שו"ת חתם סופר/אבן העזר/חלק ראשון/סימן צז
תיתי שלמא רבא משמיא וחיים ויזכה לראות בנחמת ציון וירושלים ה"ה הרב המאה"ג המפורסם כערוגת הבשם תלמידי האהוב כבני עדני העצני זית שופכני כש"ת מה"ו מאיר א"ש נ"י אב"ד ור"מ דק"ק באיי יע"א:
נועם מכתבו הגיעני על נכון וע"ד המגרש שהי' לו לומר הנני מבטל מודעא ואיתקל לי' לשני' ואמר הריני מבטל הגט וחזר בו תוך כ"ד לומר הריני מבטל המודעא ולבו דמעלתו נוקפו ואולי איכא למיחש ח"ו לגט בטל וכ' דנראה לו דהרי זה דומה למשנתינו המתכוון לומר מעשר ואמר תרומה דלא אמר כלום וה"נ כיון דחזינין שגירש ברצון טוב מאוד נראה לעיני' שהי' בלבו לומר מודעא ולישנא איתקל לי' ואין כאן בית מיחוש אלא מ"מ חשש דלמא הואיל והוא חד מעמא דארעא שאינו יודע בין ימינו לשמאלו והי' סבור שכן הדין שיאמר הריני מבטל הגט ומעיקרא נתכוון לומר ביטול הגט והי' פיו ולבו שוין ואיכא למיחש לביטול הגט אלו דבריו:
אומר אני אפי' יהי' כן אין כאן בית מיחוש דאע"ג דחלוק זה נזכר בהר"ן דקידושי' בסוגי' דדברים שבלב מ"מ אינו ענין לנדון דידן התם לבו וכוונתו רצויים עם מוצא שפתיו כגון שזבין ארעא סתם והרי גם כוונתו למכור אלא שהי' בלבו ע"מ למיסק לא"י אמרי' המכר קיים שהרי המכר נודע בכוונת לבו למכור ובפיו מילא לאמור כן ואידך דברי' שבלב מה שלא הוציא בשפתיו אינם דברים לגרוע מה שנעשה בהסכמת פה ולב יחדיו משא"כ הכא כיון שנניח בלי ספק שהי' רצון האיש לגרש אשתו לו יהי' שהי' סבור כך היא הנוסחא לומר הריני מבטל הגט ע"כ לא הי' כוונת לבו שיתבטל הגט עי"ז אלא הי' סבור שזה שום תחנה כמ"ש מג"א בבטול חמץ או שהי' סבור כוונתו שיתחזק הגט ויתכשר א"כ מוצא שפתיו בלא כוונת לבו לא מעלה ולא מוריד ודוגמתו בחליצה אם חולץ ע"מ לכונסה אין חליצתו פוטר אותה אע"ג דמיתעבד מעשה רבא ואמירות טובי מ"מ כל שלבו בהיפוך מהמעשה אין המעשה שלו כלום ומכ"ש בדבורו והשתא בטול חמץ דבגילוי דעתו דלא ניחא לי' סגי' אפ"ה כ' מג"א דאינו מועיל אם סובר שאמר שום תחנה מכ"ש לבטל גט ועיי' פסחים ס"ג ע"א ובתוס' שם ד"ה המתכוון:
ובזה הסברתי דברי ר"י בנדרי' פ"ז שכ' דמשו"ה אין מועיל תוך כ"ד בקידושי' וגירושי' משום דדבר גדול כזה אין אדם עושה אלא אחר ישוב הדעת והתבוננת ומשו"ה אינו יכול לחזור ולכאורה תמוהים דבריו וכי טעם תוך כ"ד משום שעשה בלא התבוננת אע"כ יראה לי דס"ל הא דדבור השני מבטל דבור הראשון היינו מה"ט דאנן סהדי אין מדרך ב"א להתנחם ברגע כמימרא ממה שעשה ומדחזינן דהדר בי' ש"מ דגם דבורו הראשון לא הי' לבו עמו וכל שמחשבת לבו ניכרית מתוך מעשיו לא מיקרי דברים שבלב אלא כלנו יודעי' שלא הי' דבורו הראשון דבור מוחלט עם הסכמת הלב והמחשבה וכל שאדם עושה בלי לב אין בו ממש זה טעם חזרת תוך כ"ד להר"ן ותינח בשארי דברי' משא"כ בקידושי' וגירושין נהפוך הוא אנן סהדי שאין אדם עושה אותם אלא אחר התבוננת וההסכמה לעשותם ונהי נמי לעומת זה איכא סברא להיפוך אנן סהדי אין אדם חוזר תוך כ"ד ומנ"ל לומר שזה אשתני וחזר בו נימא זה אשתני וגירש וקידש בלא הסכמת מוחלטת בלב אה"נ איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי מ"מ דברי' שבלב אינם דברים כיון שבפיו אמר הרי את מקודשת ומה שהי' בלבו אינו מבורר לכולנו לא אתי מחשבת לבו לבטל דבריו:
בהא סלקי' דאם נניח דהאי גברא גרש ברצון ושום עולה ושחיתא לא השתכחת בי' כמו שהי' למראה עיניו ני' באופן דממ"נ או נתכון לומר מודעא ואיתקל לי' לישנא ואמר גט ה"ל כנתכוון לומר מעשר ואמר תרומה או בלבו הי' לומר גט אלא שסבור הי' לחזק הגט בענין זה ולא לבטלו א"כ מכל הלין צדדי' אין כאן בית מיחוש כלל ותנוח דעתו הרמה בזה ומטינא שיבא מהאי כשורי:
זאת ועוד אחרת שהרי חזר בו תוך כ"ד וע"כ לא אמרי' דבמגרש לא יועיל תוך כ"ד אלא מטעם הר"ן הנ"ל דדבר גדול כזה אין אדם עושה אלא אחר ההסכמה והיינו לגרש או לקדש אשה ובמהרי"ק הביאו הרב"י סס"י קל"ד משמע נמי בציווי הסופר והעדי' והשליח דכל זה דבר גדול מקרי ואע"ג דמהרי"ק קאי אהאי דאשקלי' אגיטא בעל כרחי' ולכאורה בודאי לא הי' לבו עמו בציווי לסופר ועדי' ושליח ואפ"ה לא יועיל תוך כ"ד ז"א התם נמי אמרי' משום מצוה לשמוע דברי חכמים הי' מסכים כן בדעתו בשעת ציווי ועתה יצרו אנסי' לחזור בו וכמבואר פרק חזקת בסוגי' דתלאוהו וזבין ובצחות לשון הרמב"ם וא"כ התם הא דהוי דבר גדול אבל לבטל את הגט שנכתוב בכשרות אפי' למאי דקי"ל אינו חוזר ומגרש בו מ"מ הואיל ואינו מפסיד בזה הבטול אלא פשיטי דספרי פשוט הוא לפע"ד דלא שייך בזה סברת הר"ן ומועיל חזרתו תוך כ"ד שלא יהי' הגט בטל מעיקרא וחוץ ממגרש אמרי' ולא חוץ ממי שמבטל גירושי' וזה ברור לפע"ד:
אמנם להרשב"ם דס"ל דמדרבנן ומשום חומרא דא"א לא יועיל תוך כ"ד וכן פסק בש"ע א"ע סי' מ"ט וא"כ אדרבא לא משכחת חומרא זו במגרש אלא בכי האי גוני וא"כ ה"נ חוש לה אלא כיון דהעיקר נראה כוונת האי גברא מעיקרא לבטל מודעא וה"ל כאומר תרומה במקום מעשר ורק לבו דמעלתו נקפו דאולי הי' כוונתו לומר גט והי' פיו ולבו שוין לזה אני אומר כיון דעכ"פ ליכא לרשב"ם אלא איס' דרבנן בעלמא אין לחוש כל כך:
ובחידושי אמרתי ליישב דברי רשב"ם פי"נ הנ"ל דחוץ ממגרש לא יתכן ע"ד הפשוט לפי דבריו גם מה שפי' חוץ מעע"ז שהקצה בהמה לע"ז לא משמע כן בנדרי' דאמר חוץ ממגדף וכמו שהקשו כל הראשונים ז"ל וניחא לי עפ"י מה שהארכתי דחומרת קידושי' וגירושי' היינו משום שנעשה מעשה ומסרה מידו לידה ורוצה לעקור המסירה ההיא לזה לא יועיל תוך כ"ד דמעשה רבא עביד וכדמות ראי' מחידושי רשב"א ר"פ האומר בקידושי' שהקשה אהא דאמרי' ספק תנאי ס' חזרה מה יועיל חזרה הא בקידושין תוך כ"ד לאו כד"ד ותי' שהתנה כן קודם מסירת הקידוש' לידה ושוב הראני ידידי הרב הגדול מה"ו זלמן ליב נ"י כעין משמעו' זה בב"ש סי' ל"ז סקנ"א ואחר שהארכתי בזה מצאתי שכבר קבע מסמורי' מורי הגאון זצ"ל בהפלא"ה דא"ע סי' ל"ח סעי' ל"ד וסי' מ"ט ע"ש והשתא אחר הנחה זו אומר אני דהי' קשה לרשב"ם שינוי הסוגי' דבנדרי' אומר חוץ ממגדף ומגרש ג"כ ובפ' חזקת שביק להו על כן הי' נראה לו דודאי אי כבר מסר הגט או הקידושי' ליד האשה ורוצה לחזור גם ממסירתו שתחזור לו הגט והפרוטה לא מהני תוך כ"ד ובהא מיירי בנדרי' מעיקור הדין ולא רק מחומרא בעלמא אך בב"ב מענינא דסוגי' התם במה שאמר משום ירושה וחוזר תוך כ"ד לומר משום מתנה דומי' דהכא מיירי חוץ מקידושי' שמסר לה פרוטה ואינו חוזר מזאת המסירה אלא מתחלה יהיב לה בתורת קידושי' וחזר ואמר תוך כ"ד שיהי' לשם מתנה דאינו חוזר מהמעשה שהוא המסירה רק מהדיבור וקמ"ל התם דגם בזה לא יועיל תוך כ"ד ומדשביק התם מגרש ש"מ שזה הוא רק מחומרא דרבנן ובמגרש הוא קולא ולא חומרא ואי תימא הא משכחת במגרש לחומרא כעין עובדא דידן ז"א כיון שלא הי' שום מעשה דמסירה מעיקרא אפי' רבנן לא אחמרו ומדוקדק מאוד בלשון רשב"ם במ"ש שם דמעות קידושי' יהי' מתנה וזה נראה שפת יתר ולפי הנ"ל בדקדוק כ' כן ומיושב היטב פסקי הש"ע דסתרו דבסי' ל"ח סעי' ל"ד דאפילו חזרו תוך כ"ד ה"ז מקודשת לגמרי וכהר"ן ובסי' מ"ט פסק שמקודשת לחומרא להצריכה גט ועמדו בזה חלקת מחוקק וב"ש ולפי הנ"ל א"ש דבסי' ל"ח מיירי שרוצה לחזור לגמרי ושתחזיר לו כסף קידושי' שלו וכן פסק בהלכו' גירושין משא"כ בסי' מ"ט מיירי להדי' שהמעו' יהי' מתנה בזו יועיל תוך כ"ד מן התורה רק מחומרא דא"א צריכה גט:
והנה י"ל בעע"ז ומגדף נמי טעמא כנ"ל דכל אמירה לגבו' כמסירה להדיוט הן לטוב הן למוטב והנה המקלל אביו ואמו וחברו וחוזר תוך כ"ד מועיל חזרתו לפוטרו מ"מ בלי ספק במכה אביו ואמו פשוט דלא יועיל חזרתו וה"ה לגבוה בדבורו עביד מעשה רע וחז"ל קרו לי' פושט יד בעיקור ומשו"ה אמרי' חוץ מעע"ז ומגדף והי' קשה לרשב"ם אי ס"ד דבפי"נ נמי מיירי מאומר אלי אתה ה"ל למחשב נמי מגדף אע"כ מיירי מהקצה בהמה לע"ז ומסרה לכומרי' לשם כך וחוזר מה הקצאה אבל אינו חוזר ממסירתו דהוה ממש כנ"ל כל זה בחידושי ונ"ל נכון:
היוצא מכל הלין דבנידון דידן לכ"ע מועיל חזרה תוך כ"ד אמנם היינו אם אחר שאמר הריני מבטל הגט חזר תוך כ"ד ואמר לא יהי' בטל אבל אי רק אמר הריני מבטל כל המודעא לא נ"ל שיהי' זה חזרה מביטול הגט דנהי שכל המודעו' שמאז ביטל עכשיו מ"מ מביטול הגט דעכשיו לא חזר בו בפירוש ודברים שבלב אינם דברים ולא דמי לתמורת עולה תמורת שלמים דאי הי' מועיל חזרה תוך כ"ד הי' תמורת שלמים אע"ג שלא אמר לא יהי' תמורת עולה התם היינו טעמא משום דאי לא נתכוון לכך מתחלה אלא אמר כנמלך נמצא מעיקרא כשאמר עולה הי' כוונתו שתהי' כולה עולה וא"א לחול עלי' שלמים אלא ע"י חזרה נמצא במ"ש תמורת שלמים ה"ל כאלו אמר שלמים ולא עולה אבל הכא הא אפשר שיתקיימו שניהם ביטול הגט ובטול המודעא:
ולא עוד אלא אפי' אמר הריני מבטל הגט - מודעא כדרך מי דאיתקל לי' לישנא וכמו שכ' הפוסקים פתח בחמרא וסיים בדשיכרא נ"ל נמי דלא יועיל חזרתו דהתם נמי באומרו ברוך בורא פרי הגפן שהכל נהי' בדברו אטו חזר בו חלילה שלא יתברך מי שברא פרי הגפן אלא דהברכה נמשך אתרוויי' אבורא פרי הגפן ואשהכל נהי' בדברו והכל הולך אל מקום א' ואע"ג בעלמא אין חותמי' בשנים מ"מ בכי האי גוני מועיל וא"כ ה"נ ה"ל כאלו אמר שהוא מבטל הגט והמודעא וצ"ע בזה לדינא מ"מ הכא השתא לא צריכנא לכל זה כי במ"ש בתחלה יש לסמוך בלי פקפוק בעז"ה:
ודע במ"ש דאי לא מבטל המסירה אין כאן אלא חומרא דרבנן א"כ יש לעיי' במ"ש תוס' במנחות פ"ב דחומרא דהקדש משום כמסירתו להדיוט דמי תינח אי רוצה לחזור ממסירתו לגבוה ורוצה לעשותו חולין אך אי רוצה לשנויי' משלמי' לעולה כגון בהמה זו שלמי' וולדה עולה דכל היכי דאיתא בי גזא דרחמנא איתא יש לעיין בזה ובפלפולי הארכתי בזה ליישב שיטת רמב"ם ועיי' ש"ך ח"מ רסי' רכ"ה ומשנה למלך ושער המלך והדברים עתיקים ואין מקומם כאן וצ"ע במנחות ק"ב בתוס' גבי שלא התנדב כדרך המנדבי' יע"ש [עיין ח"ס חלק או"ח סי' קל"ט וסי' קט"ז]:
ובמאי דשדר לן חורפא בהקשותו על שיטת הסוברים דתיקון תוך כ"ד מדרבנן למשבק רווחא לתלמידא ועל זה הקשה כמה ק' א' ר"פ מי שאמר הריני נזיר דכולם נתפסי' תוך כ"ד וכיון דמן התורה לאו כדיבור דמי איך יקיף ראשו וייתי חולין לעזרה ויאכלו כהנים מליקת העוף כדמקשה התם ס"ט ע"א לר"ל גבי אב מדיר בנו בנזיר וכל התירוצם דהתם לא שייכי להלכתא אומר אני הא לא קשי' דכיון דרבנן אמרו שיהי' התפסה ויהי' הלשון לשון נזירות הרי הוא נזיר דאורייתא ולוקה על כל לאוי נזיר ובשגם שהרי גם פיו ולבו שוין להיות נזיר אלא שלא גמר לשונו ואמר רק ואני ומן התורה לא סגי וכיון שאמרו חכמים שיהי' נזיר בזה הרי נדור הוא מן התורה ולא גרע ממנהג שהוא נדר דאורית' ול"ד לדריש לקיש דקאי אקטן שאין עליו לא חיוב לא דאורייתא ולא דרבנן וזה פשוט לע"ד:
גם מ"ש הר"ן על שיטה זו מתוך כ"ד דהפרה איך מתנים חכמים לעקור דבר מה"ת בקום ועשה י"ל כיון דלכל הנודרת על דעת בעלה או אבי' היא נודרת מדר' פנחס והרי דעתו שלא יתקיים נדרה אלא בעלמ' צריך לומר בפיו מופר לך משום דדברים שבלב אינם דברים אבל הכא שאמר מופר לך בפיו וחכמי' אמרו כיון שהוא תוך כ"ד יועיל דאנן סהדי שדעתו שלא יתקיים נדרה של זו דאל"ה הי' לו לומר קים ליך תוך כ"ד ואין כאן עקירת דבר מה"ת:
תו הקשה מספ"ק דמכות דאמר רבא והוא שהעידו כולן תוך כ"ד כיון דבאמת מה"ת אפי' תוך כ"ד הוה כלאחר כ"ד ואפ"ה בעי' שיוזמו כולם וה"ה לאחר זמן רב ואיך תיקנו חז"ל שלאחר כ"ד לא יצטרפו ויהרגו הראשונים שהוזמו הנה יותר מזה ה"ל להקשות איך שייך עדות כלל מן התורה למ"ד אין מצרפי' עדות אלא בעי' שישמע דברי שניהם בפ"א איך משכחת לי' כיון דתוך כ"ד לאו כדבור וא"א שיעידו שניהם בבת א' דא"א לצמצם וגם תרי קלא לא משתמעי וא"כ איך מצאנו ידינו ורגלנו ע"כ אני אומר בטח שלא נחלק אדם מעולם דאפי' מן התורה כל שאדם אומר דבריו בחבור בלי הפסק אפי' יום ויומים בלי הפסק הכל דבור א' ורק אם הפסיק דבורו ואח"כ בא לחזור בו ובזה מן התורה אפי' תוך כ"ד אינו יכול לחזור בו ורבנן הוא דאמרו דיכול לחזור בו מטעם שיבואר אי"ה וזה הוא פי' מתני' דתמורה אם נתכוון לכך מתחלה הואיל וא"א להוציא ב' דברים כא' דבריו קיימי' ואם כנמלך וכו' שהתוס' בב"ק נדחקו בזה והוצרכו לדחוק לפי סוגי' דב"ק אבל לפי סוגי' דתמורה ולפסק רמב"ם דמשום חומרא דהקדש ותמורה נגעו בי' א"כ הפי' כפשוטו אם בחבור ודבוק אמר דבריו ה"ל נתכוון לכך תחלה ודבריו קיימין ואם כנמלך ר"ל שאחר שאמר תמורת עולה הפסיק קצת וחזר ואמר תמורת שלמי' אע"ג שהוא שמתחלה נתכוון לכך להיות תמורת שניהם מ"מ כיון שהוא כנמלך אין בדבריו האחרונים כלום משום דבהקדש ותמורה אוקמו' אדאורייתא אבל בעלמא כי האי גוני מועיל מדרבנן וסברא זו רמוזה בב"י א"ע רס"י ל"ח גבי מעשה קודם לתנאי וט"ז שם דפליג היינו מטעם שקדמה מסירה לידה ותו לא מהני אפי' קשור הדברים אבל מודה הוא דדברים מקושרים ומדובקים יחד מהני מן התורה ולא יחלוק אדם בזה ואומר אני בטח ה"ה בשנים המדברים כגון עדים שאין דרכן לדבר בפעם א' אלא זא"ז אה"נ דינא הכי מן התורה כל שזה שהשני מתחיל מיד אחר שסיים הראשון בלי הפסק ה"ל עדות ואינן נהרגי' עד שיוזמו כלם משא"כ כשהפסיקו ביניהם אפי' כל שהוא תו לא מיחשיב עדות א' ונהרגי' אעפ"י שלא הוזמו כולם ואתי חכמים ותיקנו דין תוך כ"ד אפי' בהפסק והשוו מדותיהם ויצא קולא לעדים זוממין שאפי' הפסיקו מ"מ הכל עדות א' ואין נהרגי' עד שיוזמו כולם:
ודע שלפע"ד ברור הדבר לפי הנ"ל דמן התורה כל דאורחי' בהכי מיחשיב דבור א' ע"כ כל ששואל מפני הכבוד לרבו ההולך לפניו ואומר לו שלום עליך רבי או ששאל רבו בשלומו והשיב הוא שלום עליך רבי ומורי כי כן הדין כמבואר ברמב"ם וש"ע י"ד סי' רמ"ב סעי' ט"ז ויעי' ברע"ב ותי"ט פ"ב דברכות וכיון שאפי' בק"ש מפסיק מכ"ש שמחויב להפסיק בעסקי עה"ז וא"כ התלמיד המפסיק באמצע דבורו ונותן או משיב שלום לרבו או אפי' כל אדם כשהקדי' לו חברו שלום שמחויב להשיב שלא יהי' כגזלן ואפשר אפי' לשאול שלום מצוה וחיוב שהרי תקנו לשאול שלום חברו בשם בשתי תיבות ה' עמך או שלום עליך וכשחוזר לדבורו אח"כ כל זה לא מיחשב הפסק מן התורה ואם אולי מיד אח"ז בא רבו אחר ואפי' מאה זא"ז הכל לא מיחשיב הפסק מן התורה שלא תהא שיחה בטלה חשיבה מתורה שלימה דק"ש והן הנה דברי הראב"ד ז"ל אך חכמי' תיקנו להשוות המדה שאפי' אין כאן רב לא שואל ולא משיב כל שמפסיק בשיעור הזה לא יחשב הפסק שלא יהי' שנים עומדי' על המקח לזה יהי' שהות לחזור בו ולזה לא יהי' שעות ע"כ השוו מדותיהם:
ובהא פליגי לישני לחד מ"ד לא תיקנו אלו על הרוב כדי שאילת אדם לחברו ולחד לישני חששו אפי' לתשובת תלמיד לרב שהוא שלום עליך רבי ומורי והלכה כהמכריע שלא חששו אלא לשאילת תלמיד לרב ולא לתשובתו דלא שכיחי שיקדים הרב שלום לתלמידו ונראה דבב"ק ע"ד הברור אמר הש"ס דתוך כ"ד גדול שהוא כדי תשובת תלמיד בודאי לית לי' לרבי יוסי וכ"ד הפחות והקטן שהוא שאילת כל אדם בודאי אית לי' ואמנם האמצעי דהיינו שאילת תלמיד לרב אינו מההכרח אי אית לי' או לית לי' ומיושב ק' תוס דב"ק דרב אחי מדיפתי מצי שפיר סבר כר' יוסי והנה בשבועו' דאמר איכא דאמרי כדי תלמיד לרב מחקו בש"ס חדושים דהגאון מה' ישעי' פיק זצ"ל משום דליתא כן במכות גם צל"ע על גי' זו כיון דאפי' כדי שאילת תלמיד לרב קשי' מכ"ש כדי שאילת שלום רב לתלמיד ומה צורך לאיכא דאמרי לאתויי' הכא ומשו"ה ראוי למוחקו ומ"מ יותר נראה לי להגי' או לפרש כדי תשובת תלמיד כששואל הרב והוא משיבו שהם ד' תיבות ואפ"ה קשה אכתי טובא הוה ואתי' דברי הש"ס על נכון ובזה מיושבי' רוב או כל תמיהותיו של מעלתו ולהיותי מאוד טרוד מחמת חליות זוגתי הרבני' ע"כ הוכרחתי לקצר במקום שהי' ראוי עוד להאריך וה' שנותיו יאריך הכ"ד הבעה"ח א"נ. פ"ב עש"ק כ"ג תמוז תקע"ב לפ"ק.
משה"ק סופר מפפד"מ: