שו"ת חקרי לב או"ח/יא

סימן יא

עמדתי על מה שנסתפק הרב משנה למלך בפרק ד׳ מהלכות תו״מ הלכה ט׳ אי קרבן יחיד צריך פייס או לא ונפקא מינה דמי שזכה בפייס תמיד של שחר זכה גם כן בקרבן היחיד. ושוב העלה דלדברי רש״י דיומא דף כ״ו על מתניתין דקתני אבל בקרבן יחיד אם רצה להקריב מקריב שכתב אם רצה להקריב כהן יחידי את הכל ובלא פייס ע״כ הרי דס״ל דלא היה פייס לקרבן יחיד ושוב דקדק בדבר דמ״ט לא חשו בקרבן יחיד כי היכי דלא ליתי לאינצויי כמו שחשו בקרבן צבור ושכן דקדק הרב תוס׳ יו״ט יע״ש. וכשאני לעצמי אחרי המחילה רבה לבבי לא כן יחשוב אלא שהכל תלוי בדעת בעלים ולמאן דיצבא יתנינא ואמינא לה מההיא דאיתא כבבא קמא דף ק״ט תנו רבנן מנין לכהן שבא וכו׳ הא כיצד אם היה כהן בעל מום נותנה לכהן שבאותו משמר ועבודה ועורה שלו. ומבואר הטעם שם בסוגייא דלכהן דלאו מאנשי משמר לא מצי יהיב דכל דלא מצי עביד איהו שליח לא מצי משוי ומכל מקום מדקתני נותנה לכהן שבאותו משמר נראה דכהן המקריב בקרבן יחיד אינו אלא מדעת בעל הקרבן דאי כדברי הרב שאין הבחירה ביד בעל הקרבן אלא כל הקודם זכה לא הו״ל למיתני נותנה לכהן שבאותו משמר דמשמע דבעיא דעת בעלים אלא הו״ל למתני זכו אנשי משמר והרי ידוע דכהן בעל מום כישראל חשיב לגבי הקרבה. ואף להרמב״ם ז״ל בפרק ג׳ מהלכות כלי המקדש דגריס בהך ברייתא נותנה לאנשי משמר לא נפקא לן מידי דה״ק נותנה לאחד מאנשי משמר דעל כל פנים מדתלי הנתינה בבעל הקרבן ש״מ בידו הוי לומר לכהן שירצה קרב אותה ולאומר שיאמר אמאי לא נימא עדיין כל דלא מצי עביד שליח לא מצי משוי אף שנותן לכהן שבאותו משמר לאו מילתא היא דשני טובא היכא דנותן לכהן שבאותו משמר שגם בלתי ציוויו היה אחד מהם מקריב. וכן נראה מאותה שאמרו בנדרים דף ל״ה גבי מאי דאיבעיא לן הני כהני שלוחי דידן הוו או שלוחי דשמיא למאי נפקא מינא למודר הנאה א״א שלוחי דידן הוא הא מהני ליה ואסיר וא״א שלוחי דשמיא שרי. ולדברי הרב לא ידעתי מאי קמבעיא ליה דכיון דכהן המקריב לאו בשליחותיה דבעל קא עביר אלא אדעתא דנפשיה דמשולחן גבוה קא זכי דכל הקודם זכה היכי ליתסר והרי לאו בשליחותיה דבעל קא עביד. דעדיף מינה מוכח שם בדף ל״ו דכי אמר כל הרוצה ליתרום יבוא ויתרום דלאו שלוחו חשיב ושרי, וגם התוס׳ כתבו בסוגיין דכי אמר כל הרוצה להקריב יבוא ויקריב לא קמבעייא ליה דפשיטא דשרי ומינה ש״מ דלא מצי כהן להקריב כי אם בשליחותיה דבעל וכן מתבאר מסוגיין דאוקמוה למתניתין דמקריב עליו קני זבין במחוסרי כפרה שאין צריכין דעת ש״מ דכל שאין צריך דעת לא קא מבעיא ליה דפשיטא דשרי דלאו שלוחו חשיב ונשמעיניה מן הדא רכל קרבן יחיד ל״מ כהן מקריב כי אם בשליחות הבעל. וכן נראה מאותה שאמרו ביומא דף י״ט דקאמר הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו דאי אמרת שלוחי דידן נינהו מי איכא מידי דאנן לא מצינן למעבד ושלוחי דידן מצו עבדי נראה דכהן המקריב בשליחות בעל הקרכן מקריב. וראיתי להתוס׳ שם שכתבו דממלתיה דרב הונא נ״מ דאם אמר בעל הקרבן לא בעינא דלקרביה כהן שבאותו משמר אלא כהן אחר א״א שלוחי דידן כי הקריבו שלא מדעתו פסול וקמ״ל ר״ה דשלוחי דרחמנא נינהו נמי ולאו כל כמיני׳ לעכב ע״י שלא יקריבוהו כהני משמר אלו תורף דבריהם. ואין זה סותר מ״ש דאה״ג דאם בא לחת לכהן דלאו מאנשי משמר נינהו לאו כל כמיני׳ אבל לכהן שבאותו משמר הרשות בידו לתת למי שירצה ואדרבא המתבונן היטיב בדברי התוס׳ נראה שיש לדקדק כן מדבריהם ודברי הרב תוס׳ יו״ט והרב מש״ל ז״ל צריך עיון. ודרך אגב קשה לי מהך סוגייא דיומא דף י״ט למה שכתב רש״י בעירובין דף ל״ב בד״ה הרחוקין וזה לשונו הרחוקין מירושלים שאינן יודעין אם עדיין קירב העומר מותרין מחצות היום אלמא סמכינן אכהנים שהם שלוחנו ועבדי שליחותייהו עד כאן. והדבר קשה דקי״ל דכהני שלוחי דרחמנא נינהו כמ״ש בנדרים דף ל״ג ובפ״ק דקידושין ואם כן איך כתב שהכהנים הם שלוחנו והרי בהך סוגייא דיומא דתנן ואתה שלוחינו ק״ל לימא תיהוי תיובתיא דר״ה דאמר הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו והעלה דהכי קאמרי ליה משבעין אנו עליך על דעתינו ועל דעת ב״ד וע״ש בפרש״י. ואם כן היא גופא קשה בדברי רש״י אלו ולא שייך ביה תירוץ הש״ס דיומא ודוק.

אך את זה קשה לי דביומא דף ב׳ אמרו ולימא כפרה בקרבנות וכו׳ ופרש״י ז״ל וזה לשונו כגון קרבנות יחיד וכו׳ ותירצו מי ידעינן הי כהן מתרמי ופרש״י והלא ע״י פייס היו עובדין. תה סותר כל מ״ש שנראה ברור דלא היה פייס בקרבן יחיד וגם סותר דברי רש״י בדף כ״ו דיומא שכתב בד״ה במה דברים אמורים. וד״ה אם רצה דקרבן יחיד לא בעי פייס יע״ש. ואחר החיפוש ראיתי להרב לשון ערומים בד״פ שהקשה דברי רש״י אלו אהדדי בשם הרב יקותיאל אשכנזי ע״ש מה שכתב על זה. ואחר הישוב לדידי לא קשה דאה׳׳נ דהיה תלוי בדעת בעלים אבל על הרוב היה מניח הקרבן לכל המשמר והם היו מקריבין כפי הפייס כיון שהבעלים לא זיכה לכהן מיוחד והכי דייק מתניתין דתני אבל בקרבן יחיד אם רצה להקריב מקריב נראה דעל הרוב היו מניחים הבעלים שיקריבו אנשי המשמר כפי סדרם. והנה בעתה נדפס מחדש ספר שיח יצחק ומה שכתב בזה יש להשיב בדבריו אלא שאין להאריך דמה שהבק הברייתא דבבא קמא דף ק״ט דתני מניין לכהן שבא וכו׳ דאיירי ברגל דוקא יע״ש. הם דברי תימה דסתמא קתני בכל עת וככל שעה שירצה וכו׳. וכן כתב הרמב״ם בפרק ד׳ מהלכות כלי המקדש דמקריב בכל יום שירצה וגם פשט הכתוב כך הוא דכתיב בכל אות נפשו וכן מבואר במנחות דף ע״ד יע״ש. והרב חשב כי היכי דהדרש אחד דכל המשמרות שוות הוא ברגל דוקא ה"נ בדרש זה דכהן מצי מקריב וזה אינו כמו שכת׳. ותימה עליו שראה הך סוגייא דבבא קמא ונדרים ויומא דף י״ט ולא דק בהם למה שיש לדון בהם הפך דבריו. ועיין בפרש״י בחומש בפרשת שופטים שהביא הדרש דכהן בקרבנו רשאי כשלו דאח״כ הדרש רכל המשמרות שוות ברגלים יע״ש, והיינו להורות דכהן רשאי בקרבנות בכל יום בין בחול בין ביו"ט. ולדידי נ"ל עיקר כמ"ש ודברי הר"ב מ"ל והתוי"ט צ"ע