שו"ת חתם סופר/יורה דעה/סימן ג

ע"ד השוחט שאתרע חזקתו שנמצאו אחריו כמה פעמים פגימות בסכין אחר שחיט' ולא הרגיש אם לאסור הכלי' למפרע הנה בכנה"ג בהגה' ב"י סי' א' אות ל"ה ושם פסק להלכה דשכחת הרגשה באה בפ"א כרגע ואין לאסור למפרע ואפי' למ"ש בפלתי סס"ק וי"ו בד"ה יהי' איך שיהי' דבשכחת ההרגשה יש להחמיר למפר' משום דכיון שסכינו איננו בחזקת בדוק א"כ ממילא שחט כמה פעמים בסכין פגום מבלי משים ע"ש מ"מ הכא שלא אתרע חזקתו קודם שחיטה רק אחר שחיטה וכנראה מדבריו לתלות בחולשה ועילוף מחמת השחיטה א"כ לא שייכי דברי הפלתי הנ"ל דהא עכ"פ הי' סכינו בחזקת בדוק בכל פעם קודם שחיטה. והנה מעלתו נתעורר לומר דכל המקילין האחרונים אינו אלא בשנוטל קבלה והוחזק עכ"פ אז אמרי' השתא הוא דאתרע אבל למפרע מוקמי' אחזקתי' בשעת נטילת הקבלה משא"כ זה שלא אתרע חזקתו אלא אחר שחיטה ולזה לא הוחזק מעולם כי לא העמידוהו על הנסיון בזה כידוע. והנה דבר גדול דיבר בזה - הגם דלכאורה יש לפקפק ולומר אדרבא אזלי' בתר רובא או אפילו כ"ע שלא שמענו שהורע כחם ע"י שחיטה דאפילו בעילף המוזכר בש"ס ס"ל לכמה פוסקים דלהכי אמרי' לעלופי לא חיישי' ולא אמרי' רוב מצוים אצל שחיטה מוחזקים הם משום דעדיף מרוב ולא חיישי' לי' כלל אפילו לכתחלה ונהי דאנן מחמרי' ומצריכים שישחוט השוחט שלשה תרנגולים לפני הרב כדי שיחזיק ג"כ בענין זה שלא יתעלף מ"מ הא קמן דלענין עייפות דשחיטה שיאבד הרגשתו עי"ז להא לא חיישי' ולא בדקינן לי' משום דלא שכיח כלל וא"כ בהאי גברא נמי נימא נהי דעייף ואבד הרגשתו מ"מ נימא השתא הוא דאתרע ויצא מרובא דעלמא ודלא כדברי מעלתו: -

ומ"מ נ"ל כדבריו מהא דאמרי' בב"ב קנ"ג ע"ב מי מוציא מיד מי וכו' ר"נ אמר אם בריא הוא עליו להבי' ראי' שהי' שכ"מ ואם שכ"מ הוא עליהם להבי' ראי' שהי' בריא ופסק שם רשב"ם כר"נ ואפילו להרמב"ם וכן פסק הש"ע כר' יעקב משום דמבואר דהיינו טעמא משום חזקת ממון עדיף אבל אי לא הי' להוצי' מיד המוחזק הוה אזלי' בתר השתא כמבואר היטב בסוגיא דקידושי' ע"ט ע"ב. וזה נ"ל דעת רמ"א בח"מ סימן רנ"א בהאי דינא שלא כ' שאם אין א' מהם מוחזק שיחלוקו כמו שהרגיש הסמ"ע שם ונ"ל משום דאזלינן בתר השתא כשאין א' מהם מוחזק ולא נימא יחלוקו: -

והנה מבואר התם בש"ס דקידושין דכ"ע בחזקת בריאים נינהו ומאן דאמר שכ"מ היה בעי למיפק נפשיה מחזקה יע"ש ועוד התם בודאי הי' לזה האיש חזקת בריאים מבוררת שהרי פעם א' הי' בריא בלי ספק אפ"ה כשהוא שכ"מ לפנינו אמרי' מעיקרא נמי שכ"מ הי' היכא דליכ' חזקת ממון המתנגדו' ולר"נ אפי' להוצי' ממון אמרי' הכי א"כ ק"ו הכא שזה העייפות מחמת שחיטה חולי וחולשה היא באיברים וא"כ אי נימא אפי' כ"ע בחזקתן בריאי' לענין שמשו"ה אין צריך לנסות השוחט שנוטל קבלה ע"ז מ"מ זה האיש אשר הוא חלוש לפנינו בענין זה אמרי' מדהשתא חלוש מעיקרא נמי חלוש ומכ"ש שהרי לא הי' לו חזקה מבוררת מעולם שהרי אפשר שכך נולד ונתגדל מעולם ואין חזקה מנגדת ואדרבה בהמה בחזקת שאינה זבוחה קיימ' א"כ מכ"ש שיש מקום לסברת מעלתו להחמיר: -

אך בכ"ז נ"ל להקל כיון דקודם שחיטה לא אתרע חזקת הרגשתו א"כ כל הסכין ששחט בהם הי' בחזקת בדוק ואמרינן אוקמי' סכין בחזקתו וה"ל כשחט בהמות הרבה ולא בדק הסכין בין שחיטה לשחיטה ונאבד הסכין דמוקמי' כולם בחזקת היתר כמבואר בפוסקים ובש"ע סי' י"ח סעי' י"ב: -

אמנם כ"ז אי ליכא שום ריעותא אחרת אבל היות כי שוחט זה אחר ששחט שמנה בהמות והכשירם מצא נער א' סכינו מליאה פגימות ובדק גם השמש אחריו ומצא שכן הוא כדברי הנער והשוחט לא הרגיש מאומה וא"כ הרי ב' עדים נגדו ולא עוד אלא אפי' הי' רק ע"א המנגדו בפגימו' הסכין הי' צריך לברר התירו וכן כל כיוצא בזה וכל שאינו מברר התירו אז עד האוסר נאמן והוא מש"ס דקדושין ס"ו ובש"כ י"ד סי' קכ"ז סקכ"ד. באמת מה שכ' הש"כ ש"ס ערוך הוא בקידושין יש לעיי' קצת דבקידושין משמע דרבא פליג והלכה כרבא דהרי רבא רצה להוכיח דלהעיד על בן גרושה וחלוצה לא מהימן ע"א בשתיקה דאלו בהכחשה אפילו בעל מום לא יאומן ועל זה השיב אביי לעולם בהכחשה ואפי' בעל מום לא יאומן משום שלח ואחוי וא"כ רבא פליג והלכתא כרבא וקשי' גם אהתוס' דפסקו כאביי: -

מיהו לזה י"ל דס"ל להתוס' סברת אביי נכונה ומסתמא לא יחלוק רבא על זה אך הא קאמר התם בש"ס הא דקאמר ד"א בעל מום פסולו בגופו היינו איכא לברורי שלח ואחוי וא"כ ה"ק רבא מדקאמר ר"ע תרי טעמא משמע חדא בלא אידך סגי וע"כ בשתיקה דבהכחשה לא יאומן לולי הך דפסולו בגופו דהיינו איכא לברורי ואביי ס"ל הני תרי טעמי סמיכי אהדדי וחדא בלא אידך לא סגי וא"כ אדרבא קי"ל כרבא לגבי אביי מוכח היכי דאיכא לברורי נאמן האוסר אפי' בהכחשה: -

עוד אבאר מ"ש הש"כ בש"ס משמע אפילו בהכחשת בע"ד ותוספות מוסיפין אפי' בהכחשת ע"א הנה ז"ל תוספות שם שלח ואחוי תרגום של והפשט ושלח מכאן יש להוכיח דכל דבר שיכול לבררו ע"א נאמן עליו אפילו ע"א מכחישו עד כאן לשונם הנלע"ד בהמשך דרצו להשמיענו דלא נימא שלח מלשון שליחו' וא"כ מיירי ע"א אומר כן לבעלים שהם רוצים לאכול קדשיהם והוא אומר להם אל תאכלו כי כהן המקריב בע"מ הוא והם אינם מאמיני' לו והוא אומר שלחו מכם א' אל הכהן ואחוי לכם ואלו הי' הפי' כן בש"ס לא הי' מוכיח אלא באומר אינו יודע אם יש לכהן מום בסתר או לא אבל בהכחשה לא הי' מוכח וגם לא הי' מוכיח אלא בהתנגדו' הבעל דבר לא בהתנגדות ע"א דעלמא לכן כ' תוס' דאין הכוונה כן אלא שלח מלשון הפשט ומיירי שטוען עם הכהן המקריב בעצמו והכהן הוא ע"א ומעיד על קדשי' של פלוני שהקריב' בכשרות והיינו ע"א פועל ואידך מכחישו ואומר לו שלח פשוט בגדיך ואראך שאתה בעל מום וה"ל ב' עדים המכחישים זא"ז בהכחשה גמורה ואפ"ה מהימן זה הפועל משום דאיכא לברורי כנלע"ד [עיין ח"ס אה"ע ח"ר סי' י"ב]: -

ומבואר היכא דאיכא לברורי והעד אומר שלח ואחוי הרי הדבר בחזקת איסור וא"כ הכא בעדות הנער לבד נמי נאסרה הבהמה האחרונה עכ"פ והא דאמרי' ב' עדים בבדיקת הריאה מוקמי' בהמה בחזקת היתר וכדפסק בש"ע סי' ל"ט סעי' י"ו וי"ז התם באו אחר שכבר ניתקו הריאה וא"א לברורי אבל כשהעד אומר לאידך בשעה דאיכא לברורי עדיין אסור לסמוך על המתיר עד שיברר דבריו ומכ"ש הכא דאיכא נמי השמש שאומר כהנער שהי' הסכין מלא פגימות וא"כ לכה"פ הבהמה אחרונה אסורה וכיון שנאסרה האחרונה נאסרה כולם דא"נ נכשיר הראשונה ונאמר שלא הורע כחו אלא אחר שחיטה מ"מ בשבעה האחרונים ע"מ נסמך על בדיקתו את הסכין בין בהמה לבהמה הלא כבר הוכחנו לעיל דלא אמרי' גבי האי דהשתא הוא דאתרע ואמרי' גם למפרע הי' חלוש בהרגשה אחר שחיטה ורק התרנו מטעם נאבד הסכין אחר שחיטה והרי מבואר במצאו אחר כך פגום כולם אסורים וה"נ כולם אסורים וא"כ כל הבשר והשומן הנשארים מאותן הבהמות הוא ספק נבלה לפע"ד ואין להקל בו כלל וכן כל בשר כבש ועז הנמצאים ממנו אין להתיר לפי שכ' מעלתו שהועד עליו שלא ידע לפנות מקום הצמר והשער בשעת השחיטה ודבר ידוע הוא שדרך הסכין לפגום בצווארי הכבשים המלאי' חול ועפר אפילו כשרגילים לפנות ולרוחצם קודם שחיטה ומכ"ש האי שלא נתן מקום לשחיטה וא"כ ה"ל כעסק באותו מין בין חפיפה לטבילה והרי אפי' חתיכות העור בעוף אנו חושבים כעוסק בין בדיקה לשחיטה במין אחר אשר משום כן אוסרים במוצאים פגימה אחר שחיטה אפי' חתך במפרקת ותלי' להחמיר בעור ונהי בנאבד הסכין אין חוששי' מ"מ הכא דחתך וחכוך הסכין בצמר ושער וחצץ ועפר חששא גדולה היא ויצא הסכין מחזקת בדוק קודם שחיטה וכיון שאין להשוחט הרגשה אחר שחיטה הרי כולם בספק נבלה לע"ד: -

ובלא"הנ חושש אני שהשוחט הזה פסלן הוא בשכבר יצאו איזה סירכות מתחת ידו כפי מה שכתב מעלתו אלא שכ' שהוא ירא שמים שמתענה ג' ימים בכל שבוע אומר אני אלו לא היה מתענה הי' מתכפר לו בתענית כי הא דרבי מזי' וטופרי' אך זה טובל ושרץ בידו א"כ מה יוסף עוד להתענות להלביש אדרת שער למען כחש אני אומר שאין זה האיש מכלל נאמני ישראל הנאמנים על האסורים כלל: -

ועל הכלים אם יסמוך בכלי חרש והפ"מ בשיהוי מעל"ע רבו דעות האחרוני' המובאים בכנה"ג סימן א' והמחמיר תע"ב והרוצה לסמוך ולהקל באשר בלא"ה אפשר טע"כ לאו דאוריי' ע"כ המקיל לא הפסיד דלא כיש אחרונים שכ' דבליעת כלים לכ"ע דאוריי' מכלי מדין וטעו' הוא בידם דוקא כלי מדין גז"ה ולא בשארי בליעות כמוכח בדוכתי' טובא ואין להאריך בזה: -