שו"ת חתם סופר/אורח חיים/סימן קיג
שלום וכ"ט לידידי הרב המאה"ג שלשלת היחוס רפיש מבית אבותיו ותיק מלא עתיק לס"ת נרתיק זית רענן יפה פרי תואר קרא שמו כש"ת מו"ה שמעלקע ני' אבדק"ק עגרעזע יע"א:
אשר נדרתי אשלמה לצאת בכותבת הגסה לסדר דיני מכירת ישראל לנכרי להנצל מאי' חמץ ומאי' מלאכת שבת וכדומה הנה ז"ל המכילתא בבתיכם למה נאמר לפי שנאמר בכל גבולך יכול כמשמעו ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך. יצא חמצו של ישראל שהיא ברשות גוי שאע"פ שיכול לבערו אבל אינו ברשותו יצא חמצו של גוי שהוא ברשות ישראל וחמץ שנפלה עליו מפולת אע"פ שהוא ברשותו אבל איננו יכול לבערו עכ"ל ופליגי פוסקים בפי' המכילתא דמתיר חמצו של ישראל בבית נכרי ורצה רמב"ן בחומש להתיר מן התור' ישראל שהפקיד חמצו ביד נכרי והרא"ש וכל הפוסקי' מחולקים ולא התיר המכילתא אלא חמצו של ישראל בבית נכרי שהלוה עליו והרהינוהו אצלו וע"פ תנאי המפורשים בזה וזולת זה חייב ברשותו אע"פ שאינו ביתו וביתו אע"פ שאינו ברשותו והכי קיי"ל:
והנה רשותו דמכילתא היינו ביתו ומקומו וחמצו שכ' מכילתא ר"ל שלו ובאחריותו אבל בלשון פוסקי' וכן מ"ש אני לעיל בזה ביתו היינו מקומו של הנחת החמץ ורשותו היינו למי ששייך או בקנין או בקבלת אחריות וע"ד משל ישראל מכר חמצו לנכרי בקנין סודר ונשאר החמץ בביתו של ישראל בלי אחריות והוא קנוי להגוי הרי זה בביתו של ישראל ולא ברשותו שכבר סילק רשותו ממנו וההיפוך ישראל קנה חמצו של גוי בקנין סודר ועודינו בבית הגוי הרי זה ברשותו של ישראל ואינו בביתו אלא אם השאיל לו המוכר הנפקד מקומו למפקיד שהוא הלוקח ומכ"ש יחד לו בית בביתו או אפי' קרן זויות ה"ל גם ביתו של לוקח:
וז"ל תוספתא דמייתי ב"י סי' תמ"ו ישראל ונכרי בספינה וחמץ ביד ישראל הר"ז מוכר לנכרי או נותנו לו במתנה וחוזר ולוקח ממנו אחר הפסח וכ' עליו בה"ג ובלבד שלא יערים וכ' רי"ו ואיני מבין דברי בה"ג דהא שרו לתנו לגוי במתנה לחזור וללקחו אחר הפסח ואין לך הערמה גדולה מזו ואפ"ה שרי מאחר שהוציאו מרשותו לגמרי ואפשר דשלא יערים דקאמר היינו שלא ליתנו לו על תנאי עכ"ל כוונתו מבואר דהערמת מכירה זו היא היתר גמור מן התורה בלי שום פקפוק שהוא מוכר מכירה גמורה בא' מהקניני' שהגוי קונה אע"פ ששניהם יודעי' שרוצים בחזרת החמץ לאחר הפסח מ"מ השתא מכור הוא ויכול הלוקח למכרו ולאוכלו להקדישו להאבידו מבלי מוחה אלא שהוא אוהבו ואינו עושה כן ומשמרו עד לאחר הפסח וחוזר ומכרו לישראל היתר גמור הוא בלי פקפוק ואחריות החמץ כל ימי הפסח על הגוי ואפי' בפירוש יכול לומר להגוי אם נשאר החמץ בידך עד אחר הפסח ותרצה למוכרו אז קרוב לודאי שאקחנו ממך במקח השוה וכ' רמב"ם בפי' המשנה ר"פ כיצד מערימין כל הערמה של היתר וערמה של איסור ע"ש ויש מקומות שאסרו חכמים להערים להפקיע אי' דאורייתא כדי שלא יפרוצו ואם עבר והערים אי' דאורייתא אין כאן אלא אי' דרבנן ובמע"ש מצוה להערי' משום דכתיב בפדיונו ברכה כמ"ש בירושלמי והוא במתני' דהי' עומד על הגורן וכאן בחמץ התירו הערמה להדי' וע"כ הי' ק' לרבינו ירוחם מה ובלבד שלא יערי' דקאמר בה"ג הרי הערים והערים והתירו חכמי' הואיל ויצא מרשותו של ישראל לגמרי רוצה לומר מרשותו וכוחו ע"י קנין גמור וקנאו הגוי מן התורה דהאי רשותו אינו רוצה לומר ביתו כי בספינה הם יושבים אלא מרשותו וכחו היינו שמכרו וא"כ מאי ובלבד שלא יערים דקאמר ותי' שלא יתנה עמו בהדי' קאמר והנה אם התנה עמו בהדי' גם בזה יש ב' דרכים א' שאומר לו ותחזירהו לי אחר הפסח זה עובר על ב"י וב"י אך אם אומר ע"מ שתחזירהו לי ה"ז מכירה גמורה לחלוטי' אלא שצריך לקיים תנאו ויש ביד ישראל למחול התנאי וה"ז מכור לעולם ואם נמי אינו מוחל התנאי מ"מ מכירה ומתנה גמורה הוא ומקיים תנאו ואזיל ואע"ג דכל ימי הפסח המכירה תלוי ועומד בקיום התנאי מ"מ כיון שאין הדבר תלוי ביד ישראל אלא ברצון הגוי אם לקיים תנאו או לא הרי זה מכירה גמורה מן התורה אלא ערמה זו אסורה מדרבנן משום חומרא דחמץ כ"כ רדב"ז ומביאו מג"א סימן תמ"ח סק"ה והוא ברדב"ז ח"א ר"מ ובמג"א בטעות נרשם:
ועפי"ז נהגו בכל תפוצת ישראל למכור החמץ לנכרי המכירו ומחזירו אחר הפסח אך ימכרו כדינו היינו בנתינת כסף ומשיכה לביתו ממש והאחריות על הלוקח ושוב אח"כ יכול הישראל לקבל עליו אחריות חמצו של גוי בביתו של גוי ושפיר דמי אך תחלה ימכרנה שיהי' מכירה גמורה שהאחריות על הגוי וגם ישום החמץ בדמי שווי' שלא יהא אונאה בבטול מקח ואם א"א להוציא החמץ מביתו של ישראל הרי משכיר לגוי חדרו על ט' או יו"ד ימים ומוכר החמץ אגב שכירות קרקע בשטר שגוי קנה קרקע בשטרא ובפפד"מ הדפיס מ"ו הגאון בהפלא"ה זצ"ל נוסח שטר בלה"ק ואחריו מ"ו הגאון מו"ה נתן אדלער כ"ץ זצ"ל בשינוי והוא נדפס בס' קונטרס הסמ"ע ואני תקנתי השטר בלשון אשכנז ובדפוס ע"י ר' בער פרענק בסדר הגדה בוויען וב"ד צדק דפראג תקינו קצת בנוסח אחר ונדפס בהגדה דפראג וכל אפין שווין המכירה גמורה היא וכל המפקפק ראוי לגערה:
וראיתי שנשתבשו אנשי ק"ק טעלקע וסברו כיון שהחמץ מעורב יותר מכדי אכילת פרס הוא דרבנן וע"כ מותר להערים ושיבוש הוא בידם דאי ההערמה במכירה אסורה באיסו' דאורייתא לא הועילו כלום וטעו בדינם דנהי היכא דליכא בכדי א"פ ליכא כרת מ"מ כל דליכא ס' איכא איסור דאורייתא או לאו או עשה ותליא בפלוגתת ר"ת והר"י דאורליינש בתוס' פ' ג"ה וכיון דאיכא באכילתו איסור דאורייתא עכ"פ שוב איכא בשהיותו לאו דבל יראה דהרי איכא בכלי זה כזית חמץ שלא נתבטל וכ"כ מג"א רס"י תמ"ב דבמב"מ דבטל לגמרי מן התורה ליכא בשהיותו איסור דאורייתא אבל בשאינו מינו טע"כ דאורייתא ולא בטיל איכא בשהיותו לאו דאורייתא וסיים שם לעיין בטיו"ד סי' צ"ח לדעת רש"י פי' דס"ל בהיפוך מב"מ לא בטיל ובשא"מ טע"כ לאו דאורייתא אלא דלא קיי"ל כרש"י בזה:
והנה בהיות עדיין הגאון מו"ה ברוך פרענקל זצ"ל אב"ד דק"ק לייפניק בחיים חיותו אירע מעשה שהלשינו מלשיני' אצל שרי המדינה דמעהרין שהיהודים מוכרי' חמצם בשטרות מבלי שטעמפל חותם הקיר"ה וכשבא הדבר לפני החסיד קיר"ה אמר הדבר ידוע שאין זה מו"מ של תגר אלא ענין דת רעליגיאהן ע"כ אין זה בחיוב שטעמפל ועי"ז נולד קצת ספק בלב הגאון זצ"ל הנ"ל דמשמע דמדינא דמלכותא פסול השטר ההוא ולבבי לא כן ידמה כי השטר כשר הן בדין ישראל אם בא הגוי להוציא מקחו בדייני' הרי הוא שלו הן בדאו"ה אלא שאז כשיתבענו בדאו"ה צריך לשלם תחלה השטעמפל אך הקיר"ה בחסדו וישרנותו אמר שעל כיוצא בזה לא הטיל עול השטעמפל כיון שאין טעם הקונה ומוכר לדרך תגרם אלא להפקיע מאיסור חמץ ועל כזה לא הטיל עול מס השטעמפל:
אמנם מי שיש לו בהמות ורוצה שלא יפסידו בהכחשה כידוע דהפקר בהמה טהורה רב מהכיל אם תעמוד ח' ימים בלי פיטום הראוי לה הדרך היותר טוב ליתנה לגוי לפטמה ולקצוב לו שכר יפה אם יחזיר לו הבהמה מפוטמת בטוב והוא יפטם במה שירצה בשעורי' או אפי' במי י"ש של אורז שקורין רק וכדומה ואם מפטמה אח"כ בחמץ מה לנו בזה ואין אנו נהני' מחמץ בפסח בזה:
אך גם אם ירצה למוכרה לנכרי כדרך שמוכרי' חמץ לית לן בה וכן נוהגין עתה בכל המדינות והגאון בעל ספר תבואת שור בחדושיו לפסחי' כ' בזה דברי' מתמיהי' כאשר הארכתי במק"א [עי' לעי' סי' ס"ב]:
וע"ד יהודי שקנה חיריות מכירת המלח שאין רשות למכור מלח מבלעדו והוצרך להניח אלף זהובי' לאחריו' ושלא יוסגר החנות בשום זמן כדי שיהי' מלח מצוי להקונים הנה תיקון היותר טוב בזה שבכל ע"ש וי"ט ימכור לגוי המכירו איזה ככרות מלח שיהי' שלו ממש במכירה גמורה והגוי ימכור את שלו באותו החנות אפילו אם א"א בחנות אחרת ומה שיוָתר לו אחר שבת אם ישוו במקחם יכול הישראל לחזור ולקחו ממנו ואם לאו יקומו לעצמו עד שבת הבא וזה הדרך היותר מחוור:
אך אם א"א בזה יש להתיר ע"י קבלנות כמו מכס לא מבעי' אם צריך לכתוב דאי לא שרית לי' אתי למיכתב אלא אפילו אם אינו צריך לכתוב כמ"ש מג"א וט"ז וכל האחרונים גבי מכס אך בשארי חניות שאינו אלא מניעת ריוח חלילה וחלילה להתיר וכל השונה בזה לא יחרוך רמי' צידו וכשם שכל המענג שבת נותנין לו נחלה בלי מצרים כן ידוע ההיפוך מי שאינו משמר כהלכתו ואינו חושש לגזירת חכמים ח"ו, ירחם ה' ויתן בלבו לשוב ולשמוע ישמע ה' אליו ויברכהו:
ומכ"ש שחלילה להתיר שדה של ישראל למכור בעש"ק במכירת הערמה הנ"ל מתרי טעמי חדא שלא התירו הערמה במלאכת שבת במחובר כ"א בבהמה בתלוש וביד הנכרי ובדיעבד והפ"מ ועוד משום מראית עין ולא התירו חז"ל ספ"ק דע"ז להשכיר מרחץ ע"י שום פרסום בעולם או מקבלי קבלנו' בתוך התחום ובחש"מ אפי' חוץ לתחום ובז"הז שדה לאו לאריסות עביד כלל וכלל כ"א פועלים שכירי יום כידוע שנשתנה הענין ולפענ"ד אפי' שכירות שדה אסור מכש"כ מכירה של הערמה ועוד כיון שבהמותיו של ישראל עובדי' בשדותיו המפורסם לישראל איכא אסורא אפי' בבהמה ולא הותר אלא בהמתו של ישראל שהיא כבר ביד נכרי שאינו בביתו ושדהו של ישראל שיאמר בהמתי קנוי' לך אבל אופן הנ"ל אסור והמורה שלא כדין הורה ועלינו יערה רוח הבורא ואחתום בברכה א"נ פ"ב כאור בקר ליום עש"ק י"ד שבט תקצ"ה לפ"ק משה"ק סופר: