש כיון שעכ"פ הבן יפדה עצמו לכשיתגדל יכול לברך על משא"כ הבן הפודה עצמו שוב אין יכול להתקיים ע"י אחר מברך בלמ"ד וא"כ מבואר דאין הפדיון נעשה ע"י שליח להריב"ש וביאור דברי הריב"ש הוא פשוט בעיני יותר מביעא בכותחא ופה הי' מקום למעלתו לתופשני בעיקר הדין דא"כ הרי קמן דאנו נוהגים לברך על פדיון הבן הרי הלכה פסוקה עפ"י המנהג נוסח הברכה שפודין ע"י שליח ומצינו שפסקו הלכות ע"י המנהג נוסח הברכה מדברכי' להתעטף ש"מ קיי"ל חובת טלית הוא וא"כ ה"נ אלא דלאו כ"ע סברי הכי דתלי' נוסח על בעשיית המצוה ע"י שליח וכאשר מבואר ברא"ש ובר"ן שם ויעיין מ"ש צל"ח שלהי פסחים:
ומאז אמרתי כמו שתירצו בחנוכה אעפ"י שנעשה ע"י שליח אין מברכי' בעל משום שהיא מצוה חביבה ואין אדם רגיל לעשותה ע"י שליח אע"פי שיכול לעשות ע"י שליח מכל מקום אין מברכי' בעל יע"ש וא"כ משמע דפדיון לאו מצוה חביבה הוא כולי האי מדברכינן בעל והא"ש דלכאורה הי' פשוט דאבי הבן יברך שהחיינו על המצוה ויפטור הכהן אבל ידוע בראשונים גבי שהחיינו דביעור חמץ ועשיית סוכה דמצות שהחיינו תלי' טפי במי ששמח יותר בעשייתו וכיון דהמצוה לא חביבה כולי האי י"ל עדיף דהכהן יברך ויפטור את אבי הבן דהכהן שמח במתנתו וזהו המשך הש"ס שלהי פסחים [ועיין בסי' רצ"ד]:
תו כ' על מ"ש אני דאלולי דאיכא מ"ע דהמול לכם כל זכר לא הי' אדם יכול למול את הגדול משום דאיהו לא שייך בהאי מצוה לא מצי להעשות שליח בדבר וכ' ז"א כל המצות אע"פ שיצא כבר מוציא אה"נ גדול שנימול בגדלותו יכול להיות שליח לגדול אחר למולו אבל מי שנימול בקטנותו ע"י אביו לא חל עליו מעולם מ"ע של מילה וא"א שתחול עליו דהרי ג' מ"ע נפרדים הם מצות האב ומצות הבן עצמו ומצות הציבור ולא מלבי אמרתי ס' זו כ"א עפ"י דברי מע"מ שהבאתי שכתב הפודה בכור יתום אינו י"ח משום שלא הגיע זמנו לפדות כמו האב שפדה קודם למ"ד ה"נ אם מת האב ונתרוקנה המצוה להבן אין מצותו עד שיגדיל מזה מבואר דמ"ע אחריתי היא לגמרי שלא הגיע זמנה וא"כ ק"ו במילה שהיא באמת מ"ע בפ"ע דגבי בכור אינו אלא דרשה דמקרא ומסורת ואפילו הכי קחשיב לי' למ"ע בפ"ע ולמחוס' זמן מכ"ש שיחשוב מצות מילה עצמו למ"ע אחרת שאינה במילת האב ומי שנימול או נפדה על ידי אביו לא הי' ולא יהי' לעולם שייכות במצות מילה ופדיון עצמו ומ"ש אם כן סריס לא יעשה שליח לקדש אשה כיון שאינו במצות פ"ו תימה הוא וכי נאמר שהמשלח קיים מ"ע פ"ו על ידי שליחות של זה אנן לא נאמר אלא שנעשה שליח בקנין כשולח לקנות לו בעל חי וכיון דהסריס איתי' בקידושין שאם קידש אשה קידושיו קידושין יכול לעשות שליח לקנין זה אבל שיקיים המשלח מ"ע ע"י עשיית השליח צריך להיות השליח בר חיובא בענין זה:
ומ"ש אפי' אשה יכולה להמול מדכתי' המל ימול ואתתא כמאן דמהילא דמי' עדיפא מיני' ה"ל למפרך לחד מ"ד אפילו עכו"ם יכול למול שאינו בר שליחות אבל האמת אם העכ"ום מל נמצא התינוק מהול להך מ"ד ופטור מכרת אבל המ"ע לא נתקיימה ומה"ט לק"מ מה שמקשים אמאי לא ימול עכו"ם בשבת והלא מילה בנכרי כשרה ולק"מ דעכ"פ מ"ע של ביום השמיני ימול היא דוחה שבת ולא נתקיימה ע"י שליחות גוי וה"נ באשה ועוד אשה היתה מתחייבת בעצמה מקרא המול לכם משו"ה איצטריך מיעוטא ואתה את בריתי למ"ד:
ומ"ש לא לשתמט דכהן ולוי שאינם בני פדיון יפסלו לשליחות זו דבר גדול דבר ועל מי תלונתו אין א' מהראשונים שהזכיר שליחות בפדיון כ"א משמעות דברי הר"ן שכ' אגב ריהטא דבדיקת חמץ ופדיון נעשים ע"י שליח וי"ל אה"נ כהן ולוי לא והאחרונים שבאו אחרי הרמ"א ופסקו דבפדיון נעשה ע"י שליח הם בודאי לא נחתו לסברא דידי דא"כ מיתרצא ריב"ש כמו שתירצתיו אני וא"כ לדידי אימא ה"נ אפי' להר"ן יפסלו לוים לשליחות זו ואמנם כהן נ"ל דכשר לשליחות משום שהוא הוא שפודין עמו וה"ל כאיש ואשה ששניה' כשרים לשליחות הגט בין להולכה בין לקבלה אע"פ שהאיש אינו מתגרש והאשה אינה מגרשת מ"מ מיקרי תרוויי' איתי' בגירושין וה"נ ישראל הנפדה והכהן הפודה שניהם אית' בפדיון ולפ"ז ק' אריב"ש מ"ט לברך הבן בעל דהרי אית' בשליחות אלא שי"ל בזה כיון דמידי דלא שכיח הוא שיהי' הכהן שליח לפדות ע"י כהן אחר גם אינו בדין שנראה כמזלזל בכהונת עצמו כמ"ש בשליח צבור כהן שלא יקרא אחר וכיון דמידי דלא שכיח הוא הדר הנ"ל כנר חנוכה דמברכי' בלמ"ד כיון דלא שכיח שיעשו שליח מ"מ לדינא נ"ל פשוט כיון שכהן ולוי המה במ"ע לפדות בכורי ישראל ואפי' ציבור שכולם לויים ויש ביניהם בכור ישראל מחוייבי' לפדותו מממון עצמן א"כ נעשים שלוחים לפדיון בכורים ג"כ:
מ"ש אהר"ן דפדה תפדה שאינו מבין החילוק בין הריב"ש להר"ן והחילוק מבואר ונגלה דמקרא ומסורת חלוקים הם ה"ל ב' מיני מ"ע כמו מילה ולא תלי' זה בזה למימר כיון שישנו בפדיון בנו אם יהי' לו בן ישנו נמי בפדיון עצמו ז"א דשני מיני מ"ע הם אבל אי לא כתיב אלא חד קרא בכור בניך תפדה עיקר קרא על האב שהרי בכור בניך כתי' ותפדה כולל בכח הבנתו כל מיני פדיון א"כ כל שישנו בפדיון בנו ישנו בפדיון כל אדם ויעשה שליח לגדול:
מה שכתב פר"מ דהוה ס"ד דשחיטה לא בעי שליחות גם על ק' פ"מ ופ"י איך אפשר שגוים נודרים נ"ונ כישראל הא לאו בר זביחה ולאו בר שליחות נינהו לא הבנתי דבריו וגם קושייתי אהגאונים הנ"ל הנה בקרא כתי' מ"ע על בעל הקרבן לשחוט קרבנו בעצמו כדכתי' ושחט את בן הבקר ואילו כיון דשלוחו כמותו כל ששלוחו שוחט ה"ל כאלו הוא בעצמו שוחט אבל אין זה ענין להכשר קרבן כלל ואלו עיוות השליח ושחט שלא לשמה שלא עלה לבעלים לשם חובת נדרם וצריכים להביא קרבן אחר ונמצא שבטל שליחות השליח מ"מ הקרבן כשר וה"ה אם שחט א' שאינו שליח הבעלים כלל הקרבן כשר והבעלים י"ח נדרם נמי רק מ"ע של שליחות לא קיימו כמי שמל בן חברו בן שליחתו שהתינוק נימול והאב לא קיים מ"ע שלו הנה הך מ"ע ששחטו הבעלים הוא על ישראל המקריב אבל גוי הנודר נהי נדרו נדר אבל לא נצטווה הוא בושחט את בן הבקר וישחוט מי שירצה ואמנם אני הקשיתי איך נכוף אותו להקריב קרבנו שלא לרצונו הרי נבטל ממנו מ"ע של שחיטה ועל כרחך נדע ונבין שנכוף אותו עד שיאמר רוצה אני אבל לעולם לא עלה שיהי' הקרבן פסול ע"י שחיטה שלא בשליחות ולא דמי לגט למ"ד דבעי שליחות לכתיבה שזה אינה כורת אם נכתב שלא בשליחות הבעל משא"כ הקרבן:
מ"ש פר"מ מספ"ק דעירוכין הרכיב חזקה עם רוב דודאי רוב ליכא בעובר במעי אמו כיון דמתה היום אבל חזקה אית לי' שהי' חי במעי אמו מה שהרגישה אמו חיותו במעיה ונימא מדמעיקרא חי השתא נמי חי וע"ז נסתפק הש"ס התם ומסיק קמ"ל אבל היכא שיצא לאויר העולם וראינוהו חי בפנינו פשוט דמוקמי' לי' אחזקה קמייתא דעודנו חי:
מחיה חיים יתן לו ולכל בני ביתו חיים ארוכים טובים ומתוקים כנפשו היפה ונפש א"נ דש"ת:
משה"ק סופר מפפ"דמ: