שו"ת הרא"ש/כלל עח
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
כלל עח
[עריכה]סימן א
[עריכה]וששאלת ראובן שהיה חייב מלוה על פה לשמעון ונתן כל אשר לו ללוי להפקיע חוב שמעון נראה לי בזה דאזלינן בתר אומדנא דמוכח וצלל במים אדירים והעלה בידו חרס מידי דהוה אשכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר ואח"כ עמד חוזר משום אומדנא דמוכח וכן מי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחרים ואחר כך בא בנו מתנתו מתנה רבי שמעון בן מנסיא אומר אין מתנתו מתנה שידוע אלו היה בנו קיים לא היה כותבו וכן שטר מברחת וכאלה רבות שהלכו חכמים אחר אומדנא דמוכח ואין לך אומדנא דמוכח יותר מזה אדם שנותן כל ממונו לאחרים ויחזור הוא על הפתחים אלא נתכוון הוא להערים להפקיע מלוה שמעון ולא תפק זממו ולא תועיל ערמתו וראיה מפרק המקבל (ק"ח) זבן גריוא דארעא במציעתא דארעא חזינן אי עידית אי זיבורית היא אי עידית היא אמרינן משום עידית זבן ואי זיבורית היא אמרינן משום זיבורית ואי לא ערמה היא ומפקינן לה מיניה והדברים קל וחומר הוא ומה התם תקנת חכמים בעלמא הוא דינא דבר מצרא משום ועשית הישר והטוב נתחכמו חכמי הגמרא כנגדו לבטל ערמתו ולא תעשינה ידיו תושיה על אחת כמה וכמה הבא לגזול חברו בערמתו ולעבור על דברי תורה ולא לפרוע נושיו שנבטל ערמתו וזה יגבה חובו מן המתנה וכן בפרק השולח בגיטין (מ’) ההוא עבדא דבי תרי קם חד מינייהו שחרריה לפלגיה אמר אידך השתא שמעי רבנן ומפסדי ליה מינאי אזל אקנייה לבנו קטן שלחה רב יוסף בריה דרבא קמיה דרב פפא שלח ליה כאשר עשה כן יעשה לו גמולו ישוב בראשו וכן ביבמות (ק"י) הוא עשה שלא כהוגן אף אנו נעשה לו שלא כהוגן מכל הלין חזינן שכל המכוין להערים חכמי הגמרא עמדו כנגדו לבטל ערמתו ונדון דבר מדבר ונלמוד דבר מדבר כי חכמי התלמוד לא הספיקו לכתוב כל העתידות לבא כל שכן הכא שדין גמור הוא כי אין לך אומדנא דמוכח יותר מזה וכיוצא בזה ראיתי תשובת מורי על אחד שקנה קרקע והתנה בשעת הקנין על מנת שלא תהא לאשתו שעבוד כתובתה וגם על אחד שקנה קרקע וצוה להקנות לאחיו במקומו וכתבו השטר בשם אחיו להפקיע שעבוד אשתו ופסק מרנא ורבנא מאיר ז"ל שאשתו גובה מהם אחרי שכיון להערים להפקיע תקנת חכמים לא תועיל לו ערמתו ואתה ותורתך שלום כנפש אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.
סימן ב
[עריכה]שאלה ראובן לוה משמעון מלוה בשטר ושעבד לו כל נכסיו שקנה ושעתיד לקנות מטלטלי אגב מקרקעי ואח"כ נתן כל נכסיו במתנה לאחר מקרוביו ולא הניח לעצמו לא קרקע ולא מטלטלין אלא הכל נתן לו והוא דר בבית קרובו ואוכל עמו על שולחן אחד אוכל ושותה בריוח ולובש בגדים נאים ואשתו ג"כ לובשת בגדים נאים ונותנת מתנות לקרובותיה ואומר שהכל נותן להם קרובם משלו והם לא נשאר להם אפילו פרוטה אחת והוא יושב בטל ואינו רוצה לעשות שום מלאכה ולא להתעסק בשום דבר מכל מה שהיה דרכו להתעסק קודם לכן לפי שיודע שמה שירויח שיתחייב להגבותו לבעל חובו ועוד שאשתו יושבת עמו בבית קרובו ומתעסק בפרקמטיא ואמר הלוה שאין לו ולא לאשתו בפרקמטיא זו אלא הכל של קרובו בעל הבית וכשיבא בעל החוב לתבוע נשבע בעל הבית שהכל שלו ונראה הרבה שכל זה הוא עושה ברמאות ואינה אלא הברחה מפני חובות שעליו או מפני המס ומאחר שמצא דרך לאכול ולשתות ויש לו כל צרכיו בריוח מנכסים שהרויח וממה שהרויח לו בהם קרובו אינו צריך להשתדל ולטרוח לפי שקרובו נאמן לו שאע"פ שנתן לו הכל במתנה מוחלטת בלי תנאי ושיור כדי שיוכל לישבע שאין לו כלום במה שיפרע לבעלי חובותיו שהוא יתן לו כל צרכיו מנכסיו אלו ומהריוח שהרויח בהם ובא המלוה לבית דין ובקש מהם להשביע את הלוה כפי תקנת הגאונים בענין פריעת בעל חוב ולגלגל עליו שכל מתנה שנתן אחר שחב לו שיודה אם היתה בה קנוניא או רמאות בשביל חובו או בשביל דבר אחר ועוד שאם יש יכולת בידו ליטול מנכסים אלו שהבריח להגבותו חובו שיטול ויגבנו בין ברצון מקבל המתנה ובין שלא ברצונו באיזה צד שיוכל להוציא מרשות מקבל מתנה מנכסים אלו בין מן המטלטלין והמעות עצמן שנתן לו בין מכל מה שקנה בהן או בדמיהם מקבל מתנה או בא לידו מחמתן או מה שהרויח בהן מקבל מתנה או שלוחו שלא יהא הוא הולך ועושה סחורה בפרתו של חברו של זה ואומר המלוה שמן הדין יש לו ללוה לישבע שבועה זו לפי שאם היו המטלטלין עצמן ידועים בעדים היה גובה מהן כדין קרקעות שקנויין היו לו אגב קרקע ולא איברו סהדי אלא לשקרי ועכשיו שאינם ידועים למלוה והם ידועים ללוה ושהם מנכסים שנשתעבדו לו אגב קרקע יש לו לפרעו מהם ובהכרח יש לו להשתדל בכל יכלתו לפרעו שפריעת בעל חוב מצוה ובקש עוד המלוה מבית דין להשביע ללוה שיגבנו חובו מכל מה שיבא לידו מכאן ולהבא וממה שירויח מאיזה צד שיהיה כפי תקנת הגאונים ואומר שיש להשביעו בכלל שבועה זו שישתדל במלאכה הרגיל בה או בפרקמטיא או ברבית שהיה (דרבנן) [דרכו] להתעסק בו קודם לכן ושלא יהא יושב בטל אלא יעסוק כדרכו בלי רמאות ויגבנו הכל בחובו חוץ ממה שיפסקו בית דין להוצאתו לעצמו לבדו ולא לאשתו ובניו ואם אמר איני מוצא מעות להתעסק בהם במלאכתי שאני הייתי רגיל להלוות ברבית ואמר לו המלוה אני אמציא לך מעות או בא ועשה עמי בחובך במלאכה זו עצמה ואתן לך שכר הראוי לך אומר שיש לכופו ולהכריחו להתעסק ונותן טעם לדבריו ואמר כיון שפריעת בעל חוב מצוה והרי הוא בריא ויכול להתעסק ולהרויח כדרכו ולפרוע חובו אם אינו רוצה לעשות מצוה הא אמרינן מכין אותו עד שתצא נפשו ועוד שיש להכריחו ללוה זה יותר משאר בעלי חובות שהרי עשה שלא כהוגן כשהבריח נכסיו ודומה לתולה מעותיו בנכרי דאמרינן ביה הוא עשה שלא כהוגן כשהבריח נכסיו לפיכך עשו לו שלא כהוגן והכריחוהו חכמים למכור ולפרוע שלא כדין שאר בעלי חובות וגם כן יש להכריח ללוה זה לפרוע יותר משאר בני אדם ועוד אומר המלוה שלפי שנתחייב לי בשטר שכתוב בו שחייב לי עצמו וממונו חיוב גמור ונתן לי רשות לגבות ממנו כפי תנאו בשטר ועוד כתוב בשטר זה אחר החיוב שחייב עצמו שהוא נתן לי רשות לגבות ממנו כפי יכלתו בין מן הדין בין שלא מן הדין ולפיכך אם אמרתי לו בא ועשה עמי בחובך הדין עמי וחייב הוא לעשות עמי אפילו נאמר שאינו מן הדין כשאר בעלי חובות נדון זה חייב לעשות שבכלל תנאים אלו שהתנה על עצמו הוא כל זה ומה שאמרו חז"ל (ב"ק קט"ז) כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים הני מילי בשביל שיכול לומר לבעל הבית הרי מעותיך בידך ואפילו שקבלתי לעשות עמך כל היום אין גופי משועבד לך ואיני רוצה לעשות עמך יותר שלא נטלתי ממך כלום אבל זה שנטל מעותי והלך ורוצה לישב בטל ולאכול את שלי ברמאות יותר נכון כי עבד לוה לאיש מלוה והכי קאמר ליה רב ששת לרב יוסף בר חמא שפיר עבדת דלא שוית נפשך עבד לוה לאיש מלוה לפי שלא רצה לקבל המעות במלוה הרי זה שייך בכל מלוה כ"ש בזה הנדון דאין לך איניש דלא מעלי יותר ממנו ומן הדין הוא להשתעבד בו כההיא דרב שעורם ( ב"מ ע"ג) דנקיט אינשי דלא מעלו ומעייל להו בגוהרקא ועוד ההיא דשוליא דנגרי שאמר לו בא ועשה עמי בחובך שהיה עומד ודמעות נוטפות מעל עיניו אם היה יכול לומר איני רוצה לעשות עמך למה היה עומד ובוכה אלא ודאי בהכרח היה בין מן הדין משום עבד לוה בין מפני שהתנו לעשות עמו והיה מוכרח לעשות עמו מפני ששעבד עצמו לכך ואין לך תנאי גדול מתנאי הכתוב בשטר זה ועוד מההיא דאמרינן פרק איזהו נשך (ע"ג) מאן דיהיב אכרגא משתעבד במאן דלא יהיב אכרגא דדינא דמלכותא דינא גם כן נמי מי שחייב גופו בשטר והתנה ממנו בכח באיזה דין שירצה והרי דין המלך שהמתנה על עצמו להשתעבד יש לו להשתעבד בו והביא ראיה מתשובה לגאון שהורה שחייב אדם להשכיר עצמו כדי לזון את אשתו משום תנאי שהתנה בכתובתה ובעל ספר המצות במנין פ"א במצות לא תעשה כתב רבי אליהו אומר שחייב אדם להשכיר את עצמו כדי לפרנס את אשתו כמו שכתוב בשטר הכתובה ואנא אפלח ואוקיר ואיזון הרי שנתחייב בכך מפני התנאי שהתנה על עצמו גם כן לוה זה שהתנה מה שכתוב בשטר חייב כפי תנאו והלוה אומר אין לי כלום ואיני רוצה להשכיר ולהתעסק בשום מלאכה אלה דברי בעלי דינין וראיות שהביאו לפני הדיינים ומקצת התלמידים רואים שהדין עם המלוה ומקצתן חולקים יורינו מורנו עם מי הדין ויגדיל חסדו עמנו להורות דרך האמת בכל אחת מהראיות האלו ושכרו כפול מן השמים.
תשובה כיון ששעבד ראובן לשמעון כל נכסיו מטלטלי אגב מקרקעי דין הוא שיגבה שמעון את חובו מטלטלי שמכר ראובן או נתנם לאחר כמו שהיה גובה מקרקעי אם מכרם או נתנם כדאיתא בפרק חזקת הבתים (מ"ד) גבי מכר לו פרה מכר לו טלית מעיד לו עליה מפני שאין אחריותו עליו ופריך גמרא ונחוש דילמא מטלטלי אגב מקרקעי אקני ליה דאמר רבה אי אקני לו מטלטלי אגב מקרקעי גובה מקרקעי וגובה מטלטלי אלא שנהגו בארץ הזאת וכן בשאר מקומות מפני תקנת השוק דאין בעל חוב גובה מטלטלים שמכר לו או שנתן אעפ"י ששעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי ובנדון זה שנתן כל נכסיו לאחד מקרוביו מקרקעי ומטלטלי ולא שייר לעצמו כדי פרנסתו לא שייך תקנת השוק דודאי אמדינן דעתו שלהבריח מבעלי חובות עשה דחזקה אין אדם נותן ממונו לאחר וימות ברעב אלא ודאי קנוניא ורמאות יש בדבר מידי דהוא אשכיב מרע שנתן כל ממונו לאחר אפי' בקנין אם עמד מחוליו המתנה בטלה דאמדינן דעתיה דאדעתא שאם ימות נתן המתנה דחזקה אין אדם נותן נכסיו וימות ברעב הילכך לא שייך הכא תקנת השוק אלא גובה שמעון את חובו מן המתנה שנתן ראובן לקרובו בין מטלטלי בין מקרקעי וכיון שידוע שנתן ראובן לקרובו כל נכסיו הרי ממה נפשך ישנו לשעבודו של שמעון ביד מקבל המתנה אלא שאין ידוע כמה הילכך ישבע מקבל המתנה על דעת בית דין בלא ערמה ומרמה כמה קיבל מתנה מראובן ויגבו לו בית דין את שמעון לחובו מכל מה שקבל מראובן הן מקרקעי הן מטלטלי אבל אם הרויח כלום בסחורה או ברבית באותה מתנה אין בית דין גובין לו מהריוח דלא שייך הכא כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של זה דעדיין לא זכה בהן כל זמן שלא הגבו לו בית דין דאפילו מקרקעי המשועבדים למלוה אם אכל לוקח או מקבל מתנה את הפירות כמה שנים בעל חוב בא וגובה את הקרקע כמו שהיא ואינו מוציא מידן את הפירות שאכלו וראובן ישבע שאין לו כסף ושוה כסף יתר על הסידור שמסדרין לבעל חוב ויכלול באותה שבועה שאם יזדמן לידו שום ממון במציאה או במתנה או באיזה צד ריוח שיהיה שיפרע לשמעון ואם ירצה ראובן יזהירנו באותה שבועה באיזה זמן שירצה וגם יכלול באותה שבועה אם נתן במתנה וכמה נתן ויגבו בית דין לשמעון את חובו מאותה המתנה כאשר כתבתי למעלה ומה שטוען שמעון שיעשה מלאכה כדי לפרוע את חובו אין בית דין כופין אותו לכך שלא אמרה תורה אלא והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט ואפילו שליח בית דין דאמר שמואל בפרק המקבל (קי"ג) מנתח נתוחי אין משכוני לא כל שכן שלא ישלחו בית דין יד בגופו לכופו להשתעבד ולפרוע חובו וכן כתב רבינו תם בתשובה כי היכי דדרשינן (קדושין י"ח) בגנבו ולא בזממו ולא בכפלו הכי נמי דדרשינן ולא בפרעון חובו ולא במזונות אשתו והמשכיר עצמו נקרא מכירה כדאמרינן בפרק הזהב (נ"ו) שכירות דיומא כמכירה דמיא והויא מכירה ועבד עברי הנמכר לשש קרייה רחמנא שכיר (קדושין ד’).
ומה שהיה אומר רבינו אליהו שחייב אדם להשכיר עצמו ולפרנס אשתו רבינו תם נחלק עליו והביא ראיות מפרק אעפ"י ומפרק נערה שנתפתתה ואין לי להאריך ואפשר שרבינו אליהו היה מודה בשאר בעל חוב שאין מחייבים אותו להשתעבד ולפרוע אלא דוקא במזונות אשתו ומספר כתובתה נלמד דכתיב בה ואנא אפלח ואוקיר ואפרנס כי היכי דדרשינן בפרק המקבל (ק"ד) כמה דרשות מלשון כתובה ומההיא דפרק הנזקין (נ"ח) בא ועשה עמי בחובך אין לי להביא ראיה כי חכמים דרשו עליו ועשקו גבר וביתו הכל היה עושק מה שעשה לאיש ולאשה ותא חזי מה סליק בהו ועליו אמרו ובאותה שעה נחתם גזר דינם של ישראל לכן איני רואה להתיר לכופו להשתעבד כלל נאם הכותב אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.
[שאלה ראובן ואשתו נתנו כל נכסיהם לבן קטן והחזיקו אותו חזקה גמורה בכל הנכסים ואחר כך נתן להם הבן רשות לדור בהן ולתקן אותם ולהוציא עליהם כל מה שהוא צריך לפרוע המס עליהם בעבורו ולאחר המתנה משכנו ראובן ואשתו הבתים לשמעון בעוד הבן קטן ובא שמעון לבקש הבתים כשגדל הבן ותבע לראובן ואשתו בבית דין ואמר שלא היו יכולין אביו ואמו למשכן שלו ועוד לא יצאו הבתים מחזקתו כי הוא דר בהם ושמעון אומר ששטר המתנה שטר הברחה הוא כדי שילוה אחר כך עליהם ויפסידו המלוים והראיה שראובן עומד בבתים ופורע מס עליהם והבן טוען שאינו אלא מתנה גמורה ומה שאביו פורע המס עליהם היינו שכך התנה עמו].
[תשובה הדין עם שמעון והשטר אינו כלום שטר אמנה וגזל הוא כמו שמוכיח הדבר שאחר כך משכנו הבתים לאחר ולדבריהם רשעים וגזלנים הם האיש ואשתו שלקחו ממון שמעון ומשכנו מה שלא היה שלהם וכבר כתבתי תשובה גדולה על ענין כזה לכן חייבים בית דין לנדות את ראובן עד שיביא השטר לפני בית דין ויקרעוהו בית דין נאם אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל] ועוד ילמדנו רבינו ראובן נתן עסק לשמעון ונתעסק בו במלאכת הבגדים בחנות ולא עשו ביניהם שטר וזה יש לו כמו עשר שנים ובתוך זמן זה קנה שמעון קרקע (בשביל) [בשם] בתו הקטנה וקנה לאשתו בגדים ותכשיטין בהרבה מעות ובאו עתה לחשבון העסק ראובן ושמעון אלו ועשו ביניהם שכל מה שיחשבו שני ברורים מבעלי מלאכת הבגדים שיהיה מוחזק על שניהם ושיתחייב שמעון זה לעשות בו שטר חוב על עצמו לשר העיר ובאו לחשבון ועלה אצל שמעון זה ממעות העסק עשרת אלפים זהובים ממטבע זה ויותר ונתחייב שמעון לעשות בהם שטר לשר העיר ועשאו ועתה תפסו השר לשמעון זה והוא בתפיסה מהיום ו' חדשים ויותר ועתה באנו לשאול לפני מורי בענין זה אם נוכל להוריד לראובן זה בקרקע שקנה שמעון זה בשם בתו הקטנה בתוך זמן השותפות כיון שלא הוחזק עליו העסק בשטר קודם לקניית הקרקע ויותר טוען ראובן שיש לו עדים או הוכחה גדולה שטר ממון קניית הקרקע הזו היה מן העסק של חנות וכן אם יוכל להוציא מיד האשה בגדים ותכשיטין וחלי זהב וכסף שעשה לה אחר קבלת העסק ואם יטעון שמעון ממון היה לי קודם קבלת העסק וממנו קניתי הבגדים והקרקע והתכשיטין אם תועיל זאת הטענה ויותר שגוי אחד מוציא שטר חוב על שמעון בסכום ידוע ואמר שאם יוציא ראובן הקרקע מתחת יד בת שמעון בזה שטר אחרון של שותפות שהוא יוציאנו מתחת ידו ויראה שהיא עלילה משמעון כדי להעמיד הקרקע ביד בתו ואם יש יכולת ביד בית דין לעשות שום ענין מאלו רוצה לומר מכירת הקרקע של בת או של הבגדים והתכשיטין בכח השטר שהוא על שם השר כיון שאנן סהדי שהוא ממון והשר מודה בזה או מה יהיה דרך היושר וקו הדין לעשות ברמאות כאלו שנעשו משני הצדדין זה שהבריח וזה שעשה שטר בשם גוי וכתבה ונחכה לתשובת רבינו להעמיד דבר על מכונו.
תשובה ומה ששאלת ראובן נתן עסק לשמעון בלא שטר ונתעסק בו כמו עשר שנים ובתוך אותו זמן קנה שמעון קרקע בשם בתו הקטנה וקנה לאשתו בגדים ותכשיטין בהרבה מעות ואחר כך נתפשרו ביניהם בענין העסק ונתחייב שמעון עשרת אלפים בשטר ושאלת אם יש לגבות בשטר זה מקרקע שקנה שמעון זה בשם בתו קטנה בתוך זמן השותפות כיון שלא הוחזק עליו העסק קודם לקניית הקרקע וכן אם יוכל להוציא מן האשה בגדים ותכשיטין וחלי זהב וכסף שעשה לה אחר קבלת העסק.
כבר בא לפני דין מאחד שכתב כל נכסיו לבנו קטן ולאחר ימים יצאו עליו שטרי חוב ובאו לגבות מנכסיו והוציא שטר של בנו ובטלתי השטר של בנו והורדתי בעלי חוביו לנכסיו והארכתי בראיות הרבה ובאשביליא תמצא דברי אלה והפקעתי כל תחבולה והברחה שיעשה אדם בנכסיו כדי שיאכל ממון אחרים ולא ימצאו מה לפרוע וכן בנדון זה תוכל לידע אם היה שמעון אמוד בממון לקנות קרקע ובגדים כאלו ואף אם היה עשיר למה קנה קרקע בשם בתו הקטנה ועוד מוכיח השטר של גוי המוקדם שכל מעשיו תחבולה והקו הישר שבנדון זה הוא שיגבו לראובן בכח השטר שעשה שמעון לשר כל מה שיוכלו הן מקרקע שקנה בשם בתו הן מבגדים ותכשיטין שקנה לאשתו אם יראה לדייני העיר שלא היה שמעון קונה חפצים כאלו לאשתו לולי העסק שהיה תחת ידו.
סימן ג
[עריכה]תורת אמת וחקים טובים ומשפטים ישרים נתן הקדוש ברוך הוא לעמו ישראל על ידי משה רבינו עליו השלום דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום צדיקים ילכו בם ופושעים המתנכלים לעקש הישרה להגדיל שקל במאזני מרמה חייבין חכמי ישראל לסכל עצתם ולבטל מחשבותם ועל זה נאמר צדק צדק תרדוף (סנהדרין ל"ב) ואמרו חכמים דין אמת לאמתו לאפוקי מרומה ויען אשר ראיתי מקצת אנשים אשר כותבים נכסיהם ליהודים או לגוים ואחר כך לוין מעות וכשבא המלוה לגבות חובו מנכסיו מצוה להוציא השטר ותולה נכסיו באחרים והכל רואין אף על פי שכתב נכסיו לאחרים הוא מוחזק בהם ונושא ונותן בהם ומעולם לא יצאו מרשותו כמו דין זה שבא לפני ראובן נתחייב בשטר באלף זהובים לשמעון ותבעו לדין וכשרצה הדיין להוריד שמעון לנכסי ראובן בא לוי להוציא שטר שלפני כמה שנים נכתב ששמעון זה נתן לאחד מבניו כל נכסיו ושייר לעצמו זהוב אחד שירשנו מי שראוי ליורשו והאמין על עצמו את בנו או הבא מכחו שאם יאמר בין בשעת מיתתו של האב בין בחייו על איזה ממון שימצא ברשות אביו שזהו הממון שנתן לו במתנה ועוד עשה לו בשטר חיזוק אחר על עצמו שנתחייב לו באלף כפולות והתנה בשטר שלא יתחייב בזאת המתנה אלא כל זמן שהשטר קיים ולא יועיל העתקה ממנו וגם לא יועיל אם יעידו העדים על הקנין אלא כל זמן שהשטר יוצא קיים מתחת יד בנו או הבא מכחו ובאתי לשבור מלתעות עול ולהפר מחשבות ערומים ולא יפיקו זממם ולהודיע ולבאר שאין במתנה זו ממש לפי שידוע וניכר באומדנא דמוכח שלא גמר בלבו להקנות אלא להבריח נכסיו מבעלי חוביו וילוה ויאכל ממון של אחרים ולא ימצאו לגבות ממנו דאנן סהדי שאין לך אדם שיתן ממונו לאחרים ויחזור הוא על הפתחים ואף אם הבן עכשיו קטן כשיגדל יתבע נכסיו ויוציאם מתחת יד אביו ויצטרך האב לחזור על הפתחים דכותיה אמרינן בפרק האשה שנפלו לה (כתובות ע"ח) ההיא אתתא דבעיא דתברחינהו לנכסיא מגברא פירוש שרצתה לינשא ולא רצתה שיזכה הבעל בנכסיה כתבתינהו לברתה פירוש שכתבה כל נכסיה לברתה אינסיבה ואיגרשה אתאי לקמיה דרב נחמן להוציא נכסיה מיד הבת והוציאה הבת שטר שאמה נתנה לה כל נכסיה קרעיה רב נחמן לשטרא אזל רב ענן לקמיה דמר עוקבא אמר ליה חזי מר לרב נחמן היכי קרע לשטרי דאינשי אמר ליה אימא לי גופא דעובדא היכי הוה אמר ליה הכי והכי הוה אמר שטר מברחת קא אמרת הכי אמר ר' חנילאי בר אידי אמר שמואל מורה הוראה אני ואם יבא שטר מברחת לידי אקרענו אמר ליה רבא לרב נחמן טעמא מאי דלא שביק איניש נפשיה ויהיב לאחריני הני מילי לאחריני אבל לברתה יהיבא אמר ליה אפילו במקום ברתה נפשה עדיפא לה והכא נמי אף על פי שנתן לבנו נפשיה עדיפא ליה כי לא רצה לחזור על הפתחים והממון יהיה ביד בנו ואפילו אם תאמר בטוח הוא בבנו שיניח הממון בידו כל ימי חייו מכל מקום למה יעביר משאר בניו ויתן כל נכסיו לבן אחד ועוד רגלים לדבר שהקנה לו אלף כפולות יותר מכל נכסיו וכי לא די לבנו האחד שנתן לו כל ממונו אלא ששעבד עצמו להתחייב לו אלף כפולות אלא הכל להברחה נתכוין שיקדים הבן לכל בעלי החובות שלו ולא ימצאו ממה לגבות ולא כיון להגבות ולא הערים אלא בשטר הזה בעצמו (זה) מוכיח שלא היתה המתנה מתנה [ועוד כי השטר שעשה לבן מוכח דהמתנה לא היתה מתנה] אלא למראית העין להבריח נכסיו מבעלי חוביו ורצה שהשטר ישאר בידו וכשיצטרך להראותו ימסרנו לאחר להראותו ויחזירנו לידו והוא ירא שיעתיקו ממנו נסחא מקויימת או יעידו העדים על הקנין ולכך התנה תנאי זה ובכל דוכתא אזלינן בתר אומדנא דמוכח כההיא דתנן (ב"ב קמ"ו) שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים שייר קרקע כל שהוא מתנתו מתנה לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו קיימת ומפרש טעמא משום דאזלינן בתר אומדנא דאנן סהדי אם היה סבור שיעמוד מחליו לא היה נותן כל נכסיו לאחר וימות הוא ברעב הילכך אפי' הקנה כל נכסיו בקנין סודר לאחר אם עמד חוזר דלא כיון להקנות אא"כ ימות וכן ההיא דתניא (ב"ב קמ"ו) הרי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחר ואח"כ בא בנו ר' שמעון בן מנסיא אומר אין מתנתו מתנה שאלמלא היה יודע שבנו קיים לא היה נותנן אף על פי שלא פירש בשעת המתנה כלום אמדינן דעתיה דאדעתא שהיה סבור שמת בנו נתן נכסיו לאחר ומבטלינן המתנה שנתן בסתם בלא תנאי משום דאזלינן בתר כונתו וכן הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפטרופא (ב"ב ק"נ ופרק יש נוחלין קל"א) דאמדינן דעתיה דאין אדם מניח בניו ומעביר נחלתו מהם לתתה לאשתו ואמרינן דלא כיון למתנה אלא לעשותה אפוטרופס כדי שיכבדוה הבנים וכן עשה מעשה רבי בנאה והוציא ממון מחזקתו על ידי אומדנא דמוכח בפרק חזקת הבתים (נ"ח) בההוא גברא דשמעה לדביתהו דקא אמרה לברתה אמאי לא צניעת באיסורא כותי עשרה בני אית לי ולית לי מאבוך אלא חד כי קא שכיב אמר כל נכסי לחד ברא ולא הוו ידעי להי מנייהו אתו לקמיה דרבי בנאה אמר להו זילו חבוטו ליה לקברא דאבוכון עד דקאי ומגלי לכו להי מינייכו אזלו כולהו וההוא דבריה לא אזל אמר להו כולהו נכסי דהאי נינהו אלמא מאומד הדעת שזה שהיה בנו ולא רצה לעשות גנאי לאביו הוציא כל הממון מחזקת האחים ונתנו לו וכן אבי החכמה נתן הילד החי לאותה שאמרה והמת אל תמיתוהו מאומד הדעת שנכמרו רחמיה על בנה וכן הא דשטר מברחת לא קנה היינו טעמא דאמדינן דעתה שלא כיונה ליתן במתנה גמורה אלא להבריח מבעלה וכן נדון זה כמה אומדנות המוכיחות כאן כתבתי למעלה ואף על פי שבנדון זה לא נתן כל נכסיו שהרי שייר לו זהוב אחד ואמרינן בפרק האשה שנפלו (ע"ט) על ההיא עובדא דמברחת שקרע רב נחמן השטר מיתיבי הרוצה שתבריח נכסיה מבעלה כיצד היא עושה כותבת שטר פסים לאחר דברי רבן שמעון בן גמליאל וחכמים אומרים רצה משחק בה עד שתכתוב לו מהיום ולכשארצה טעמא דכתבה ליה הכי הא לאו הכי קנינהו לוקח אמר רבי זירא לא קשיא הא בכולו הא במקצתו אלמא במקצת קנה מקבל המתנה אומר אני דמה ששייר לעצמו זהוב לא הוי שיור דבעינן כדי פרנסתו דהא דמפלגינן בין בכולו בין במקצתו היינו משום דהא דאמרינן דשטר מברחת לא קנה משום דלא שביק איניש נפשיה ויהיב נכסיה לאחריני וכששייר נכסים לעצמו בטלה אומדנא זו הילכך הוי המתנה מתנה ואם לא שייר בכדי פרנסתו לא בטלה האומדנא ודמיא להא דאמרינן בפרק מי שמת (קמ"ט) על מתניתין דשכיב מרע דשייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת וכמה כל שהוא רב יהודה אומר קרקע כדי פרנסתו רבי ירמיה בר אבא אמר מטלטלין כדי פרנסתו אמר רבי זירא כמה מכוון שמעתתא דסבי קרקע טעמא מאי דאי קאי סמיך עליה מטלטלי נמי אי קאי סמיך עלייהו ואומד דמברחת הוא כמו אומד דשכיב מרע דלא שביק איניש נפשיה ויהיב נכסיה לאחריני הילכך לא חשיב (שטר) שיור אלא בכדי פרנסתו ואף על פי שכתב רי"ף דליתא לדרב יהודה מדרבא אמר רב נחמן (ב"ב ק"נ) חמשה עד שיכתבו כל נכסיהם ואלו הן שכיב מרע עבדו אשתו ומברחת דשמעת מינה דשיור מידי בכולהו הוי שיור אין נראין דבריו בזה דלא אשכחן מאן דפליג אדרב יהודה ורב ירמיה בר אבא ורבי זירא ששבח דבריהם ורב יוסף דאתקיף (ב"ב קמ"ט) מאי כוונתא מאן דאמר מטלטלין קרקע תנן ומאן דאמר כדי פרנסתו כל שהוא תנן לא מלאו לבו לחלוק עליהם אלא שתמה על רבי זירא ששבח דבריהם וגם אביי הקשה לרב יוסף וכל היכא דתני כל שהוא דוקא ומה שרצה רי"ף להשוות חמשתן יחד דשייר מידי בכולהו הוי שיור אין בראיה זו ממש לדחות דברי האמוראים שלא נחלק אדם עליהם דלאו כולהו בחדא מחתא מחתינהו דרב נחמן לא קאמר אלא הדין שאמרו חכמים באלו חמשה אינו נוהג במקצת נכסים ולא שיהא השיור בכולן שוה תדע דלכולהו מטלטלי הוי שיור לבר מכתובה וכן לענין שיור נמי שייר כל חד וחד לפי ענינו וכיון דאומד דשכיב מרע הוי משום דלא יהיב איניש כל מה דאית ליה וימות ברעב האי אומדנא לא בטיל אא"כ שייר כדי פרנסתו וכן פסק רבי אליעזר הלוי דשיור כדי פרנסתו בעינן ובנדון זה אפי' שיור (כולהו) [כל שהוא] לא הוה שהרי יתר על המתנה נתחייב לו באלף כפולות וזכו לטרוף זהוב של השיור מיד בחובו ורבינו שמשון כתב שמעשה בא לפני ר"ת באחד שרצה ללוות וכתב כל נכסיו לאחר להבריחם שלא ישתעבדו לבעל חוב וגם באחד שהבריח נכסיו שלא ישתעבדו לכתובת אשתו ופסק ר"ת שהמתנה מתנה דטעמא מאי אמרינן שטר מברחת אינה קונה מפני שהיא אינה מכוונת להקנות לו ועיקר כוונתה שלא יקנה הבעל והכא הוא דלא קנה הבעל כדאמרינן עשאום כנכסים שאינם ידועים לבעל ואליבא דרבי שמעון הילכך גם מקבל המתנה לא קנה אבל הכא דליכא למימר כי האי טעמא דאי לא הוי קני להו המקבל הוי קני להו הבעל חוב והאשה א"כ לא מיקרי האי שטר מברחת כיון דבהכי אינו מבריח הילכך ליכא למימר לאברוחי איכוין כיון דאינו מוברח וזוכה המקבל המתנה ונחלקו עליו בזה כי לשון התלמוד אינו מוכיח כדבריו דפריך תלמודא אי לא קנינהו לוקח ליקנינהו בעל אמר אביי עשאום כנכסים שאינם ידועים לבעל וכו' ומשמע דפשיטא ליה לתלמודא דמקבל מתנה לא קני מטעמא דלא שביק איניש נפשיה ויהיב לאחריני ולא כיונה אלא להבריח מבעלה אלא דפריך תלמודא מאי מועלת הברחה כיון דמקבל מתנה לא קנה נמצאו שנשארו הנכסים ברשות האשה וזכה בהן הבעל ומשני אף על גב דלא זכה בהם מקבל מתנה ונשארו ברשות האשה לא קנאם הבעל כדמפרש טעמא ומשמע הא בעלמא כגון מבריח נכסיו מבעל חוב ומכתובת אשה דמקבל מתנה אי אפשר לקנות כיון שלא נתכוין להקנות לו אלא להבריח לא יצאו הנכסים מרשותו ונמצאו שהן משועבדים לבעל חוב ולכתובת אשה ומה שכתב רבינו שמשון דאי לא הוה קני להו המקבל הוה קני להו הבעל חוב והאשה א"כ לא מיקרי האי שטרא מבריח הילכך ליכא למימר לאברוחי איכוון כיון דאינו מוברח וזכה מקבל המתנה האי סברא ליתא כלל דודאי לאברוחי איכוון כדמפרש תלמודא טעמא דלא שביק איניש נפשיה ויהיב לאחריני ונקרא שטר מבריח כיון דכוונתו היה להבריח אלא שטעה בזה כסבור היה שתועיל ההברחה אף על פי שלא יקנה המקבל וכיון שהדין הוא שלא תועיל ההברחה אם לא שיקנה המקבל והמקבל אי איפשר לו לזכות שלא כיון להקנות לו ממילא נשארו הנכסים ברשותו ונשתעבדו לבעל חוב ולכתובת אשה ועוד הסברא נותנת כן שהרי הוא כיון להבריח והיה סבור שתועיל ההברחה אף על פי שלא קנה המקבל וכשיודע לו שאי איפשר להיות זה אלא צריך שיזכה המקבל או ישתעבדו לבעל חוב או לכתובת אשה אנן סהדי דניחא ליה שלא יזכה בהן המקבל וישארו בחזקתו ויאכל פירות נכסיו עד שיטרפום ויפרע חובו מנכסיו ממה שיזכה המקבל והפסיד נכסיו מעכשיו וגם לא פרע חובותיו וגם לדברי ר"ת היינו היכא שכתב נכסיו לאחר והחזיק המקבל בנכסים אבל בנדון זה שכתב נכסיו לאחר בסתר ואין הנכסים זזין מתחת ידו אין זה אלא תחבולה וערמה ללות ממון אחרים ולא ימצאו ממה לגבות ומצינו בדברי חכמים שבטלו עצת המערימים כדאמרינן בפרק המקבל (ק"ח) בדינא דבר מצרא זבן גריוא דארעא במציעתא דארעא חזינא אי עידית היא אי זיבורית היא אמרינן משום עידית זבן משום זיבורית זבן ואי לאו ערמה היא ומפקינן לה מיניה והדברים ק"ו התם דתקנת חכמים בעלמא היא דינא דבר מצרא משום ועשית הישר והטוב נתחכמו חכמי הגמרא לבטל ערמתו ולא תעשינה ידיו תושיה על אחת כמה וכמה הבא לגזול חברו ולעבור על דברי תורה שנבטל ערמתו ודכותיה אמרינן בכתובות פרק הכותב (פ"ח) גבי הנפרע שלא בפניו אמר רב אחא שר הבירה מעשה בא לפני ר' יצחק נפחא באנטוכיא ואמר לא שאנו אלא כתובת אשה משום חינא אבל בעל חוב לא ורבא אמר רב נחמן אפי' בעל חוב שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חברו וישב לו במדינת הים ואתה נועל דלת בפני לוין אלמא חשו חכמים לנעילת דלת בפני לוין ותקנו ליפרע שלא בפני הלוה ואף על פי שאם היה הלוה בכאן שמא היה מוציא שובר או מביא עדים שיפרע לא חששו לכל זה כדי שלא יהא המלוה דחוי מפרעון מעותיו ונמצאת נועל דלת בפני לוין כ"ש בנדון זה שכל אדם יכול לעשות תחבולה וערמה זאת שיכתוב נכסיו לאחד מאוהביו ויתפוש השטר בידו ויראנו כשירצה נמצא שאין אדם רשאי להלוות לחברו ונעלת דלת בפני לוין ובטלת תקנת השוק שאין אדם רשאי לקנות קרקע מחברו כי לא יסמוך על מה שיקבל עליו המוכר אחריות דחייש שמא כתב כל נכסיו לאחר וכיוצא בנדון זה אמרינן בגיטין פ' השולח (מ’) ההוא עבדא דבי תרי קם חד מיניה ושחרריה לפלגא דידיה אמר אידך השתא שמעו רבנן ומפסדי ליה מינאי אזל אקנייה לבנו קטן שלחה רב יוסף בריה דרבא קמיה דרב פפא שלח ליה כאשר עשה כן יעשה לו גמולו ישוב בראשו וכן ביבמות פרק ב"ש (ק"י) הוא עשה שלא כהוגן אף אנו עושין לו שלא כהוגן וכהנה רבות בתלמוד מכל הלין חזינן דכל הרוצה להערים להפקיע תקנת חכמים ולעשות לחברו תחבולה לכדוהו חכמים בערמם ועמדו כנגדו להפר עצתו ולבטל מחשבתו הרעה ואנו נדון דבר מדבר ונלמוד דבר מדבר כי חכמי התלמוד לא הספיקו לכתוב כל הנולדות העתידות לבא המתחדשות בכל יום אלא שהבאים אחריהם יוצאים בעקבותיהם ומדמין מילתא למילתא וכיוצא בזה ראיתי מרנא ורבנא מאיר ז"ל שדן באחד שקנה קרקע והתנה בשעת הקניה שלא תהיה לאשתו שעבוד כתובתה עליו וגם על אחד שקנה קרקע וצוה להקנות לאחיו וכתבו השטר בשם אחיו להפקיע שעבוד אשתו ופסק שתגבה כתובתה מהם אחרי שכיון להערים להפקיע תקנת חכמים לא תועיל לו ערמתו כ"ש בנדון זה דצורך שעה היא ומיגדר מילתא ומילתא דשכיחא היא ועוד דדין גמור הוא כאשר בארתי שראוי שיבטלו כל שטרי הברחות ותחבולות הנעשות עד היום וכשבאו ליד בית דין שיקרעום ותנתן דת בטוליטולה על הסופרים ועל העדים שלא יכתבו ויחתמו שטר מתנת נכסים שיראה בו תחבולה וערמה אך יביאו הדבר לפני גדולי העיר ועל פיהם יעשו ואם יעברו על זה שיסתלקו מאומנותם נאם הכותב והחותם בעשור לחדש אייר שבעים וחמשה ליצירה אשר בן הרב ר' יחיאל זצ"ל.
סימן ד
[עריכה]שאלה השנית ראובן נתן קרקע לאשתו במתנת שכיב מרע ובאין יורשי הנותן לבטל המתנה לפי שאין כתוב בה כתבוה בשוקא וחתמוה בברא דע כי אין המתנה בטלה בשביל זה דגרסינן בפרק חזקת הבתים (מ’) אמר רב יהודה האי מתנתא טמירתא לא מגבינן בה היכי דמי מתנתא טמירתא אמר רב יוסף דאמר להו זילו אטמורו וכתובו ליה [איכא דאמרי אמר ר"י דלא אמר להו תיתבו בשוקא וברייתא וכתובו ליה] זו היא גירסת רשב"ם ור"ח גורס [דלא אמר להו כתבוה בשוקא ברייתא וכתובו ליה) [דאמר להו לא תיתבו בשוקא ובברייתא] מאי בינייהו איכא בינייהו סתמא איבעיא להו סתמא מאי רבינא אמר לא חיישינן רב אשי אמר חיישינן והלכתא חיישינן וכתב רבינו יצחק בעל התוספות והאידנא דלא חיישינן לסתמא משום דנהיגי למכתב בכל שטרי המתנה וכך אמר לנא כתבוה בשוקא וחתמוה בברא הילכך כשמצוה לכתוב שטר מתנה בסתם דעתו שיכתבוה כמנהג הסופרים הילכך הוי כאלו אמר כתבוה בשוקא וחתמוה בברא וכן כתב רב האי גאון דהאידנא לא חיישינן ועוד כתב שכיב מרע שאמר לא תגלו הא תפקידתא אלא לאחר מיתה לא הויא מתנה טמירתא דלכי מתקיימה לאחר מיתה ההיא שעתא לאו טמירתא היא דהא אמר להו לסהדי לאחר מיתה גליוה ומה שטענו עוד לבטל המתנה לפי שאין כתוב בה תלך הזוכה הנזכרת ותזכה ותירש ותמשכן ותעשה ממנה כרצונה וחפצה שלא נתן לה אלא בחייה בלבד דברי הבל הן שלשונות הללו שרגילין לכתוב בשטרות אינן אלא לשופרא דשטרא דממילא הנותן מתנה לחברו קנאה לעולם.