שו"ת חתם סופר/אורח חיים/סימן קפ
שלום וכ"ט לי"נ וי"נ כל חי ה"ה הרב הגאון החריץ בעל פיפיות תל תלפיו' כש"ת מו"ה חיים דייטשמאן נ"י אבדק"ק טריביטש יע"א:
נעימות בימין צדקו וזרוע עוזו הגיעני והנאני על מתיקת נואמו בראשיתו ואמרמר על מרה באחריתו ה' ינחמנו ויגדור פרצות עמו ברחמיו אמן. ואנא הא טרידנא טובא כי אחר צער ימים הרבה המליטה זוגתי תי' בן זכר ספק בן ז' ספק בן ח' יהא רעוא יהי' למז"ט ע"כ לבי לא נכון עמי להשיב אמרי' ברורי' לגברא רבא דכוותי' ויהי' דברי מעטים ערבי' לפני ידידי ומקובלי' לפניו ופ"א ברצות ה' נתעלס אם נצטרך להלכ' ולמעשה כי לפלפולא בעלמא אין פנאי לנצח ולפעול יש פנאי:
במאי דבדק לן מר בדברי תוס' חולין ק"מ ע"א ד"ה למעוטי וכו' שכ' בסוף דבריהם וצ"ע בבהמת עיר הנדחת אם עבר והקדיש' והקריב' אם הוא קרבן כשר כיון דלשרפה קיימא עכ"ל והוקשה למעלתו נ"י דתיפוק לי' דאיסורי הנאה לא מקרי קרבנו כי היכי דאתרוג של ערלה לא מקרי לכם הה"נ לא מיקרי קרבנו שלו אלו דבריו ויותר ה"ל להקשות על גוף ההקדש דבעי' איש כי יקדיש ביתו מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו ואיסור הנאה לא מקרי ברשותו כדמשמע לכאורה בחמץ משש ולמעל' שאינו ברשותו של אדם וה"נ דכוותי' וא"כ איך יקדישנו כלל:
ועוד יותר ה"ל להקשות אבריית' דמייתי בפסחי' מ"ח ע"א מן המאתים ממותר ב' מאות שנשתיירו בבור דערלה לא חזיא לנסכים קשה הא למה לי קרא תיפוק לי' שאין קדושה חלה עליו כלל דלא מיקרי ביתו ולא קרבנו אע"ג דלא הוה רק אסמכתא בעלמא ועיקר דרשא דקרא שהוא ממשקה ישראל קאי אאיסורי אכילה ולא אאיסורי הנאה אבל הך דמן המאתים דקאי אערלה וכלאי הכרם הוא רק אסמכתא כמבואר מ"מ קשיא אמאי הסמיכו חז"ל איסור ערלה הכא ומה שייטי' הלא איננו בר הקדש כלל:
ורמב"ם פ"ה דאיסורי מזבח הלכ' ט' כ' אין מביאי' מנחות ונסכים מן הטבלי' ואצ"ל מערלה וכלאי הכרם מפני שהיא מצוה הבאה בעביר' שהקב"ה שונאה ואם הבי' לא נתקדשו להיות ראוי' לקרבן אבל נתקדשו להיו' כקדשי' שנפסלו ועיי' לח"מ שכן הוא בתוספת' והמשנהל"מ כ' שם דואצ"ל ערלה היינו דהרי אסור בהנאה ואיכא טפי מצוה הב"ע אך תוס' בחולין ק"מ כ' דמצות לאו ליהנות ניתנו יע"ש משמע מדבריו דתוס' ורמב"ם פליגי ולע"ד אין כאן מחלוקות דנהי דס"ל לתוס' מצות לאו ליהנות ניתנו אפי' במצוה דאי' בי' הנאת הגוף כגון ציפורי מצורע שהוכשר לבוא תוך המחנה מ"מ כיון שע"י מצוה בא לו אומרים לאו ליהנות ניתנו וכמו שרמז המגיה במ"ל אמ"ש בהלכות אישות כיוצא בזה גבי קידושי אשה מ"מ על כרחך מודו תוס' בקדשי' שכופי' אותו וממשכני' אותו עד שיקריבו' וע"י שמקריב הני אי' הנאה משתרשי לי' דלא ימשכננו שפיר מיקרי הנאה כי כן איתא להדי' בירושלמי דשקלי' פ"ב סוף הלכה א' דתנן הנותן שקלו לחברו ושקלו ע"י עצמו מעל ופריך בירושלמי מה נהנה ומשני כיון שנתנו עיניהם למשכנו ולא משכנו נהנה ע"ש נמצא מבואר דלא שייך בהאי מצות לאו ליהנות ניתנו אלא התוס' קאי אציפורי מצורע וכיוצא בהן דאין ממשכני' כמבואר בעירוכי' כ"א ע"א דאפי' עולת מצורע אין ממשכנים כ"ש ציפורי' שלו ע"כ שפיר כ' תוס' דמצות לאו ליהנו' ניתנו אבל הרמב"ם מיירי ממנחות ונסכים דממשכנים עליהם אמנחת נדבה ואפי' מנחת חוטא איכא גוני דממשכנים כמ"ש תוס' כריתות י"ב ע"א סוף ד"ה אלא וכו' ובנסכים משנה שלימה שנינו דממשכנים עיי' משנה ה' פ"ז דשקלים וא"כ שפיר הוה ערלה אין צריך לומר ואין כאן מחלוקו' כנלע"ד מ"מ מבואר מזה דליכא בערלה אלא משום מצוה הב"ע ולא עוד אלא שמבואר שעכ"פ קדשים נינהו אלא שנידונים כקדשים פסולים וק' אמאי הא איסורי הנאה לאו ברשותי' למיקדשינהו:
והנה ק' פר"מ י"נ נ"י מחולין ק"מ יש ליישב דודאי שלל גבוה קודם שהודחו והעידו עליהם נמלטים כמ"ש מהרש"א מש"ס פ' חלק [ועיי' פלוגתת רמב"ם וראב"ד שבכסף משנה פ"ד מעכו"ם הלכה י"ג] ולאחר שנגמר דינם של עיר הנדחת נמי לאו דילי' הוא להקדישו מכ"ש להקריבו אך תוס' מיירי אם הקדישו אחר שהודחו קודם שנגמר דינם שאז הקדישו הקדש בלי ספק אלא דמספקא להו אי הקרבן לרצון מה שהקריבו קודם גמר דין ולאח"כ יוגמר דינם ואיגלאי מילתא למפרע דבר שריפה הוה בהא מספקא להו והנה בב"ק מ"ה ע"א עד שלא נגמר דינו מכרו מכור הקדישו מוקדש שחטו בשרו מותר פירש"י הקדישו מוקדש נפקא מיני' דאי מתהני מיני' מעל עכ"ל כוונתו לפרש שגמרו דינו אח"כ וסקלוהו לבסוף מ"מ בין כך הוה הקדש ומועלין בו ואע"ג דשור רעהו כתי' ולא של הקדש היינו כשהוקדש קודם שנגח אבל הקדישו של אח"כ אינו מפקיעו מידי ב"ד וגומרי' דינו וסוקלי' אותו ומ"מ ביני וביני הוה הקדש למעול בו:
ונ"ל ה"ה אם הקריבו מוקרב ועולה לבעלים לשם חובה מידי דהוה דאם שחטו בשרו מותר והטעם דאפי' למ"ד גומרי' דינו של שור שלא בפניו הני מילי כי איתי' לשור אבל אם כבר שחטו שוב לכולי עלמא אין גומרי' דינו לאסור בשרו בהנאה לבעליו וה"ה אם כבר הקריבו לא יעשה שור הנסקל למפרע נהי לכתחילה אסור דמצוה להביאו לב"ד ולעשות בו משפט כתוב סקילה דוקא ולא שחיטה כדמשני רבינא בחולין ק"מ בעוף שהרג הנפש קודם שנגמר דינו ה"א דמותר ליקח לשחוטה משום דעכ"פ מיקיים בי' ובערת הרע מקרבך קמ"ל טהורו' ולא אסורו' דמיחייב לקיים בי' סקילה ממש ואם כן במכשיר כ"ש במכפר דלכתחלה לא יקריבנו אך אי עבר והקריבו נראה פשוט דמכפר דשוב אין גומרים דינו כי ליתניהו:
אמנם מדחזינן בחולין ק"מ באוקמתא דציפורי עיר הנדחת לא שקיל וטרי הש"ס אי קודם שנגמר דינו אי אח"כ כדשקיל וטרי לקמן בציפור שהרג הנפש ועוד אפשר בציפורי עיר הנדחת קודם גמ"ד לא הוה שייך להקשות כ"כ בפשיטו' הא בעי לאיתויי לב"ד ולקיים בי' ובערת הרע מקרבך כיון דהציפור לא הרג ולא עביד מידי לא פשיט כ"כ דבעי לאיתויי לב"ד ואם כן כיון דקיי"ל אין גומרי' דינו של בהמה אלא בפניה א"כ צריכא רבא למשקיל ומיטרי גבי ציפורי עיר הנדחת אי קודם גמר דין וכו' ומדשתיק הש"ס ופריך בפשיטות לא אמרה תורה שלח לתקלה נ"ל דבעיר הנדחת פשיט מאוד אפי' קודם גמ"ד שלח לתקלה הוא דהכא לא דינו של ציפור גומרי' אלא דיניהו דהנידחי' ושוב ממילא ממונם אבד בכל מקום שהוא ואם עתה ישלח הציפור למדבר למחר וליומא אחרא לכשיגמר דין הנידחי' יאסר שללם בכל מקום שהוא ועיי' סנהדרין קי"ב ע"א דאר"ח ובנקבצים לתוכה ופליגי בפירושו רש"י ורמב"ם עיי' פ"ד מעכו"ם הלכה יו"ד ובלח"מ שם מ"מ היינו נכסים שיצאו משם קודם שהודחו אנשי העיר אבל מכיון שהודחו ונתקבלו עדותם מן אז עד גמר דינם לא יועיל שום הברחה להוציאו חוץ לעיר ואפילו במצולת הים חל עליו פסק ב"ד לאסרו בהנאה ולהרוג תחלה בעלי חיים בחרב כמ"ש רמב"ם שם ובכ"מ שם ד"ה והורגי' וכו' ואח"כ לשרוף הנבלה כמ"ש תוס' בשמעתין חולין ק"מ דבעי שריפה עיי' מהרש"א יהי' איך שיהי פשוט להש"ס דהוה שלוח לתקלה אפי' קודם גמ"ד וממילא פשוט נמי אי שחטו קודם גמ"ד וישנו בעולם הבשר השחוט' יחול עליו גמ"ד לאוסרו בהנאה אע"ג דבשור הנסקל בשרו מותר שאין גומרים דינו אחר שמת משא"כ הכא גומר דיני אנשי עיר הנדחת ומטלטלי' נאסרי' בגללה ממילא והוא פשוט:
אמנם אם כבר אכל הבשר קודם גמ"ד ואח"כ נגמר דינם לא נתבאר אם נימא דעבר למפרע על לא ידבק בידך או לא אלא דלא נ"מ דמה שעבר עבר ומלקו' ליכא למפרע דהא הוה התראת ספק אך אי הקריבו מספקא להו להתוספות אי אחר הקרבה נגמר דינם איגלאי מילתא למפרע ולא עלה לשם חובה (ומשכחת לי' בנכסי צדיקי' שבתוכה) או לא:
ולפע"ד נ"ל דמ"ש תוס' צ"ע וכו' אי עבר והקדישה וכו' לא כתבו כן לדינא דנ"ל פשוט דהשתא דגלי קרא ולא אסורו' למעוטי עיר הנדחת שיהי' פסולה לשוחטה ואפי' קודם גמר דין הרי קרי להו אסורו' למכשיר וכ"ש שיהיה אסורות למכפר אלא דהתוס' קאי לתרץ קושייתם שהקשו למה לי קרא ת"ל ממשקה ישראל וכל שאינו ראוי למכפר אינו ראוי למכשיר. ותירצו דה"א לחלק בין היה לו שעת הכשר ללא היה לו אע"ג דהאמת אינו כן דהא מתלתא קראי נפקי דאין לחלק כמ"ש תוס' מנחות וי"ו ע"א ד"ה כתב וכו' מ"מ לא סמך רחמנא וטרח וכתב לי' קרא בהדי' גבי מכשיר ותו כתב תוספות דאי לאו קרא הי' צ"ע נמי אי עבר והקריבו אולי הי' מכפר ע"כ כ' קרא טהורו' דאפילו מכשיר אינו ראוי' מכ"ש למכפר שאינו מכפר ומשו"ה לא נתבאר ספק זה דהתו' בשום מקום:
מ"מ נתישבה היטב קו' פר"מ נ"י אך קושייתו מערלה לא נתישבה ויבואר לקמן אי"ה אך איידי דאיירי אמרתי אעלה בתמר סנסין א' באותה סוגי' אשר זה כמשלש שנים עוררני תלמיד אחד על דברת הרב המגיד פ"י מנזקי ממון הלכ' ז' שור שהוא טרפה וכו' ומסיק דבבהמה לא שייך ובערת הרע מקרבך יע"ש והנה הוא נגד ש"ס זה פעמיי' בחולין קל"ט ע"א וק"מ ע"א ושס בארתי באריכו' אך זה ימים או עשור הרהרתי די"ל בפשיטות קרוב לאמת לפע"ד דהנה לשון רש"י ריש דף קל"ט נוטה קצת כה"ה דכ' כדי לבער רשעי' מישראל וזה לא שייך בבהמה ע"כ הי' נלע"ד דהאי ובערת מצרכי' לתרי מילי ושני ענינים א' מי שממיתי' אותו מיתה הראוי' לו ע"פי עדים ועדה כדינו אזי הוה הכשר מצוה להביאו לב"ד ולעשות בו כמצותו מובערת הרע וזה הוה רק הכשר מצוה אך מי שהוא טרפה ועדותו אינו יכולים להזימו ובטלו ממנו מ"ע של ד' מיתת ב"ד הכתוב' בו אלא שהרג בפני ב"ד לזה עיקד חיוב מיתתו הוא מובער' הרע ואין שם מ"ע אחרת כדמשמע בסנהדרי' ע"ח שם והנה אמת נכון הדבר דבבהמה לא שייך ובערת הרע ועיי' מ"ש בזה בס' מגלת אסתר סוף שרש י"ד ומ"ש אני נלע"ד נכון. אך כיון דמגז"ה ממיתין אותה ואמר רחמנא כמיתת הבעלים כך מיתת השור אם כן אינהו וכל אביזרייהו כי היכי דבמיתת הבעלים מצוה על כל אדם מישראל להביאו לב"ד משום ובערת הרע דשייך באדם לבער רשעי' מישראל ה"נ בשור ולא דשייך בי' ובערת הרע אלא משום דאיתקיש למיתת הבעלים וכל זה אי עבדי' בי' עיקר מיתתו בעדה ועדים אך שור טרפה שהרג בפני ב"ד דעיקר דין מיתה לית בי' רק עיקר מ"ע של ובערת הרע וזה לא שייך בשור ולא אמרי' כמיתת הבעלים כך מיתת שור אלא אי עבדי' בי' עיקר דינו אז נעשה לו כמו לבעלים אבל גוף המיתה לא נילוף מבעלים ודברי ה"ה נכונים בעזה"י [עיין לעיל סי' ק"ה]:
נחזור לענינינו מאי דקשי' לן מערלה וכלאים דאסורים בהנאה ולמה לי קרא דאסמכתא בפסחי' מ"ח ע"א לולי דמסתפינא הייתי אומר מכאן סמוכי' לשיטת הראב"ד ורמב"ן בר"ן פ' בתרא דע"ז וברא"ש שם ורמז עליהם הרב"י בא"ח ר"סי תמ"ז דכל איסורי הנאה שנתערבו אע"ג דמחמת חומר איסורם אינם בטלים בס' ובעי ק' או מאתים או איסורם במשהו מ"מ איסור הנאה שבהו בטל דלית חומר בהנאה אלא באכילה זולת אם מחמת חשיבותן לא בטלה כגון דבר שבמנין וכדומה ההוא אסור בהנאה אבל כל שאינו מחמת חשיבו' רק מחמת האיסור נתבטל איסור ההנאה וא"כ לק"מ דהא הכא בערלה וכלאים שנתערבו מיירי כדכתיב מן המאתי' ממשקה ישראל ומשיעור מאתים עד שיעור ס' אסור באכילה ומותר בהנאה ומשכחת נמי בהעביר עציץ נקוב בכרם והוסיף ממאתים עד ס' שאסור באכיל' ומותר בהנאה וקמ"ל דפסול לנסכים משום משקה ישראל וא"ש מיהו רוב הפוסקים חולקים ולדידהו הדר' קושי' לדוכתה:
שבתי וראיתי כי היסוד אשר הנחנו דאיסורי הנאה לא מקרי לכם והנה שם בסוכה פ' לולב הגזול פירש הרמב"ם בפי' המשנה משום דאמר רחמנא פרי ומשמע מטעם לכם לא איכפת לן וכ"כ מג"א סי' תרמ"ט סק"ך וז"ל וכיון שהוא שלו אע"פי שאסור בהנא' לכם קרינן בי' עכ"ל ולכאורה הדין עמו דנהי דאין מקדשי' בו ואינו יכול להקנותו לשום אדם מ"מ לא נפיק מרשות בעליו והרי קמן בב"ק צ"א ע"ב שורי הרגת וכו' בשור העומד להריגה וכו' (ושור הנסקל אסור בהנא' מחיים עיי' תוס' סנהדרין פ' ע"א) יע"ש הרי דשם בעליו עליו ולע"ד פשיט נמי דאפר ערלה וכלאי הכרם שייכי' לבעלי' ונהי דעמדו תוס' בזה בפסחי' וקידושי' ומס' ע"ז מ"ט המקדש בערלה אינה מקודשת בשיווי אפרה ותי' מה שתירצו מ"מ הבעלים יש להו הזכיי' דלא נפיק מרשותי' ומקרי לכם וצריך לחלק בין שארי איסורי הנאה לחמץ דאמרינן להדי' אינו ברשותו של אדם ולא מצי מבטיל לי' אחר זמן איסורו ויעיי' ב"ק צ"ח ע"ב גזל חמץ לפני הפסח ובא אחר ושרפו במועד פטור שהכל מצווי' עליו לבערו והנלע"ד חילוק בין חמץ לשארי איסורי הנאה דחמץ מצווי' להשביתו במ"ע וכל שעתא ושעתא עובר במ"ע משא"כ שארי איסורי הנאה אפילו כלאי הכרם וערלה דאתי' מיני' וכתב תוס' סוף תמורה דמשו"ה אפרן מותר דאין לך שנעשה מצותו ומועלי' בו דמשמע דאיכ' מ"ע בהשבתתן מן העול' מ"מ לא נ"ל שיהי' מצוה לבערו אלא אם מבערו באש מצוה קעביד דהרי הרמב"ם בהל' ערלה לא הזכיר מצוה זו וכן בש"ע בהל' ערלה לא נזכר מזה כלום רק בסוף הלכו' פסולי המוקדשי' הזכי' ערלה מהנשרפי' גם לא ראיתי רבותי נזהרים בשריפת פרי ערלה ואע"ג די"ל ערלה בח"ל שאני מ"מ האמת נ"ל כנ"ל שוב מצאתי כי כן דעת התומי' סי' קמ"א סק"ז דהאפר של בעלים ע"ש:
ואפי' נותר דודאי איכא מ"ע בשריפתו מ"מ בל ירא' ליכא כמו בחמץ ויש לי מקום עיון בכריתות כ"ג ע"א פירש"י ד"ה בגסה אכילה גסה שאכל הרבה אע"ג דאיסור הנא' הוא כשארי כל הקדשי' דאסורי' בהנאה ומועלים בהם דהא חזו נמי לגבו' שאם עלו לא ירד עכ"ל ועיי' לעיל ט"ו ע"ב במשנה יש אוכל אכילה א' וכו' בתוס' שעל הגליון כתב נמי לחלק בין קדשים ב"ה לקדשי מזבח נמי כוונתם לכאורה כיון שאם עלו לא ירד שייך בי' שיווי פרוטה והדבר תמוה הא עכ"פ לכתחל' אסור להקריבו ולא שוה כלום והדברים מראין ע"ד שכ' רש"י בפ"ק דחולין בסוגי' דמחליפין דאם עבר ומכר דמיו מותרי' מצינו דמים לחמץ בפסח והתוס' הקשו הא עכ"פ לכתחלה אסו' למוכרו ואולי בקדשי מזבח סגי בכזית בלא פרוט' והיינו דמחלק בין גסה לדקה ועיי' פסחים ל"ג ע"א ומאי דאקרי קדשי מזבח אע"ג דאינו ראוי' עוד למזבח לזה קאמר דעכ"פ אם עלה לא ירד א"כ אכתי שם קדשי מזבח עליו ומיהו כזית בעי' והיינו דמחלק בין גסה דאית בי' כזית לדקה דלי' בי' כזית והיינו נמי דמחלק בין ימות החמה לגשמים דכשהוא סרוח פקע מיני' שם אכילת מזבח עיי' בכורות כ"ג ע"ב ובתוס' ד"ה אחת וכו' וק"ל בהא סלקינן דשאני חמץ משארי איסורי הנאה ולעולם איסורי הנאה מיקרי של בעלים רק דלא מיקרי פרי כדעת הרמב"ם ואמנם התוס' בסוכה לא ס"ל כרמב"ם כמו שרמז מג"א הנ"ל מדהקשו מלולב ועדיין אני אומר התם כתי' ולקחתם לכם שתקחו אותו לעצמכם ואין בו קנין לעצמו אבל בקרבן לא כתיב שיקחנו לעצמו שיהי' שלו אלא יקריב קרבנו ולא של אחר וכן יקדיש ביתו ולא בית של אחר אבל כל שאינו של אחר אע"ג דגם לו אין בו קנין לא אימעט אלא היכי דכתי' קיחה שאז צריך שיקחו לעצמו שיהי' לו בו קנין ויעיי' מ"ש ר"ן ר"פ כל הצלמים דפוס זולצבאך דף שמ"ח ע"ב וז"ל ואע"ג שאסורה בהנאה ואין בה דין ממון (פי' איך זוכה ישראל בהגבה' ע"ז) אפ"ה כיון שיכולה להתבטל ע"י גוי מצי זכה בה ומכאן לחמץ בפסח של גוי שאפשר ישראל לזכות בו והוה חמץ של ישראל ואסור לעולם עכ"ל ביאור דבריו כשם שע"ז של גוי אע"ג מדאגבה ישראל שוב אין לה ביטול עולמית מ"מ הואיל ואי לא הוה מגבי' לה היתה אפשר להתבטל ע"י גוי זוכה בה הישראל ומקרי ע"ז של ישראל שלא יהי' לה עוד ביטול לעולם ה"נ חמצו של גוי בפסח כיון דאי הוה מניח לה בבית גוי עד אחר הפסח הי' מותר נמצא יש בו שום מציאות בעולם שיהיה שוה מידי א"כ יש בו קנין לישראל שאם זוכה בו בפסח נעשה חמצו של ישראל ליאסר עולם ומה"ט לוקה נמי הקונה חמץ בפסח וצ"ע במג"א סי' תקפ"ו סק"ה ע"ש היטב דמ"ש מג"א שם דקבלת אחריות הוה קנין מחמץ צ"ע בפסחים ה' ע"א משמע התם דכתי' לא ימצא אבל בעלמא לא ועוד וכי יאמר מג"א גוי שהפקיד ע"ז לישראל אין לה ביטול כמו חמץ והנלע"ד בישוב זה דודאי גזל וחייב באחריותו יש סברא יותר שתיאסר מפקדון שהרי הגזלן דעתו לשקוע אצלו משא"כ מפקיד והשתא קשה מנ"ל לש"ס דלא ימצא קאי אנפקד דלמא אגזל חמץ אע"כ פשיטא לש"ס דגזל לא בעי קרא ואפילו בע"ז ושארי אי' נמי וע"כ קרא אהפקיד קאי וא"ש [ועיי' לעיל סי' ס"ב]:
מ"מ מוכח ממג"א דלא כהר"ן הנ"ל ונ"ל לכ"ע כל איסורי הנא' לבר מחמץ מקרי של בעלים הראשונים רק לא שייך בי' קנין ולקחתם לכם וגם פרי לא מקרי אבל ביתו וקרבנו מקרי ומיושב כל הקו' שהקשינו וכבר הארכתי יותר מדאי ומבלי עיון בשום ספר כי ספרי המה סגורים בשכוני גואי ולא מצינו לכנס להם כי זוגתי תי' היולדת שוכבת שם והיות כי אין הדבר נוגע למעשה אסתגר בזו ויהיה כבודו מחול והנני חותם בברכת אהבה רבה וברכת שלום למר ולתורתו כנפשו היפה ונפש או"נ דש"ת פ"ב יום ג' י"ד טבת תקפ"א לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ: