שו"ת הרא"ש/כלל קא

<< · שו"ת הרא"ש · כלל קא · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

כלל קא

סימן א

אשיבכם [לע"ד] אמת הוא שמצינו בגמרא קדושין (כ"ח) הקורא לחבירו ממזר סופג את הארבעים ומ"מ בארץ הזאת אין פוסקין ככה במקום שיש תקנה ומנהג לקנוס הקורא לחבירו ממזר ומנהג עוקב את ההלכה [כדאיתא] בירושלמי ודמיון זה המכה את חבירו חייב מלקות מן התורה משום פן יוסיף ואעפ"כ הולכין אחר המנהג כ"ש וכ"ש זה דקנס חכמים הוא שילך אחר המנהג והתקנה ומיהו הא דלא תיקשי מאחר דקנס הוא למה לי משום לילך אחר המנהג תיפוק ליה דאין דנין דיני קנסות בבבל אינה קושיא דה"מ באפקעתא דממונא אבל לעשות גדר ותקנה לעבירה לא ומ"מ בנידון זה יש לילך אחר המנהג וגם ראובן התחיל בגידופים שאינם כדי לשמוע ולא עשה כהוגן ושלום חיים בן ה"ר יחיאל חפץ זצ"ל.

כאשר פסק מורי ה"ר חיים כך הוא ואין לפקפק ואני מסכים לדבריו שאין כאן אלא מנהג המקום כאשר פרש"י בהקורא לחברו ממזר כו' קנסא הוא וגם שזה ראובן התחיל אף על פי שגבי אדם לא שייך משנה ובא אחר ושנה בו (כדפרש"י) [כדפר"י] בפ' המניח (כ"ז) מ"מ בנידון זה אין כאן אלא כאשר תקנו הקהל של אותו מקום ושלום לכל ישראל יצחק בר ה"ר מאיר ז"ל.

אמת כי הגאונים כתבו אף על פי שאין דנין דיני קנסות בזמן הזה מ"מ מכריחין אותו עד שיקבל עליו לפי חכמי דורו ואין זה כמו לינקטי בכובסיה עד דשבקיה לגלימיה ולא מסרו אפי' הכתוב והמקראות אלא לחכמים ראשי דורות הקובעים ונוטעים משמרות ופעמים להקל מדיני הגמרא ופעמים להחמיר כדי לעשות סייג וגדר לצורך השעה וגם חכמים עשו מעשה (סנהדרין מ"ו) באחד שהטיח באשתו כו' ומעשה באחד שרכב על סוס וכו' ובמקום שיש מנהג ותקנה שנעשה בחבר עיר ופאתיה ורביה אמת שהמנהג עוקב את ההלכה כן יש בירושלמי ונהרא נהרא ופשטיה ומה שכתבת שאמו עדיין בחיים זה מועיל לקנס הקהלות לא לקנס הגמרא ומ"מ הכל תלוי בתקנה ומנהג המקום ולפי ראות עינים של הפושע וכן שמעתי מהר"ר יעקב באחד שתבע לחברו לדין ואמר אביך הפסיד לי שהלשין עלי לגוים ופטרו מורי ז"ל ואמר דין מסור קנס הוא כן משמע בירושלמי דמסכת כלאים ובמקום הראוי לקנס קונסין ולא במקום אחר כמשמעו בפ' השולח (מ"ד) הצורם אזן בכור ומוכר עבדו לגוי לא קנסו בנו אחריו וכן העובד שדהו בשביעית דוקא איהו דעביד איסור קנסו ולא בנו אלמא כל דיני קנסות תלוי במנהג העיר כדעת ההלכה בפ"ק דקדושין (כ"ח) הקורא לחברו ממזר והמנהג תלוי באנשי מקומם ולפי חרחור דברי ריב שהתחיל ר' אלכסנדראי לחרף ושלום כנפש משרתך יקר העלוב בן הר"ר שמואל הלוי ז"ל.

הבנתי מתוך דברי הר"ם ז"ל שמתחלה כשכתב לקרובי יצחק אלכסנדראי הכהן דינא דגמרא הקורא לחברו ממזר לא ידע כן בבריא שהתחיל לחרף תחלה ואלו ידע לא נשתדל בדבר ועתה כתב ששניהם יקנסו הכל לפי פשעו של כל אחד נמצא מתוך דבריו מוכיח שאין פשעו כמו שאם קראהו ממזר ואותו לא חרפו תחלה ואזלא לה תקנת חז"ל שקנסוהו ללקות וגם לא יצא בזה כאשר כתב מורינו אך ישומו בית דין לעג הוריו שקראו ממזר וגם הפגם של לעז שהוציא עליו תחלה וגם ישקלו סרחון המתחיל עודף על המשיב למי שימצא יותר יתקן וגם אם יבררו שיש תקנות קבועות בעיר על דברי חירופין יש לו לילך אחר התקנה ולא אחר דינא דגמרא ושלום אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.

סימן ב

והא דאיבעיא לך צער וחובל שמשלם אם הוא צער דהכאה בלבד או צער דמכה עד שתתרפא בדבר זה נשא ונתן רבי' שמשון וכתב כי רבינו יצחק מדקדק דצער הוא צער של שעת חבלה ולא מה שמצטער אח"כ מההיא דכתובות פ' אלו נערות (ל"ט) דתנן האונס נותן את הצער ובעי בגמרא צער דמאי ותימא מאי בעי דבר פשוט הוא דהבתולה מצטערת הרבה בביאה ראשונה בהסרת בתוליה ודחיק לשנויי התם צער של פיסוק הרגלים וקאמר נמי התם מפותות אין להם צער ורוב קטנות חולות מביאה ראשונה ועל כן פי' דאינו משלם מה שמצטערת אח"כ ולפיכך אינו יכול לומר צער של הסרת בתולים שאינה מרגשת באותו צער מחמת הנאת הביאה ולאחר הביאה היא מרגשת הצער אבל בשעת ביאה לא כדאמרינן התם פקחות שבהם אומרות מפותה אין לה צער היינו צער של שעת ביאה כדקאמר מיא חמימי ארישא דקרחא והא דאמרינן בפרק החובל (פ"ה) צער אומדין כמה אדם רוצה ליתן על ידו המוכתבת למלכות בין סם לסיף אף על גב דבכלל זה הוי צער שמצטער אח"כ מ"מ אין אומדין אלא בשעת חתיכה בלבד ור' שמשון דחה אותה ראיה שהביא רבינו יצחק מכתובות דלא מצי למימר התם צער דאחר הביאה משום דההוא תנא דכתובות חייש לכחש גופנא מדקתני שהאונס נותן הצער ומפתה פטור ומדפוטר מפתה אלמא חייש לכחש גופנא מה שסופה להצטער תחת בעלה [הילכך גבי אונס נמי אין משלם צער שאחר הביאה משום דסופה להצטער תחת בעלה] לכך הוא דוחק למצוא צער דמאי ולעולם אימא לך צער של חובל מצינא למימר כל הצער שיהיה לו עד שיתרפא ועתה יראה לומר אף על פי שרבינו שמשון דחה ראיית רבינו יצחק מ"מ סברת ר' יצחק היתה נוטה לומר כן משום דצער דבתר הכי דמי לגרמא בנזקין מידי דהוה אבושת שכל ימיו הוא מתבייש כשמזכירין לו הבושת שנתבייש באותה שעה אעפ"כ אין שמין אלא בושת של אותה שעה ולא דמי לריפוי דחיתה ונסתרה כמה פעמים חייב לרפאותה כל זמן שלא חיתה כל צרכה וכן עלו בו צמחים מחמת המכה וכן שבת שרואין אותה כאלו הוא שומר קישואין כל ימי משך חליו דשאני רפוי ושבת שאינם חלים עד אחר המעשה ולא דמי לצער ובושת שהם בשעת מעשה.

סימן ג

שאלה ראובן היה לו חבית ברשות הרבים ומצא אבן וסמכה עליו בא שמעון ולקח האבן כי אמר שהיתה שלו ולא היה זה בפני ראובן למחרתו מצא ראובן חביתו שנשברה ושאל משמעון שיפרענה לו ומשיב שמעון אני לקחתי את שלי ועוד כי סמכתיה באבן אחרת אף על פי שלא היה גדול כל כך היה בו כדי שתסמוך עליו.

תשובה ישבע שמעון שהוא כדבריו ויפטר אבל אין לפטרו מטעם גרמא בנזקין שאין זו גרמא דבריא היזק שודאי תתגלגל החבית אם אין לה על מה שתסמך ואין לפטרו מטעם שלקח את שלו דאע"ג דעביד אינש דינא לנפשיה היכא דאיכא פסידא מ"מ היה לו לשמור את של חברו בענין שלא יזוק כדאמרינן בריש פרק המניח (כ"ח) גבי שור שעלה על גבי חברו להרגו ובא בעל התחתון ושמט את שלו ונפל העליון ומת פטור אבל דחפו ומת חייב אף על גב דאיכא פסידא דבתם מוקמינן ליה אפילו הכי חייב משום שהיה לו לשמטו בנחת ולא שמטו גם בכאן היה לו לסמכה באופן שלא תשבר ואפילו לרב נחמן דמוקי לה במועד ואיכא למימר טעמא דסיפא הוא שחייב משום דליכא פסידא הכא נמי ליכא פסידא שלא היה מפסיד כלום אם היה ממתין עד שהיה תובעו בבית דין אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.

סימן ד

וששאלת ראובן שהעמיד בהמתו בבית שמעון ברשותו של שמעון (במאמרו) ולא קשרה כראוי והותרה ומצאה כר ומפה ולעסתם בשיניה מה דינו לשלם ורציתי ליתן לו הדין כשן ורגל לנזק שלם ואינו כן אלא משונה הוא ומשלם חצי נזק כי ההיא דתנן בפרק כיצד הרגל (י"ט) כיצד השן מועדת לאכול את הראוי לה בהמה מועדת לאכול פירות וירקות אכלה כסות או כלים משלם חצי נזק אף על גב דברשות הניזק היה הנזק אין הלכה כרבי טרפון דאמר משונה בחצר הניזק נזק שלם משלם.

וששאלת אם אין עדים בהיזק אם נאמן בעל הבית לישבע כמה הוזק.

תשובה כיון שהבהמה ברשות הניזק נאמן לישבע כמה הזיקה הבהמה במגו דלקחתיה ממך ואפילו הפקיד הבהמה אצלו בעדים דעתה אם ראוה עתה בידו לא מצי למיטען לקחתיה ממך כיון דבעדים הפקידה אצלו מיהו אם לא ראוה עדים הבהמה בידו נאמן לישבע על הזיקו במגו דהחזרתיו לך דהמפקיד אצל חברו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים.

סימן ה

שאלה ילמדנו רבינו חתן שיוצא מחופתו ודרך הוא שיוצאין עמו רעיו וקרוביו חוץ לעיר וכך עשו שיצאו עמו ומהם רוכבין בסוסים ומהם בפרדים והקדים החתן לפניהם והיו באין אחריו ורץ אחד בסוסו ופגע בפרד שהחתן רוכב עליה הכאה גדולה ובא לו הפסד לחתן מהכאה זו כגון ג' מאות זהובים שהיה הפרד מגוי וכך העידו העדים וטוען המזיק שמאחר שברשות הרבים היה שכל העולם רשאין ללכת בו אינו חייב לשלם שהיה לו לשמור עצמו למאי מדמינן ליה מאחר שהוא הכהו בסוס כמו חציו הוא או לרגל מדמינן ליה מאחר שנעשה בשבילת האוכף או נאמר מאחר שכחו מעורב בו שרגלו של אדם הולך בשבילת האוכף כאלו עשאו הוא בעצמו ואף על פי שהיה אנוס תחלתו בפשיעה היה.

תשובה מה שטוען המזיק שהוא פטור לפי שהיה ברשות הרבים והיה לו רשות לרוץ והיה לו לניזק לשמור עצמו לאו טענה היא שאין לו לרוץ ברשות הרבים אפילו אדם ברגליו אלא כדי שיכול לעמוד כשירצה כדאיתא בב"ק (ל"ב) תניא איסי בן יהודה אומר רץ חייב מפני שהוא משנה ופסק ר"י הלכה כאיסי בן יהודה כ"ש הרוכב על סוס שאין לו רשות [לרוץ] במקום שבני אדם רוכבין שמא לא יוכל לעמוד כשירצה ופושע הוא ומזיק בגופו הוא כיון שהוא רוכב על בהמה והזיק בגוף הבהמה או באוכף שעליה כמזיק בגופו דמי כמו בהמה שהזיקה באוכף שעליה וחייב המזיק לשלם מה שישומו בית דין שנפחתו מדמי הפרד בשביל הכאה זו אבל אם הפרד של גוי הוא וצריך הניזק לשלם לגוי יותר ממה שנפחת דמי הפרד נזק זה אין המזיק חייב לפרעו דאם הגוי מעביר עליו את הדרך זה לא הזיק כיון שלא הזיק בכונה אשר בן הרב ר' יחיאל זצ"ל.

סימן ו

שאלה שנים שנתאבקו יחד והפיל האחד את חברו לארץ ונפל עליו ובנפלו עליו סימא עינו של התחתון.

נ"ל דפטור מה' דברים ואף על גב דקיי"ל אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין באונס בין ברצון בין ישן בין ער היכא דהוה אנס גמור פטור כדאיתא בריש פרק המניח (כ"ז) המניח את הכד ברשות הרבים ובא אחר ונתקל בה ושברה פטור ופריך עלה בגמ' (שם) ואמאי איבעי ליה לעיוני ומיזל ומשני אמרי דבי רב משמיה דרב בממלא רשות הרבים כולה ושמואל אמר באפלה ורבי אלעא אמר לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים אלמא דבאונס כי האי אדם פטור ואמרינן בירושלמי היה ישן במטה ובא חברו וישן אצלו הראשון פטור בנזקי שני ואמרינן בפרק הגוזל בתרא (קי"ב) ובפרק אלו נערות (ל"ד) הניח להם אביהם פרה שאולה וטבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול היינו לפי הנאתם אבל דמי כל הבשר לא משום דאנוסין היו שלא היה להם לידע שאינה של אביהם ואמרינן בפרק המניח (ל"ב) היה בעל חבית ראשון ובעל קורה אחרון ונשברה חבית בקורה חייב ואם עמד בעל החבית פטור ואמרינן בפרק שור שנגח את הפרה (מ"ז) אם נכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות והזיקו בעל הבית פטור היכא דלא הוה ידע ליה ותניא נמי בפרק המניח (ל"ב) איסי בן יהודה אומר רץ חייב מפני שהוא משנה ומודה איסי בן יהודה ברץ בערב שבת בין השמשות שהוא פטור משום שרץ ברשות ואם היו שניהם רצים והזיקו זה את זה שלא בכונה פטורין וכן בנדון זה נתאבקו זה עם זה מדעת שניהם והזיקו זה את זה שלא בכוונה כי הדבר ידוע כששניהם נתאבקו עיקר כונתם שיפיל האחד את חברו וכשהאחד נותן על חברו אי אפשר לו לצמצם ולכוין שיפילהו בנחת כדי שלא יזיקו כי בכל כחן מתאבקין וכל אחד מכוין להפיל חברו אם יזיקנו ואדעתא דהכי נתאבקו יחד נאם הכותב אשר בן הרב ר' יחיאל זצ"ל.

סימן ז

ועל שטען ראובן על שמעון שנכנס לחדרו וגנב ספריו והוציא מרשותו ושמעון השיב אמת כי הוצאתים אלא כך היה הענין שבקשתני קרובתי כלתך להוציאם החוצה כי לא יכלה שאתם ולא ידעתי של מי הם או שלך או שלה וגם לא לקחתי והגבהתים ממקומם אלא היא הגביהתם ונתנתם לי וטרחתי בשבילה ונתתים לאביה נ"ל ששמעון חייב להחזיר לראובן הספרים שלקח בחדרו כי מה לו ליכנס בחדרו שלא בידיעתו להוציא ממון משם כי כל המונח בביתו של אדם הוא בחזקת שלו וגם ניכר יפה שכיון לסייע לקרובתו לגזול חמיה ומה שטען שהיא הגביה אותם ונתנתם לו מ"מ הרי טען שהיו כבדים ולא יכלה שאתם ותנן בב"ק (ט’) הכשרתי במקצת נזקו חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו וגרסינן בגמרא ותו ליכא והא איכא מרבה בחבילה היכי דמי אי בלאו איהו לא הוה אזיל פשיטא ובנדון זה בלאו איהו לא היתה יכולה להוציאן משם הילכך יגבם ממי שירצה מכלתו שהודתה לו שהם ברשותה ואם ירצה יגבה משמעון ועל הטבעות שנדר לה חמיה הוא אומר קנה ד' טבעות בדינר יקנה לה לפי שומת בית דין לפי כבודה אם היא לפי חפצה להיות אצל בנו כי אדעתא למשקל ולמיפק לא פסק לה ושלום אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.

סימן ח

שאלה סוס שבעט והכה סוס אחד ברגלו ושברו מה דינו אם הוא ידוע שרגיל לבעוט.

תשובה אין שור המועד בבבל (ב"ק פ"ד) וגם חצי נזק קנס הוא ורי"ף כתב מנהג ב' ישיבות אף על פי שאין גובין קנס בבבל מנדין ליה עד דמפייס ליה לחבריה וכד יהיב ליה שיעור מאי דחזי ליה למיתב ליה שרו ליה לאלתר בין איפייס מאריה דיניה בין לא איפייס הילכך ישומו בית דין הנזק ויתן לו.

סימן ט

מה הדין למבייש חברו ברבים.

תשובה חמשה דברים נאמרו בחובל נזק צער רפוי שבת בשת וכלן ע"י מעשה הם וכך שנו חז"ל (ב"ק צ"א) ביישו בדברים פטור אמנם נהגו בכל מקומות מושבות ישראל לעשות תקנה וסייג לדבר להטיל חכה בפי בעלי לשון ולקנוס המבייש הכל לפי הענין וכן יעשו בית דין בכל ענין לפי הראוי הכל לפי המבייש והמתבייש.

סימן י

שאלה ראובן עשה שטר חוב על עצמו לגוי בעבור הקהל ובא הגוי ומשכן משכונים ושטרי חובות שהיו לו על גוים ובא ראובן ותבע לקהל שיפדו מהגוי המשכונים וגם השטרות כי ירא שיהודים אחרים שיש להם חובות על אותם גוים עצמם שילכו הם בעוד שטרותיו ביד הגוי ויגבו ואחר כך לא ימצא הוא מה לגבות וצעק כמה פעמים על הקהל ולא הטו אזן לסוף באו עמו לדין ופסק הדיין שיאמת ראובן הדבר ואז יתחייבו הקהל לפדות משכוניו ושטרותיו ונתן לו פסק דין בזה והקהל לא הקשיבו והלך הוא ופדה שטרותיו והלך לגבות מהן ולא מצא מה לגבות משום עברת הזמן ומבקש מהקהל לפרוע לו סך השטרות והם אומרים דגרמא בנזקין הוא ופטורין וראובן מדמה הדבר לשורף שטרותיו של חברו והוי דינא דגרמי עוד יורנו רבינו אם ראובן מראה חתום בסופר גוי שמשכן לו הגוי משכונים אבל אינו אומר כמה אם ראובן נאמן בשבועתו.

תשובה יראה שהדין עם הקהל דלא דאמי לשורף שטרות של חברו דהתם עושה מעשה בגופו אבל הכא לא עשו הקהל מעשה בגופן אלא גרמא בעלמא שהיה להם לפדות שטרותיו ולא עשו ובדבר הזה נתגלגל לו היזק דהוי גרמא בנזקין וכן מצינו שנקרא גרמא בנזקין ההיא דפרק כיצד הרגל (כ"ו) זרק כלים מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות וקדם וסלקם ונשבר הכלי פטור אף על פי שעשה מעשה שסילק הכרים והכסתות כיון שלא עשה מעשה בכלי עצמו פטור כל שכן הכא שלא עשו הקהל מעשה כלל דהוי גרמא בנזקין ופטורין וכן השולח הבערה ביד חרש שוטה וקטן פטור אף על פי שעשה מעשה שמסר להם האש כיון שלא עשה מעשה בגופו של דבר הניזק נקרא גרמא בנזקין כל שכן בנדון זה שלא עשו מעשה כלל נאם הכותב אשר בן הרב רבי יחיאל זצ"ל.