שו"ת הרא"ש/כלל לט

<< · שו"ת הרא"ש · כלל לט · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

כלל לט

סימן א

ששאלת ראובן נשא אשה ועליה שטר חוב קודם שנשאת ומתה ובא הבעל חוב לגבות חובו מנכסים שירש הבעל מאשתו לא ידעתי במה נסתפקת פשיטא שגובה מנכסים שירש מאשתו ולא עוד אלא אפי' לא מתה נמי גובה חובו מנכסים שהכניסה לבעלה דגרסי' בשילהי יש נוחלין (קל"ט) שלח ליה אבוה בר גניבא לרבא ילמדנו רבינו לותה ואכלה ועמדה ונשאת מהו בעל לוקח הוי או יורש הוי לוקח הוי ומלוה על פה אינו גובה מן הלקוחות או דילמא יורש הוי ומלוה על פה גובה מן היורשים אבל מלוה בשטר אפי' אי לוקח הוי גובה אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.

סימן ב

שאלה ראובן עשה שטר מכירה לשמעון בחצר אחד שהיה לו ונשאר השטר כתוב וחתום ביד הסופר ע"מ שיתן אותו לשמעון הקונה הנזכר והסופר פשע ונתן השטר לאביו של שמעון הקונה ונפטר האב ואח"כ בא הבן ושאל שטרו מיד הסופר והשיב לו שכבר נתנו לאביו ושמעון הנזכר אומר לו אני לא צויתיך ליתן לאבי כלום ואם פשעת ונתת לו פרע לי ההיזק שיבא לי מחמת זה.

תשובה בשמירת שטרות איכא פלוגתא דרבוותא איכא מאן דאמר אף על גב דתנן שומר חנם פטור מלישבע עליהם אם פשע בשמירתם ונגנבו או אבדו חייב דדוקא משבועה פטרינהו רחמנא אבל לא מתשלומי פשיעה ורי"ף ז"ל כתב בתשובה המפקיד שטרות לחברו ומודה שפשע בהם ונאבדו פטור מן התשלומין ונראה דאף לדברי רי"ף ז"ל היינו דוקא היכא שפשע בשמירתם ונגנבו או אבדו אבל השליכן לנהר לא והנותן שטרו של ראובן לשמעון הוי כמשליכו לאבוד בידים ואיבעי לסופר למידק שיתן לכל א' השטר שלו ומיהו בנדון זה אם בא האב לסופר בתורת שליחות בנו והאמין לו הסופר ונתנו לו אם ידוע שהבן מאמין את האב ומשליטו על כל נכסיו לישא וליתן בהם אז לא פשע הסופר במה שהאמינו ונתנו לו דכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד ולאו דוקא אשתו ובניו אלא לכל מי שהוא רגיל להאמין כההיא דהמפקיד (ל"ו) הנהו גינאי דכל יומא הוו מפקדי מרייהו גבי ההיא סבתא יומא חד אפקדינהו גבי חד מינייהו כו' אדאתא איגנב אתא לקמיה דרב פטריה משום דכל יומא הוו מפקדי גבה הילכך לא פשע במה שנתנה לה וכן אמרינן בפרק הכונס (נ"ו) רועה שמסר לברזיליה לא הוי כשומר שמסר לשומר כיון דאורחיה דרועה למימסר לברזיליה וכן בנדון זה אם בא בשליחות הבן והאמינו ונתנו לו לא פשע אם ידוע שהבן השליט לאב על כל נכסיו והוא מאמינו אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.

סימן ג

וששאלתם לאה לותה משמעון בעודה תחת בעלה ממון לפרוע עד זמן פלוני ועבר הזמן ותבעה לפרוע ואמרה אין לי ממה לפרוע וטען שמעון שיגבוהו בבית דין ממתנה שכתב לה בעלה שיכולה האשה להוציא מתנה זו מבעלה אף בעודה יושבת תחתיו כי שטר חוב כתב לה שתגבנו בכל עת שתרצה כל זמן שתרצה על כן יתנו לו ב"ד כח לגבות חוב זה דכי היכי דמשועבד הבעל לדידה משועבד גם לו מדר' נתן.

תשובה חוב שחייב הבעל לאשה כמו נכסי מלוג הם והיא מנחת החוב ביד בעלה כל זמן שהיא רוצה וכשתרצה תגבנו וילקח בהם קרקע והבעל אוכל פירות דכל הנכסים הנמצאים לאשה היאך שבאו לידה בירושה או במתנה כולם זכה הבעל בפירותיהן ולא דמי להא דאמרינן בפרק חזקת הבתים (נ"א) נתן שדה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות דהתם נתן לה אחר שנשאה ובעין יפה נתן לה שלא ישאר לו בו כלום אבל מתנה שכותב לה בכתובתה קודם שנשאה הוי כמו אחת משלש שדות שהכניס לה שום משלו אלא שאותם נקראים שעבוד כתובה וכתוב זה שיש לה יפוי כח יותר שיכולה לגבותו בכל עת שתרצה ואחר שתגבנו נעשה נכסי מלוג וכן נוהגין בארץ הזאת וכיון דנכסי מלוג אינון אי אפשר למכרן אלא בטובת הנאה אם תתאלמן או תתגרש וכל לגבי בעלה ודאי מחלה ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן הילכך אין תקנה ליפרע ממנה בעודה יושבת תחת בעלה.

סימן ד

עוד יורנו מורינו אשת איש שנתחזק עליה שטר חוב לראובן והיא בתולה קודם שתנשא ונשאת לאיש ועתה בא ראובן לבקש חובו ולא נמצא לה קרקע אם יש יכולת בבית דין להשביעה והיא תחת בעלה או אם יש עליה נדוניא שנגבית מחיים אם יש יכולת להגבות ממנה לבעל חוב או מה יהיה דין ראובן עם האשה.

תשובה וששאלת שטר חוב שיצא על אשת איש שלותה כשהיתה פנויה ויש לה שטר נדוניא על בעלה אם מגבין לבעל חוב מאותו שטר נדוניא.

כן נראה ודאי דמגבין דשטרא איקרי נכסי כדאיתא פרק מי שמת (ק"נ) וכל נכסיה משועבדים לבעל חוב אבל אין משביעין אשת איש וכל מה שימצאו מנכסיה קרקע מטלטלין ושטרות יתנו לבעל חוב בשטר חובו.

סימן ה

אשה שנתחייבה לישבע בשביל שטר חוב שיצא עליה כתקנת הגאונים ז"ל שתקנו להשביע ללוה אם יש לו מטלטלים שיפרע מהם והיא מסרבת ילמדנו רבינו מה דינה.

תשובה אשה שוה לאיש לכל עונשין שבתורה ואיש צריך לנדותו עד דציית דינא דאם לא כן מה הועילו חכמים ז"ל בתקנתן כל אדם יאמר אני איני רוצה ליתן מטלטלין או לישבע והגבו לבעל חוב הקרקע אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.

סימן ו

וששאלת לאה שלותה ממון משמעון וכשהגיע זמן ההלואה תבע ממנה ממונו והשיבה שאין לה ממה לפרוע וטען שמעון שיגבו לו ב"ד משטר מתנה שכתב לה בעלה מדרבי נתן וזה נוסח השטר הוו עלי עדים בקנין שלם מעכשיו וכתבו וחתמו עלי בכל לשון של זכות ותנו ללאה אשתי כך וכך בתים כך וכך גנות ופרדסים ועוד נתתי לה אלף זהובים מתנה גמורה והתרינו אנו עדים ואמרנו לו הוי יודע שכל הנותן מתנה לאשתו כאלו נותנה לעובר דרך דמיא שכל זמן שתרצה תגבה אותה ממך ותעשה חפצה ורצונה ואין לך רשות למחות בידה ולא לאכול מפירותיה כדאמרי רבנן האשה במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות עד כאן תורף המתנה.

וכתבת שיש מי שאומר שטענת שמעון אינה טענה כיון שתלה הבעל את הגבייה ברצון האשה שבו כתוב כ"ז שתרצה והיא אינה רוצה לגבותו ולך נראה טענת שמעון טענה מעליא ויגבו לו כמו שטען מדר' נתן.

תשובה לא שייך להזכיר דרבי נתן דההיא דרבי נתן איירי בראובן שחייב מנה לשמעון ושמעון חייב ללוי שלוי יכול לגבות מראובן ולא מצי ראובן למימר לאו בעל דברים דידי את אבל בנדון זה אם שטר המתנה היה נכתב כהלכתו כבר זכתה לאה בכל הקרקעות שנתן לה והם שלה אף על פי שהיא מנחת לבעל לאכול הפירות זה תלוי בדעתה כל זמן שהיא רוצה וכשתרצה תוציא הקרקע מיד בעלה ואף פירות לא יאכל ומה שאמרת שתלה הבעל הגבייה ברצון האשה זו אינה טענה כי נתן לה בסתם אלא שהעדים שהתרו בו והודיעוהו הדבר תחלה שמתנה שהוא נותן לאשתו הוי כאלו נותן לאחר ואעפ"כ גמר ונתן לה הילכך אם השטר נכתב כהלכתו הרי שמעון גובה חובו מן הקרקעות שנתן לה אבל מה שכתוב ונתתי האלף זהובים בשם (נ"א בשני) למתנה זו לא יוכל להוציא מן הבעל כלום מדרבי נתן כי לא שעבד עצמו להתחייב לה כלום אלא שכתב שנתן לה במתנה אלף זהובים ולפי לשון המתנה כבר הן בידה וכל זה כתבתי לך אם היה השטר נכתב כדין אבל תורף השטר שכתבת לי נראה שאין בו ממש לפי שכתוב בו וכתבו וחתמו עלי בכל לשון זכות ותנו ללאה אשתי כך וכך בתים וכו' ואין נזכר בשטר שהוא נתן לה כלום אם היו מטלטלים ונתנם ליד העדים ואמר להם תנו זה לאשתי זכתה האשה אבל כיון שלא נתן ליד העדים כלום לא זכתה האשה כי הוא צוה לעדים ליתן אבל הוא לא נתן כלום וכך רגילין לכתוב בשטרות הוו עלי עדים וכתבו וחתמו עלי בכל לשון של זכות ותנו להיות בידו לזכות ולראיה מחמת שרציתי ברצון נפשי ונתתי לו כך וכך ממון אבל מה שצוה לעדים ליתן זה אינו כלום.

סימן ז

דין אשת ראובן ששאלה מאשת שמעון כלי כסף וכלי זהב ללכת לחופה ובבקר יצא קול בעיר שנגנבו החפצים שאלה אשת שמעון החפצים אמרה אשת ראובן אין לי מה לשלם שהכל של בעלי וראובן בעל האשה ג"כ אומר לא אשלם כלום שלא נתת לי כלום ועוד חושדין לראובן עצמו שיודע מהם ושמא הן ברשותו וראובן מודה שבא לרשותו ואינו יודע מה נעשה בהן הדא מילתא דפשיטא היא שאין ראובן חייב לשלם מה שלותה אשתו אמנם אחר שמודה שבאו החפצים לרשותו צריך לישבע שאינן ברשותו ושלא שלח בהם יד ושלא פשע בגניבתם וגם האשה תשבע שאינם ברשותה ויכתבו עליה פסק דין שחייבת לשלם חפצים אלו כשתמצא ידה באלמנות או בגירושין.

סימן ח

וששאלת אשה הנושאת ונותנת בתוך הבית ונדרה ליתן צדקה או השכירה מלמד והבעל מוחה בידה.

נחלקו רבותינו בדבר זה יש גדולים שאומרים שמכר ומקח קיים וכן משא ומתן משום תקנת השוק ורבינו מאיר ז"ל לא היה פוסק כן ועל הצדקה שנדרה כך נ"ל אף על פי שמקבלים מן הנשים דבר מועט ה"מ בסתמא דאומדים מסתמא הבעל אין מקפיד על דברים מועטין הללו אבל היכא שהבעל מוחה בהדיא פשיטא שאין לה ליתן מאומה בלא רשות והמקבל ממנה הרי זה גזל ואף אם הניחה לישא וליתן בבית אינה אלא כאפטרופס בעלמא ויכול לסלקה בכל עת שירצה ואם השכירה מלמד אם ידע הבעל ושתק ודאי ניחא ליה במה שעשתה אבל אם מיחה לאלתר אין בדבריה כלום אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.