שו"ת הרא"ש/כלל עא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
<< · שו"ת הרא"ש · כלל עא· >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

כלל עא[עריכה]

סימן א[עריכה]

שאלה פסק רב חננאל ורי"ף שאין נאמנות מועיל לגבי לקוחות הילכך אשה שבאה להוציא קרקע מלוקח שלקח או שמשכן לו בעלה בכח שטר נדוניתה צריכה שבועה.


סימן ב[עריכה]

שאלה ילמדנו רבינו ראובן שנתן מעות לשמעון להתעסק בהן בשטרות ובמשכנות וקבל עליו שאם יארע בו דבר המעכבו מלישבע שבועת השותפים שהוא מאמין מעכשיו לראובן בעל עסק בדיבורו כשני עדים כשרים שאירע הפסד באותו עסק וכל אשר יאמר בעיקר ממון זה שיהיה דיבורו קיים כשטר מקויים ועתה נפטר שמעון המתעסק והניח מעות בעין ביד לוי כשיעור חובו של ראובן ובא ראובן בשטר השותפות ולגבות מאותן המעות הנמצאים בעין ואומר שממונו באו וטוען שיש להאמינו בדבורו בלא שבועה על פי שטרו ומהיום שנה או יותר שלא יכלו היהודים להוציא חובותם מן הגוים וקודם שנפטר שמעון רצה להחזיר הממון לבעלים בשטרות שהיה לו אלא שלא נתפייס ראובן מאותו חשבון ומאותן שטרות שרצה שמעון ליתן לו ועל קצתם אמר שהיה מכיר בהן שלא נעשו ממונו ועתה טען מה שאמר שלא היה מפוייס ממקצתן לא להודות באחרים אלא שהיה מוכרח לקבלם בשבועתו של שמעון אלא אומר שכל מה שנתן לשמעון הוא עתה בעין שכבר נפדו השטרות.

תשובה יושבי על מדין הולכי על דרך אמת וענוה צדק חגורי חרב על ירך חרדת הדין הביא בלבבכם מורך על כי אמרו חכמים ז"ל (שבועות ל) מנין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה שלא יאמר אחתכנו ויהא קולר תלוי בצואר העדים ת"ל מדבר שקר תרחק והנה ראיתם ידים מוכיחות ורגלים לדבר שאי אפשר להיות שאלו המעות היו מנכסיו על כן פרקתם העול מעל צואריכם להטילו עלי ואני אשיבכם הנראה בעיני על שני דרכים שאין בדברי ראובן כלום הדרך הא' אפי' שהאמינו שמעון עליו כשני עדים כשרים נאמנות אינה מועלת לגבי יורשים וראיה מכתובות פרק הכותב (פ"ו) דאמרינן התם כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך אינו יכול להשביעה אבל משביע הוא את יורשיה ואת הבאים אחריה ברשותה נדר ושבועה אין לי על יורשיך ועל הבאים ברשותך אינו יכול להשביע לא אותה ולא יורשיה ולא הבאים ברשותה אבל יורשיו משביעין אותה ואת יורשיה ובגמרא (כתובות פ"ז) רבו לשון החולקים על לשון שפטרה משבועה באיזה לשון יועיל ובאיזה לשון אינו מועיל עד דמסיק אמר רב נחמן אמר שמואל משום אבא שאול בן אימא מרים בין בלא נדר בין נקי נדר בין בלא שבועה בין נקי שבועה בין מנכסי בין מנכסי אילין בין הוא בין יורשיו אין משביעין אותה אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה אמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כאבא שאול בן אימא מרים אלמא אף על פי שהאמינה לגבות כתובתה בלא שבועה מנכסיו אין הנאמנות מועיל לגבי יורשים ואף לדברי ר"ח שכתב שנאמנות מועיל לגבי יורשים הני מילי היכא דנקיט מלוה שטרא בידיה ומחוייב שבועה מתקנת חכמים שאמרו הבא ליפרע וכו' וכיון שפטרו אביהם מאותה שבועה אין היתומים יכולין להשביעו אבל בנדון זה שאין לראובן תפיסת יד באותו ממון בהא ליכא מאן דפליג שאין התנאי מועיל לגבי יורשים והדרך השני שעל דברים הללו לא האמינו שמעון לראובן כלל כי קבל עליו שאם יארע דבר המעכבו מלישבע שבועת השותפים שיהיה ראובן נאמן על מה שהיה לו לשמעון לישבע לולי דבר המעכבו ושבועת השותפים הוא כמו ששנינו פרק כל הנשבעים (מ"ה) ואלו נשבעים שלא בטענה השותפים והאריסין והאפוטרופסים ואמרינן עלה בגמ' אטו בשופטני עסקינן הכי קאמר אלו נשבעין בלא טענת בריא אלא בטענת שמא ומפרש טעמא מאי שנא הני משום דמורו היתרא כלומר משום דטורח בשבילו מורה היתר לעצמו לעכב מממונו משום שכר טרחו הילכך צריך לישבע שלא עכב משלו כלום והיינו שבועת השותפים שמשביעו בטענת שמא אבל כל שאר טענות ותביעות שיש לו עליו אין חילוק בין שותף לאיניש דעלמא ואינו יכול להשביעו אלא בטענת בריא אם לא על ידי גלגול הילכך לא האמינו אלא בשבועת השותפים שהיתה מוטלת עליו אם היה טוען שאירע הפסד בממון ולא הרויח כל כך דהיינו בכלל שלא עכב משלו אלא כל מה שהרויח נתן לו חלקו ואם יארע דבר שלא יוכל לישבע שבועה זו כגון שהיה טוען שמעון טענת שמא אז יהיה ראובן נאמן בדיבורו אבל על טענה זו אף אם היה שמעון חי והיה טוען אלו שטרי חובות הן מממונך והיה אומר ראובן אינם מממוני כי נפרעו שטרי חובות והמעות הן ברשותך על דבר זה לא האמינו וכן מוכח גם בתוך דברי ראובן שאמר שהיה מוכרח לקבל החובות בשבועתו של שמעון הילכך נראה לי שלא האמינו כלל אלא שבועת השותפים אבל לומר שזה הממון המונח ביד לוי הוא מממון העסק לא מהימן אפי' בשבועה אלא נכסי בחזקת יתמי קיימי ואין להוציא מידם אלא בראיה ושלום כנפש אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.

[ילמדנו רבינו מה שכתוב בענין האשה שקרעה השטרות אחר מיתת בעלה שהודתה שקרעה מחוייבת לפורען אפילו אם אין כאן עדים שיודעים שהיו ברשותה אי הוה הודאתה סגי בפני עדים אף על גב דלא אמר להו אתם עדי או אפי' אמר להו אתם עדי לא סגי עד דהוי הודאתה בבית דין ואם אינה רוצה להודות מעצמה בפני בית דין היוכלו היורשים להשביעה שאלו השטרות לא קרעתן לאחר מיתת אביהם שמתוך דברי הרמב"ם יראה שיוכלו להשביעה שכתב כל דבר שאם היה מודה בו מתחייב ממון גם אם יכפור בו יכול להשביעו ובכאן כיון שאם היתה מודה היתה מחוייבת ממון גם אם תכפור שהיא לא קרעה אלו השטרות לאחר מיתת אביהם יכלו להשביעה ואם תימצי לומר שלא יוכלו להשביעה אם יוכלו היורשים לבקש לבעלי חובות ולומר להם אתם הייתם חייבים לאבינו כך וכך מעות ושטרות ומעולם לא פרעתם לו ונודע לנו שאשתו קרעם אחרי מיתתו ונתנה אותם לכם תפרעו אותנו כי אף על פי שנקרעו השטרות לא נפטרתם מן הדין אם יודו מוטב ואם לא יודו אלא שיאמרו אנו פרענו או נתנה לנו השטרות על שם המלוה קרועים וכבר נפטרנו מן הדין אם יש להשביעם על זה אם לאו ואם יפטרו בשבועה הכל יבאר לנו היטב].

[תשובה מה שנסתפק אי הוי הודאה בפני עדים היכא דלא אמר אתם עדי או לא דילמא אפילו אמר אתם עדי לא הוי הודאה עד שתודה בפני בית דין תשובה הוי הודאה בפני עדים אפי' לא א"ל אתם עדי דדוקא אדם שאמר לחבירו מנה לי בידך והלה אומר הן אמרו חז"ל שיכול לומר משטה אני בך כל זמן שלא אמר אתם עדי לפי שכן דרך בני אדם כשתובעו אדם דבר שאינו חייב לו הוא מודה לדבריו כדי לדחותו מעליו כל זמן שלא אמר אתם עדי אבל אם טען אדם לחבירו שהזיקו והודה לו בפני עדים לא שייך הכא לומר משטה אני בך ובית דין נמי לא בעי כדאמרינן בפרק חזקת הבתים (ל"א) והיכא דאישתעי מאבראי ואתא לבי דינא וטען טוען וחוזר וטוען מאי טעמא עביד איניש דלא מגלה טענותיו אלא בבי דינא ופי' רשב"ם והני מילי טענה בעלמא אבל אם טען בפי' בפני עדים חוץ לבית דין אני חייב לפלוני הרי הודה ושוב אינו יכול לכפור בבית דין ואם אינה מודה יכולים היורשים להשביעה שלא החזירתם ללוין וגם הלוין עצמם לא נפטרו במה שהחזירה להם השטרות כיון שאם היו השטרות בידה לא נאמנים לומר פרועים הם גם הלוין לא נפטרו במה שהחזירה להם השטרות ואם טוענים האשה החזירה לנו השטרות קרועים אינה טענה אבל אם הם טוענים אנו ידענו ודאי שבעלה פטר ומחל לנו וצוה להחזיר לנו השטרות ישבעו שהוא כדבריהם ויפטרו נאם הכותב אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל].


סימן ג[עריכה]

וששאלת שטר כתובה שכתוב בה נאמנות עליו ועל יורשיו מי מהני אותו פטור נאמנות אפילו לאפטרופוס שנעשה בחיי בעלה וששאלת לדברי הרי"ף שכתב דאבא שאול לא פליג אמתניתין ומודה הוא היכא שכתב בפי' נדר ושבועה אין לי וליורשי עליך וכו' יורשים אין משביעין אותה כסתמא דמתניתין ולא קאמר אבא שאול אלא דכתב לה נקי נדר נקי שבועה דע כי דברי רי"ף אינם מחוורים בעיני דהא במסקנא דהך שמעתתא מוקי ר"ש דאמר כל זמן שתובעת כתובתה יורשים משביעים אותה כאבא שאול ור"ש אמילתיה דתנא קמא קאי דקתני נדר ושבועה אין לי וליורשי עליך וכו' וקאמר יורשין משביעין אותה אלמא דאבא שאול פליג אמתניתין ואין מועיל הנאמנות ולדבריך שתרצה לומר כרי"ף ומועיל נאמנות פשיטא דאינו מועיל לאפוטרופסות של אחר מיתת בעלה ומשנה שלמה היא הלכה מקבר בעלה לבית אביה או שחזרה לבית חמיה ולא נעשית אפוטרופ' אין היורשים משביעין אותה [ואם נעשית אפוטרופיא היורשין משביעין אותה] על העתיד לבא ואין משביעין אותה לשעבר.


סימן ד[עריכה]

וששאלת אם אין מועיל הנאמנות על האפטרופוס של אחר מיתת בעלה ומתה האלמנה בלא שבועה מי אמרינן בכי האי גוונא אין אדם מוריש שבועה לבניו כי הממון שהיתה אמם ראויה לגבות מנכסי בעלה היה לה לגבות בלא שבועה ושבועת אפוטרופוס שנעשית לאחר מיתת בעלה מילתא אחריתי היא ולא היה לה לגבות שום ממון בשבועה זו הא דאמרינן היכא דמית לוה בחיי מלוה כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו שאינו יכול לגבות אלא בשבועה אבל אם פטר הלוה את המלוה משבועה ממנו ומיורשיו גובין בני המלוה מיורשי הלוה אף אם המלוה נתחייב ללוה שבועה על עסק תביעה אחרת.


סימן ה[עריכה]

עוד ילמדנו ראובן שיש לו שטר חוב על שמעון במנה בנאמנות לו ולבאים מכחו וראובן איננו פה ובא לוי מכח שטר זה לתבוע לשמעון ושמעון משיב פרעתי ליהודה אח ראובן חמישים זהובים משטר זה בשביל ראובן ורצה להשביע יהודה על ככה וכאשר ראה יהודה זה כדי ליפטר מן השבועה הלך והביא הרשאה מראובן לתבוע ממנו זה השטר שהיה ביד לוי ובא מכח נאמנות על השטר לגבותו בלא שבועה במקום ראובן ושמעון משיב כבר נתחייבת לי שבועה כשתבעני לוי בשטר זה ועתה הורני אם תועיל הנאמנות גם לענין זה שלא יהיה נאמן לומר ליהודה פרעתיך בשביל ראובן כאלו היה אומר לראובן פרעתי שטר זה שוב תבע שמעון יהודה לדין ואומר לו תן לי חמשים זהובים שנתתי לך או השבע שלא נתתי לך ואומר שכך אמר כשנתן לו הנה חמשים זהובים תקח אותם ויהודה השיב לא נתת לי כלום ואם תרצה שאשבע באר דבריך באיזה ענין נתת לי ועל מה הוא ושמעון אינו רוצה לברר והביא עד אחד שהודה בפניו שקבל חמשים זהובים הודיעני אם יש שום שבועה על יהודה במה שכופר כי אף אם יודה לדבריו נראה שזה הלשון שאמר לו הוא לשון מתנה ולא דמי למנה לי בידך ואם יש כאן שבועה אם שמעון צריך לברר דבריו תודיעני כל הצדדין למען יצא הדין לאמתו כי קרוב הדבר שהוא דין מרומה כי כאשר יהודה בא בהרשאה ליפטר מן השבועה סבב העני טענה אחרת אולי יוכל להשביעו כסבור היה שיפטר בכך מן השבועה.

תשובה תוכן הדברים לא יכולתי להבין אם היה טוען שמעון על יהודה נתתי לך חמשים זהובים לראובן בחוב שאני חייב לו וראובן הוציא שטר נאמנות על שטר נאמנות יגבה ממנו מנה כי הוא אומר שיהודה לא נתן לו כלום בשביל שמעון על כל פנים צריך יהודה לישבע ששמעון לא נתנם לו כלום או שנתנם לראובן במצות שמעון ושטר נאמנות שביד ראובן אינו מועיל ליהודה לפטרו משבועה ואם טען שמעון פרעתי לך חמשים זהובים בשביל ראובן אפילו הודה יהודה וגם ראובן פטור יהודה וראובן יגבה ממנו דמצי למימר סיטראי נינהו והלשון שטען על יהודה הנה חמשים זהובים תקח אותם על לשון זה אין לחייבו שבועה דלמא במתנה הוא לומר ואם לא יבאר לשם מה נתנם לו אין להטיל שבועה על יהודה כי שבועת היסת תקנת חכמים היא ולא ישביענה אלא בטענה מבוררת שוב שאלתנו שנית כי נסתפקנו בשבועה והשיב לי דאית עדיין איני מבין כאן שום שאלה שיהיה ראוי להסתפק בה ראובן וכל הבאים בהרשאתו גובין משמעון בלא שבועה כל זמן שטוען פרעתי לראובן או לשלוחו שבא בהרשאתו אבל אם טוען שמעון על יהודה נתתי לך חמשים זהובים להוליכם לראובן בחוב שאני חייב לו אבל אתה באת אלי בשליחות ראובן שאתן לך חמשים זהובים מחוב שהייתי חייב לו ונתתים לך על כל פנים צריך יהודה לישבע שלא נתנם שמעון או שהוליכם לראובן או בשליחות ראובן קבלם ואין הרשאת ראובן מועלת לו ליפטר משבועה.


סימן ו[עריכה]

עוד ילמדני על ראובן שנתן מעות לשמעון להתעסק וקבל עליו שאם יארע בו דבר המעכבו מלישבע שבועת השותפין שיהא ראובן נאמן בדיבורו כשני עדים כשרים שלא אירע הפסד באותו ממון והוא וכל הבאים מכחו יהו נאמנים עליו ועל כל הבאים מכחו והלך שמעון ומכר שדהו ללוי ולוי ליהודה ויהודה לגד ובא ראובן לגבות שעבודו מגד בלא שבועה בשטר נאמנות של אבי אביו עוד טוען שאין לו לפרע בלא שבועה כדין הבא לפרע מנכסים משועבדים ואין אדם מוריש שבועה לבניו ועתה יורני אם יועיל נאמנות לגבי לקוחות ר"ח ז"ל כתב יש מי שאומר שאם פטרה מן השבועה בפירוש גובה מן היתומים ומן המשועבדים בלא שבועה דתנן פרק הכותב (דף פ"ו) כתב לה נדר ושבועה אין לי ולא ליורשי ולא לבאים ברשותי עליך ועל יורשיך ועל הבאים ברשותך אין משביעין אותה ואת יורשיה ואת הבאים ברשותה וגרסינן בתוספתא אלו הן הבאים ברשותה כל שמכרה או נתנה במתנה ויש אומרים האב אינו יכול להפקיע שבועת הלקוחות ומעשים בכל יום דאין נפרעין מן המשועבדים אפילו יש בהם נאמנות אלא בשבועה ומן היתומים בלא שבועה עכ"ל וכן כתב בעל העיטור אף על גב דלגבי יתומים מהני נאמנות לגבי לקוחות לא מהני דטעמא דנכסים משועבדים משום דחיישינן לקנוניא ואפי' אתני בפירוש על הלקוחות לא מהני תנאה לחוב לאחריני ואיכא שטר קלא אית ליה ולקוחות הפסידו אנפשייהו ומדאמר ר"ח ז"ל דנאמנות לא מהניא בנכסים משועבדים כותיה עבדינן ע"כ והנה פסקת בשכבר שלא תועיל הנאמנות אפילו לגבי יתומים אף כי בן הבן לא יוכל לטעון טענה ודאית כאלו הוא היה קיים ואם כן אם היה המלוה קיים היה צריך לישבע ואם נאמן אין אדם מוריש שבועה לבניו הרי הוא פטור מן היורש אף מפלגא דמלוה.

תשובה יראה לי סברא נכונה דנאמנות לא תועיל לגבי לקוחות הילכך אם היה שטר חוב ממש אז היה הדין כך אם מת ראובן קודם שמכר שמעון שדהו היו היורשים נשבעין שבועת היורשים וגובין מן הלקוחות אבל אם מכר שמעון שדהו ואחר כן מת ראובן כבר נתחייב ללקוחות שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו והאי שטר כיס הוא על פלגא דמלוה מצו יורשים לישבע אם מת ראובן קודם שמכר אבל לא חלק דפקדון כדאיתא בב"ב בהמוכר את הבית (ע’) שטר כיס היוצא על היתומים נשבע וגובה מחצה פי' חלק מחצה מלוה אבל חלק פקדון טענינן ליתמי חזרתי במגו דנאנסו הכא נמי טענינן ללקוחות להחזיק מה שבידם אפי' לגבי יתמי.


סימן ז[עריכה]

שטר שכתוב בו נאמנות שהאמין הלוה למלוה ואת יורשיו עליו ומת המלוה יורשי המלוה גובין את חוב אביהם בלא שבועה כיון שהאמין גם את יורשי המלוה עליו ואינן צריכין לישבע שבועת יורשים שלא פקדנו אבא דמשבועה זו פטרם דאין שבועה מוטלת על היורשין אלא שבועה שלא פקדנו אבא ומאותה שבועה פטרם אבל אם לא האמין כי אם את המלוה ולא את היורשים אז צריכין היורשים לישבע שבועת יורשים שלא פקדנו אבא ודבר זה פשוט הוא.


סימן ח[עריכה]

שאלה ראובן הלוה לשמעון בשטר וכתוב בו נאמנות ומת שמעון והוריש קרקע לבנו ובנו מכרו ללוי ובא ראובן לגבות מלוי מכח שטרו בלא שבועה וטוען הלוקח שאין נאמנות מועיל לגבי דידיה ואפילו את"ל דמהני דוקא לענין הקרן אבל לענין שחד והוצאה שראובן בא להוציא שאומר שהוציא עליו וכתוב בשטרו ליקח כל ההוצאה אומר הלוקח שאינו נאמן אפילו בשבועה (א"כ) עד שיברר בעדים כמה הוציא.

תשובה הוו יודעין כי ר"ח ורי"ף והרמב"ם הסכימו כלם שאין נאמנות מועיל לגבי לקוחות בין שקדם הנאמנות ללוקח ובין שקדם הלוקח לנאמנות והראב"ד והרמ"ה חלקו בין קדם הלוקח ובין קדם הנאמנות וכיון שהפליגו בה רבוותא לא מפקינן ממונא עד שישבע המלוה ומיהו אם מת המלוה היורשים היו גובים בשבועת היורשין שלא פקדנו אבא ששטר זה פרוע וכגון זה אמרינן הבו דלא לוסיף עלה כיון דשבועה זו אינה אלא משום חשש רמאות ולענין ההוצאה והשחד כל תנאי שבממון קיים ומועיל הנאמנות לענין ההוצאה והשחד כמו שמועיל לענין גוף הממון הכתוב בשטר ולענין המטבע שכתוב בשטר מסכום עשרה פשוטין כל זהוב ובשעת ההלואה היו עשרה קורנאדוש בזהוב וטוען הלוה כיון דלענין הנסכא היו שוין קורנאדוש בזמן ההלואה כמו נוביניש עתה שאין לו לתת אלא נוביניש סכום השטר והמלוה טוען שיש לו ליתן כל סכום השטר מקורנאדוש הדין עמו כי המטבע שהיה יוצא בשעת ההלואה מאותו המטבע יפרע לו עתה אם באותה שעה היו יוצאין קורנאדוש גם עתה יפרע לו קורנאדוש כי למה יפרע לו פחות ממה שהלוהו ואין כאן שינוי מטבע כי גם עכשיו יוצאים הקורנאדוש בהוצאה אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.


סימן ט[עריכה]

ששאלת שטר שיש בו נאמנות גמורה ומת הלוה ויורשי הלוה מוציאין כתב ידו של המלוה שקבל מן הלוה סכום מעות ביום פלוני וסכום מעות ביום פלוני ולאותו הסכום שהראו בבית דין לא נשאר השטר אלא במאה זהובים וטוען המלוה שטר נאמנות יש לי על אביכם ואני נאמן בדיבורי ואני אומר שנשאר מן השטר מאתים זהובים והפתקאות שבידכם הם של עסק אחר בגבייה אחרת שחכר ממני ונתתי לו פתקאות על אותו פרעון ואינן נכנסין בחשבון שטר זה.

תשובה מה שכותבין נאמנות בשטר הוא מועיל לענין זה שלא יוכל הלוה להשביע המלוה שלא נפרע שטרו אבל אינו מועילו כנגד עדים המעידים שהשטר הוא פרוע דנהי דהימניה טפי מנפשיה טפי מעדים לא האמינוהו וכן בהודאת בעל דין כמאה עדים דמי אלו היו עדים מעידים שפרע לו כך וכך מעות והלוה אומר אותו ממון היה מדמי השטר שיש לך עלי והמלוה אומר לא כי אלא מלוה על פה היה לי עליך אותו פרעת והשטר עדיין קיים לא מהימן מלוה כדאמרינן בכתובות פרק הכותב (פה) אבימי בריה דר' אבהו הוו מסקי ביה זוזי בי חוזאי שדרינהו ביד חמא בריה דרבא אזל פרעינהו אמר להו הבו לי שטרא אמרו ליה סטראי נינהו אתא לקמיה דרבי אבהו אמר ליה אית לך סהדי דפרעתינהו אמר ליה לא אמר ליה מגו דיכול למימר לא היו דברים מעולם יכול למימר סטראי נינהו אלמא אם היה לו עדים שקבל המעות השטר היה פרוע ואינו יכול לומר מלוה אחרת היתה וכן בנדון זה כתב ידו מעידו שקבל ממנו הממון והשטר פרוע ושטר שיש בו נאמנות אינו גובה מיתומים קטנים כי אולי כשיהיו גדולים ימצאו שובר או עידי פרעון ושטר שכתוב בו נאמנות גמורה אינו מועיל כנגד עדים כל זמן שלא פירש בשטר שנאמן יותר משני עדים.