שו"ת חתם סופר/אורח חיים/סימן קלט
שלום וכ"ט לה"ה הרב המופלג בתורה חרוץ בעל פיפיות זית רענן יפה פרי תואר כש"ת מוה"ר יאקב נ"י אב"ד דק"ק נאדוש יע"א:
גי"ה הגיעני בזמנו ולהיותי שבוע זו שעברה במזג שאינו שוה ל"ע ע"כ אחרתי עד עתה הנה נפשו היפה בשאלתו שאלת חכם חצי תשו' נער א' היה לו טלה חלב בעדרו ואמר לדודו זה קרבן פסח שלי וכשנודע לפרמכ"ת והרעיש העולם על זה התנצל הנער שלא ידע מאומה מענין הקדש ולא אמרו אלא ע"ד היתול ושחוק ושיחת הנערים כאלו ומעלתו צלל במים אדירים ונתעורר בכמה ענינים וספיקות שראוי לעורר בזה ויפה דיבר בזמנו ובמקומו דיבר כראוי לו ושאל ממני לחות דעתי בזה:
בפסחים נ"ג ע"ב מסיק ש"ס דלר"ש דס"ל שלא התנדב כדרך המתנדבי' ליכא למיחש בזה"ז למאכיל קדשים בחוץ וכתב בחק יעקב סי' תס"ט דמשו"ה לא מייתי רמב"ם הך דינא דבשר זה לפסח משום דרמב"ם פסק כר"ש בהרי עלי מנחה מן השעורים שלא התנדב כדרך המתנדבים והה"נ בזה"ז אלו דברי חק יעקב ונכון הוא אלא שהרי בסוף הל' מעה"ק פסק רמב"ם כר' יוחנן דהשוחט ומעלה בחוץ קדשי' בזה"ז חייב דראוי לבוא בפני' דקדושה ראשונה דעזרא קידשה לע"ל ועי' מג"א סוף הלכות ט"ב נמצא לרמב"ם המקדיש בזה"ז לא הוי שלא כדרך המתנדבי' וצ"ל דמפרש סוגי' דפסחים כפי' רש"י דל"ח שהקדישה מחיים דא"כ כר"ש נמי אתי שהרי התנדב כדרך המתנדבים אבל קדושת הגוף הוי כדרך המתנדבים ותוס' לטעמי' דס"ל בזבחים נ"ט ע"א דר' יוחנן לענין העלאת קטורת מיירי ולא לענין קדשים צריכים מזבח עיין שם וא"כ לרמב"ם עכ"פ באומר בהדי' בהמה בחיי' שמקדישים לשמים למזבח הוי שפיר כדרך המתנדבים:
ולדידי שיטת תוס' צ"ע דהמעיי' בעיקר פלוגתא דר' יוסי ור"ש בהא יראה דר' יוסי ס"ל דאע"ג דתפוס נמי לשון אחרון היכי דאפש' לקיים שניהם עולה ושלמים מ"מ היכי דא"א לקיים שניהם כגון מנחה מן השעורים אי נימא דמעיקרא להכי איתכוון הרי הוציא דבריו לבטלה אמרי' כוונתו תחלה הי' על מנחה סתם ונתחייב במנחת חטין ומיהדר בעי למיהדר ולא מצי למיהדר אפילו תוך כדי דבור דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ובמסירה להדיוט לא מצי הדר אפי' תוך כ"ד כמ"ש ב"ש רס"י ל"ח זו הי' סברת ר' יוסי כמ"ש תוס' מנחות פ"א ע"ב אבל ר"ש ס"ל טפי מר' יוסי כשאמר מנחה מן השעורים תפס לשון אחרון ומיד לכך נתכוון והוציא דבריו לבטלה ובהא פליגי אבל לכ"ע אם לא התנדב כדרך המתנדבי' אין כאן נדר כלל אלא לר' יוסי מפרשינן דבריו שהתנדב כדרך מתנדבים וא"כ צע"ג להתוס' דחששא הוא שהקדישו מחיים למזבח ולא הוה כדרך המנדבים א"כ גם כר' יוסי לא אתי אבל לרש"י א"ש דלא עשה מעש' מעול' לבטלה ומסתמא הקדיש לדמי פסח ונתקשיתי בזה הרבה עד שחפשתי ומצאתי כעין זה בספר בכור שור במס' פסחים ותי' דלרבנן מפרשי' דכוונתו שהקדישה להקריבה לכשיבנה המקדש ב"ב ע"ש ודבריו תמוהים ביותר א"כ מנ"ל דר"ש פליג ולא ס"ל דבזה"ז הוי כדרך המתנדבים לכשיבנה המקדש שבתי וראיתי לר"ש במתני' שלהי מס' שקלי' דהאומר ביכורי' קודש אינן קודש וע"ש בירושלמי ולכאורה משום דס"ל דלא התנדב כדרך המתנדבים נמצא א"ש בשמעתין דפסחים ויש להסביר בש"ס דהוה סד"א מדר"ש ס"ל כר' יוסי ר' יוסי נמי ס"ל כר' שמעון דהא ר' יוסי מודה בשלא כדרך המתנדבים ממש ומסיק דלא ר' יוסי ס"ל כר"ש אלא כרבנן דמתני' דשקלי' דבזה"ז הוה שפיר כדרך המתנדבים וראיתי בתוי"ט שם דרמב"ם מפרש פלוגת' דסוף שקלי' במילי אחרניתא דמיירי שהקדיש בדק הבית בכורי' קדשי הקדישם הוא לבד"ה ע"ש וא"כ לרמב"ם לא מצינו פלוגתא בהא א"כ מסתמא בזה"ז הוה כדרך המתנדבים כדקיי"ל כר' יוחנן דמקריבים אעפ"י שאין בית ופלוגתא דפסחים בהקדיש לדמיו וכשיטת רש"י וא"ש הכל בעז"ה:
ולפ"ז זה שאמר טלה זה שיהיה קרבן פסח לכולי עלמא קדוש לרמב"ם אפי' ר"ש מודה ולהתוס' תליא בפלוגתת רבנן ור"ש סוף שקלים והלכה כרבנן:
והנה לומר שנאמין במה שאמר דהיה כוונתו לשטות והיתול אין לדמותו למתני' פ"ג דתרומות התם לא הי' פיו ולבו שוין ונפשו יודעת מאוד שבלבו הי' לומר מעשר ופיו הכשילו להוצי' תרומה אבל הכא פיו ולבו שוין לומר לפסח אלא שאמר לשטות נתכוונתי דברים שבלב הן ויותר יש קצת לדמותו למתני' דנדרים כ' ע"א נדר בחרם וגם להא אינו דומה דאע"פ דפיו ולבו הי' שוה מ"מ איננו סותר דבריו אלא מפרש וקיי"ל פירושים להקל אבל שפיו ולבו הי' שוה בכל מקום מכל וכל רק שאמר משטה הייתי והנה התם במתני' מסיים וכולן אין נשאלין עליהם ועיין לשון ר"ן אהך מתני' תמצא לעיל י"ח ע"ב מד"ה ועצ כולן וכו' ואילך ויעיי' ג"כ בתוס' מס' שבועות כ"ו ע"ב ד"ה גמר וכו' ע"כ להאמין לו שהשטה נמי קשה ומכ"ש שאפשר שאינו טענה כלל כנ"ל ע"כ ישאל על נדרו ובפתח וחרטה וכדאמרי' במנחות פ"א ע"ב נדר ופתחו עמו אלא שקשה עלי מאוד להתיר איסור חומר קדשים ע"י שאלה ופתח של עם הארץ בזה"ז שמקילו בהיתר נדרים ואינם מבינים ואינם רוצים להבין מה שמסבירים להם איך יתחרטו ע"כ נלע"ד להמצי' עוד תקנה מצורפת להיתר הנדר הנ"ל:
והוא דהרי לפי פשטיות סוגי' דע"ז י"ב ע"ב קדשים בזה"ז הוה כבעל מום והמטיל בהם מום ה"ל כמטיל מום בבעל מום דקיי"ל כרבנן דר"מ דאפי' שום איסור דאוריי' לית בי' רק מדרבנן והא דפריך ש"ס שם ארבא למ"ד מטיל מום בבעל מום חייב מאי איכ' למימר נ"ל הכי פירושו דהרי רבא המציא לן חומרא דאפי' רק מחזי כמטיל מום בקדשים נמי צריך להכניסו לכיפה ומנ"ל לרבא דילמא בריתא אתי כר"מ דמחייב מלקות אבל לרבנן משום מחזי כמטיל לא מחייבי' להכניס לכיפה ותי' ש"ס אפי' לר"מ נמי מותר מן התורה להטיל מום וליכא אלא משום מחזי בעלמא ואפ"ה צריך כיפה וה"ה לרבנן אבל לעולם פשיטא דהלכה כרבנן ומכ"ש בזה"ז דאפי' ר"מ מודה דליכא איסור דאורייתא אך הרמב"ם פ"א מאי' מזבח פסק דבזה"ז נהי מלקות ליכא לאו איכא ובס' מעין חכמה דף ס"ד סוף ע"א עשה קצת סמוכים לשיטת תוס' מש"ס מ"ק י"ב ע"ב דלא אמר בצורם דהוה דאוריית' ש"מ איכא צור' בזה"ז דלאו דאוריית' ובתשו' אחרת כתבתי דלע"ד שיטת רמב"ם מוכרח דאלת"ה מ"ט ביטלו מ"ע דאורייתא מעשר בהמה אחר החורבן משום תקלה כדאי' פ' בתרא דבכורו' והלא משחרב הבית הותר להטיל מום בקדשי' מה היה להם לגזור גזירה חדשה שלא להטיל מום ולבטל מ"ע דאורייתא הפרשת מעשר בהמה לא לגזרו כך ויפרישו מעשר ויטילו בו מום ויפדנו אע"כ איסורא דאורייתא איכא וכעת נדפס אצל רי"ף החדשים ס' חידושי רי"ט אלגאזי והאריך בק' זו כמה דפים ולא העלה תי' כלום ולפע"ד י"ל טעם הרמב"ם דודאי אם יבוא אלי' ויאמר כל ימי חיי בהמה זו לא יבנה מקדש א"כ לא לדמי חזי הי' מותר להטיל מום אך חיישי' כמו הריני נזיר ביום שבן דוד בא אסור בכל ה"נ ואפשר אפי' לגופי' חזי ע"כ איכא לאו ואין לוקין והשתא י"ל תוס' ס"ל כשביטלו מעשר בהמה אז הי' מצפי' כל יום ויום ואז הי' אסור להטיל מום מן התורה כרמב"ם ואז בטלו חז"ל לעשר בהמה אך ארכו לנו הימים ואמרי' כמאן שתו כהני חמרי כרבי בעו"ה ומן אז לא לדמי' חזי ומותר מן התורה להטיל מום וחכז"ל אסרו ומ"מ הניחו תקנה ראשונה במקומה שלא לעשר בהמה [ועיין ח"ס חיו"ד סי' ש"ו]:
מ"מ הכא בנידן שלפנינו נ"ל דאע"פ שכ' הרא"ש במס' ב"מ פרק ז' סימן וי"ו בשם הראב"ד דאף בזה"ז דמום בקדשים דרבנן מ"מ אסור אמירה לנכרי להטיל מום בקדשים משום בזיון מ"מ הכא אחר שכבר התיר נדרו כהלכה שוב יצוה לגוי קטן דלא מיחלף בישראל גדול עיי' שבת קל"ט ע"א ויטיל בו מום שראוי להתירו ע"י ג' בני כנסת כמו בבכור ואחר שהתירוהו ג' בני הכנסת אז יעמידנו לפני ב"ד ויעריכו דמי שויו ויפדנו וישליכנו לנהרא ועיי' רמב"ם פ"ה מעירוכין הלכה י"ב וכהן אין צריך כדאי' סנהדרין ט"ו ע"א דאלו הי' צריך כהן מדינא הייתי מסתפק להעריך ע"י כהני חזקה אבל אין צריך כהן ומ"מ מהיות טוב אין הפסד שיהיה המעריך כהן דבת"כ תני' סתמא זה בנה אב שכל עירוך צריך כהן ומיהו סתם ספרא ר' יהודה ואנן כרבנן קיי"ל ומהיות טוב:
והכנסה לכיפה כבר הארכתי בתשו' אחרת על מה שנחלקו הגאונים בנוב"י קמא חי"ד סי' פ' פ"א פ"ב לפע"ד דברי שניהם זצ"ל אמתיים דוודאי צער בעל חיים דרעבון קשה טפי טובא מצער עיקור ולעומת זה צער עיקור עביד בידים משא"כ הכנסה לכיפה אין בה צער והרעבון ממילא אתי ואמרתי אני עני להכריע דודאי בבכור דטיפולו על הבעלים או הישראל או הכהן ומזונתו עליו א"כ כשכבר הוא בכיפה כשהגיע זמן מזונותיו של בהמה היה מחויב לזונו א"כ מה שמצערו הוה צער יותר הרבה מעיקור וה"ה בקדשים קלים כנידון שלפנינו אבל הקדיש בהמה לבד"ה ובזה"ז אין גזבר ובעליו כבר מסרו לבי גזא דרחמנא ואין מזונות עליו ובהכנסה לכיפה ליכא איסור וכשיגיע זמן מזונו' אין מוטל עליו לפתוח הדלת ע"כ כיפה עדיף וא"כ בנידון שלפנינו נלע"ד כמ"ש למעלה וה' יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות הכ"ד החותם בברכה פ"ב נגהי ליום עש"ק בטוב מרחשון קצ"ח לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ: