שו"ת הרא"ש/כלל לב

<< · שו"ת הרא"ש · כלל לב · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

כלל לב

סימן א

שאלה ראובן היה לו פילגש אעפ"י שהיו עוררין בדבר ואומרים שהיתה עמו בקדושין כבר הוטל חרם על כל מי שיודע שהיו ביניהם קדושין שיעיד בבית דין ולא בא שום עדות על זה כלל ואחר כך נשא שמואל בן שמעון אחי ראובן אותה הפילגש על ידי חופה וקידושין ועתה יש עוררין עליו שלא כדין נשאה על כן יורנו אדונינו כדת מה לעשות בדבר הזה.

תשובה כתיב ערות אשת אחי אביך לא תגלה דוקא כשהיתה אשת אחי אביו בקדושין דמקרי אישות אבל פילגש אחי אביו מותרת לו וזו שלא יצא עליה עדות של קדושין מותרת לבן אחיו כדתנן נושאין על האנוסה ומותר באנוסת אביו ובמפותת אביו וכן אחיתופל אמר לאבשלום שיבא אל פילגשי אביו אבל אם יש עדים ששמעו מפי האשה שאמרה קדשני ראובן בפני ב' עדים והלכו למדינת הים נאסרת בקרובי ראובן על פי דבורה אבל אם אמרה קדשני בסתם ולא אמרה בפני ב' עדים אין בדבורה כלום דקדושין שלא בפני עדים לאו קידושין נינהו ואפילו האיש והאשה מודים שאין דבר שבערוה פחות משנים, נאום אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.

סימן ב

שאלה אשת אחי אם אמו מן האם אסורה או מותרת ואם תמצא לומר אסורה נשאה כבר מהו שיוציא.

תשובה נראה לי שמותרת דאשת אחי האם קא מבעיא ליה אבל אשת אחי אם אמו מן האם שרי אף על גב דבעי גמרא שניות דרבי חייא אם יש להן הפסקה ולא איפשיטא מכל מקום אשת אחי האם מן האם אינה בכלל שניות דאמר רבי חייא ונהי דתלמודא פשיטא ליה לאיסורא מ"מ נראה שיש לה הפסק כיון דאמימר מכשר באשת אחי אבי אביו כל שכן באשת אחי אם אמו ואפילו לרבינו יצחק דפסיק דלית הלכתא כאמימר התם איכא ערוה דאורייתא הכא מודה אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.

סימן ג

ששאלת מר על ראובן ששלח גט ביד שמעון (מפרובינציא לאשביליא) ובאת האשה עם השליח וקודם שבאת לשם יצא בעלה משם והרחיק נדוד ונתן לה השליח הגט ואמר בפני נכתב ובפני נחתם וגם העדים החתומים על הגט לא היו בעיר ואחד מהם הלך כבר לארץ ישראל ונמלך אחר כך (ס"א ונמלך בך) השליח אם יוכל לישאנה והתרית ב נמצא שלאו שלא ישאנה.

יפה התרית בו כיון שאמר בפני נכתב ובפני נחתם כדתנן בפרק שני דיבמות (כ"ה) המביא גט ממדינת הים ואמר בפני נכתב ובפני נחתם שלא ישא את אשתו ואעפ"י שנכתב ונחתם ונתן הגט בעיר אישביליא מכל מקום לא נתקיימו חתימות אצל ב"ד שהיו בעיר בשעת נתינת הגט כיון שהעדים לא היו מצויין בעיר בשעת נתינת הגט לא היו מסכימים בנתינתו בלא קיום החתימות אם לא שאמר בפני נכתב ובפני נחתם נתקיים הגט אלא על ידו ואדיבוריה סמכינן ואסורה לו ואפילו היו העדים בעיר בשעת נתינת הגט כיון שלא היו במעמד נתינת הגט היה צריך השליח לומר בפני נכתב ובפני נחתם כדאמרינן בפ"ק דגיטין (ו’) רבה בר אבוה מצריך מערסא לערסא רב ששת משכונה לשכונה ורבא מצריך באותה שכונה ופריך והא רבא הוא דאמר לפי שאין מצויין לקיימו ומשני שאני בני מחוזא דניידי פי' וילכו לדרכם מכירי החתימות בטרם תודע הליכתם לבני ערסא אחרת ולא תוכל האשה לקיים חתימת העדים הילכך צריך השליח לומר בפני נכתב ובפני נחתם וכתב ר"ת ז"ל דהאידנא דכל המקומות ניידי לפי שאין לנו נחלות שדות וכרמים וכל אדם טרוד בעסקיו ואפילו נכתב ונתן הגט בעיר אם לא נתקיים בשעת נתינה צריך השליח לומר בפני נכתב ובפני נחתם הילכך השליח אסור לישאנה והמתירים לא יפה כיוונו ועוד אני אומר שצריך להוציאה ואף על גב דמיבעי לן בפרק שני דיבמות (כ"ה) כנס מהו שיוציא ומסיק שלא יוציא הני מילי כנס בדיעבד אבל אם עבר על התראת ב"ד וכנסה מפקינן לה מיניה ועוד מכין אותו מכת מרדות ואף אם יאמר לא עברתי על התראת בית דין כי אחרים התירוה לי לאו כל כמיניה חדא שהדבר ידוע שאין באישביליא ובכל פרובינציא אדם שיוכל לחלוק על הוראתך אף כי אם היית אתה מיקל והם מחמירים היה לו לשמוע לך כל שכן שהם מקילים לא היה לו לזלזל בהוראתך וראוי לנזיפה ומוציאין אותה ממנו ושלום כנפש דורש טובתך אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.

וששאלת עד אחד אומר מת ועד אחד אומר לא מת קודם שיתירוה לינשא דקתני במתניתין לא תנשא אם עברה ונשאת מה היא דינה הא מילתא דפשיטא היא דתצא ואפילו נשאת לעד שמעיד שמת דאוקי חד לגביה חד ואוקי אתתא בחזקת אשת איש ואפילו למאן דאמר בשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת אם נשאת לאחד מעדיה לא תצא שאני התם דאיכא תרי סהדי דמפקי לה מחזקת אשת איש אבל הכא דליכא אלא חד סהדא מודה אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.

(נכפלה להלן כלל נ"א סי’ ה’)

סימן ד

וששאלתם על סבתא ותרתי בנתהא דאשתביאו ושבקו ארעתא ומטלטלי ונפקו מכללא דישראל ואיתנסיבו לעובדי כוכבים מה יעשה בממונן אי אמרינן דזכו בית דין למתביה לעניים או למעבד ביה דניחא לקהלא משום דלא יהא ממונם חמור כו' ואפילו למ"ד בפרק הגוזל בתרא (קי"ט) דממון מסור לאנסין אסור לאבדו ביד התם כדקאמר טעמא משום יכין רשע וצדיק ילבש אבל הכא שנטמעו בין העובדי כוכבים לא שייך ביה האי טעמא ושרי לאבד ממונם בידים וכל שכן למעבד ביה מה דמעלי דשפיר דמי.

תשובה לדבריך מה שדמית אותם למומר אוכל נבלות להכעיס לא נהירא דדוקא היכא דאיכא היתרא ואיסורא קמיה ושביק היתרא ואכיל איסורא הוא נקרא מומר להכעיס כי היה יכול לאכול היתר ומניחו ואוכל איסור ומתכוין למרוד ולהקניט הילכך נקרא מינאי אבל אלו שנשבו בין האויבים לאנסן היה דכל מה שעושין להנאתן הוא ולא להכעיס וגם מה שאמרת דאפילו למאן דאמר ממון מסור לאנסין אסור לאבדו ביד היינו משום יכין רשע וצדיק ילבש וכו' אבל הכא וכו' לא ירדתי לסוף דעתך כי טעם האיסור הוא שממון הרשע הוא מוכן ומזומן לבא אחריו ליורשו ואין לך אדם בעולם שאין לו יורשים ואסור לאבד ממון מהם והאי דקאמר תלמודא (ב"ב קי"ט) זימנין דנפיק מיניה זרעא מעליא לאו דוקא זרעא מה לי בנו ומה לי קרוב קרוב שהיה ראוי ליורשו דכשם שאסור לאבד הממון מבנו כך אסור לאבדו מאביו או מאחיו או מבן אחיו והאי דנקט זרעא מעליא הקודם בירושה נקט אי נמי דלא תימא מכלבא בישא גוריא טבא לא נפיק כי משרש נחש יצא צפע וכמו שהוא רשע בניו יהיו רשעים קא משמע לך דלא אמרינן הכי ועוד אני אומר הא דפליגי בממון מסור אי מותר לאבדו בידים או לא היינו בשעה שהולך לעשות המסירה לאנסין או שאמר אלך ואעשה שאז ניתן להציל הנרדף בנפשו של רודף כי ההיא מעשה דרב כהנא (ב"ק קי"ז) דשמטיה לקועיה לההוא דאמר מחוינא וחשיב ליה רודף מטעמא דקאמר מה התוא הזה כיון שנפל למכמר אין מרחמין עליו אף ממון של ישראל כיון שנפל ליד עובדי כוכבים אנסין אין מרחמין עליו אבל אחר שעשה המסירה שוב אין הורגין אותו שאם הרג נפש אין הורגין אותו אלא בבית דין ובעדים והתראה ובשעה שהוא רודף ניתן להציל הנרדף בנפשו של רודף והוא הדין לממונו דטעמא דמאן דאמר מותר לאבדו ביד משום שלא יהא ממונו חמור וכו' ודי לו לבא מן הדין להיות כנדון והא דאמרינן (ע"ג כ"ו) המינאין והמסורות וכו' מורידין לא קאמר אלא להורידן לבור ושמא לא יוכל לעלות וימות שמה דהא אפילו ההולך לעבוד עבודת אלילים לא היו הורגין אותו כדי שלא יעבור כדתנן בפרק בן סורר ומורה (ע"ג) אלו שמצילין אותן בנפשן הרודף אחר חבירו להרגו ואחר הזכור ואחר נערה המאורסה אבל הרודף אחר בהמה והמחלל את השבת והעובד עבודת כוכבים אין מצילין אותן בנפשם וכ"ש אם עבר כבר שבת דאין להרגו אלא בבית דין וכן ממונו אינו מחוייב להציל לו ממונו ולהחזיר לו אבדתו אבל בגמרא כעין הורדה לבור לא תחוש על איבוד ממונו אבל לאבד ממונו בידים או לגזול אסור אבל לאידך גיסא דמספקא לן אם יש להוריד קרוב הראוי לירש לנכסיו כך נראה לי שיורידו לקרקעות קרוב הראוי לירש ואפילו לרב דאמר כשלא שמעו בו שמת אין מורידין נראה דמודה הכא דמורידין טעמא דרב דילמא מפסיד להו כי יאכל הפירות ולא ישביח הקרקעות כי כשיבאו הבעלים צריך להחזיר להם אבל בנדון זה נראה שהוא קרוב לודאי שלא ישובו עוד ובלא זה נמי הא קיימא לן כשמואל דאפילו לא שמעו בו שמת מורידין הילכך יחלקו הנכסים בין הקרובים הראוים לירש כאלו מתו ויתנו בית דין לכל אחד חלקו ולא שיהא שלו אלא לעבדו ולשמרו ולאכול הפירות כל ימי חייהם וזה יכתבו בית דין ויהיה מונח בידם לזכרון ואם ישובו הבעלים כל הפירות יהיו של הקרובים ושבח שהשביחו הנכסים שמין להם כאריס וכן פירש רבינו יצחק וכולן שמין להם כאריס אשבח קאי אבל כל הפירות שאכלו נוטלין ודלא כפרש"י ז"ל שפי' יטלו בפירות ובשבת כמנהג אריסי העיר והביא ראיה לפירושו מדמדמי ליה תלמודא למוציא הוצאות על נכסי אשתו והוציא הרבה ואכל קימעא מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל מכלל דהכא נמי מה שאכל אכל דאם לא כן מאי פריך מהמוציא הוצאות על נכסי אשתו אהך דכולן נוטלים כאריס דין הוא דהכא יטול בשבח כאריס מאחר דאין הפירות שלו אבל בנכסי אשתו דין הוא שלא יטול בשבח כאריס משום דכל הפירות שלו (אבל) [אלא] בודאי נמי דבהא יטול כל הפירות ועוד ראיה מדאמר שמואל שבוי שנשבה והניח קמה לקצור ענבים לבצור זיתים למסוק בית דין יורדין לנכסיו ומעמידין אפטרופוס וקוצר ובוצר ומוסק ואחר כך מורידין קרוב לנכסיו ואם איתא שאינו נוטל בפירות אלא כאריס לוקמה לקרוב מרישא ויטול בפירות כאריס הכונס פירות גמורים אלא ודאי דינן ליטול כל הפירות ומשום הכי ב"ד מעמידין אפטרופוס וקוצר ובוצר ומוסק לשמור הפירות לשבוי וכן לעולם היו מעמידין אפטרופוס לתקנת השבוי אלא שלא יוכלו בית דין למצוא לו אפטרופוס כדקאמר התם אפטרופוס לדיקנני לא מוקמינן הילכך בנדון זה לקרקעות יורידו קרוב לנכסיו כדמפרש והמטלטלין יבררו בית דין אדם נאמן דמפשי נכסיו ויניחו המטלטלים בידו כל ימי חייהם ואחרי מותם יחלקום בין היורשים וכל ימי חייהם נכסים בחזקתן לרבות לזה ולמעט לזה ולתתם למי שירצו וכתובתה לאו בחזקת יורשיה קיימי וכיון שלא נשבעה על כתובתה לא זכתה בכתובתה, ושלום אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.

סימן ה

ילמדנו רבינו גאוננו על אודות האשה אשר באת לשאול את פיך יען כי ראתה ושמעה שניתן רשות למשחית לחבל וברחה מן העיר על פי בעלה עם נערה אחת כבת עשר שנים ולנה בלילה בכפר עם הנערה בבית עובד ככבים אחד ועמהם גויה אשת (העגלון) הבעל ובבוקר כשהחזיקה בדרך שללוה האויבים והכוה ולקחו להם כל אשר לה ויהי כראותה ערומה אמרה אחזור לבית בעלי וחזרו עליה האויבים והכוה ופצעוה ואמרו לה לטנפה בעבודת אלילים שלהם וענתה בצדקתה ואמרה כל מה שתאמרו לי אעשה כדבריכם אף בעל כרחי הנני לפניכם כאבן דומם לסבול כל אשר תעשו ואמרו לה לחלוף ענתה ואמרה אתיעץ ואעשה המוטב וכשהוליכוה למסגד שלהם אמרה לא אעשה כלל ולקחו הבנים הבן הקטן והנערה והוליכום למסגד שלהם והיא אומרת שלא עשו לה דבר והוליכוה למבצר לאשת השר ואמרה לה אשת השר לאכול עמה לחם מגואל ולא רצתה ואמרה אשת השר להוליכה לבית עבודתם ובאו כל ראשי דתם אליה ובקשו ממנה שתחליף ולא רצתה וכששמע בעלה שלח שליח אחריה להחזירה אליו וחזר השליח ואמר לפי תומו רצתה ללכת עמי ולחזור אך לא יכולתי לישא את הנערים ויהי בערב לקח כומר אחד את הנערה והיתה כל הלילה בבית עבודתם עם הבן ולא היתה הנערה עמה ובבקר שלח לה בעלה קרון אחד להחזירה אליו והלכה וחזרה עם הקרוני ועם הבן ולא היתה הנערה עמה אך היתה עם הגוים יחידה בדרך אז הלך בעלה עם פרש אחד ועם כומר לכפר שנעשה לה כל זה ואמר הכומר מן הכפר כל אשר נעשה היה בעל כרחה הן במסגד שלהם הן בחוץ וזה אני מעיד שע"י הכאות ופצעים ולהציל את נפשה נעשה הכל ואמר הפרש מעתה אין לה לעשות מאומה כי העובדי כוכבים אמרו (שהחליפה) [שתחליף] ורצו לשרפה וכן אמר הכומר שלא לעשות לה מאומה.

תשובה אף על פי דתנן (כתובות כ"ו) ע"י נפשות אסורה לבעלה ולכל הפירושים אשת כהן אסורה לבעלה מכל מקום זאת נראה לי דשריא לכהן בעלה כי מצאתי בספר אור זרוע כתב יד ה"ר שמואל הלוי מווירמשא בספר בשר על גבי גחלים תשובת רב פלטוי גאון וז"ל הגאון הגמון בא לעיר ושבה נשים הרבה מגויות ויהודית כהנת ביניהם ואותן גויות מסיחות לפי תומן ואמרו שלא נגעו בה ואף אותו הגמון נשבע לאחר שפדאוה שלא נגע בה ולא נכחד מכם שכל מה שעשיתי על דעת המלך עשיתי אם יהיו דברים אלו מסיחות לפי תומן שמת פלוני וכי לא היו משיאין את אשתו לאיסור כרת התרת לאיסור לאו לא כ"ש שנינו אם יש עדים והיא אמרה טהורה אני אינה נאמנת בזמן שאין מעיד אבל אם יש עדים מעידים עליהם אפילו עבד אפי' שפחה נאמנין כדתנן עיר שכבשוה כרבום כל כהנות שנמצאו בתוכה פסולות אם יש להם עדים אפי' עבד אפי' שפחה נאמנים וכשאמרנו דגוים נאמנין מסיחים לפי תומם נאמנין וכהנת זו מאחר שגויות ששבו עמה מסיחות לפי תומן שלא נגעו בה נאמנות ובשבויה הקלו עכ"ל.

גם בכאן לא נודע הדבר שנעשה בה ע"פ יהודי אלא ע"פ השליח לא מהימנא דדמי לאוקמינהו לשבויינהו מאבראי כדמשמע מלשון רש"י ז"ל וז"ל אוקמינהו לשבויינהו מאבראי שלא יבאו לפני ב"ד ולא ידעו ב"ד שהן שבויות אלא על פיהן ויתירום כדאמרינן בכתובות (כ"ג) מכל מקום מלשון הגאון מוכח שמותרת ושלחתי הכהן לפניכם רבותי שארי מורי הרב ר' יצחק ומורי ה"ר אשר נר"ו להורות לו מה יעשה ושלום כנפש ידיד העליל תלמידכם בן ה"ר ישראל ז"ל.

מורי ורבי שארי הרב ר' ידידיה נר"ו את קט שכלי אחוה על השבויה בעדות גוי אשר כתבת שתשובה רב פלטוי גאון ז"ל שהתיר שבויה לכהן בעדות גוי מסיח לפי תומו שהעיד עליה שלא נטמאת בכח ק"ו לאיסור כרת התרת לאיסור לאו לא כ"ש מאד תמהתי על דבריו מהיכן הרגלים דלא משתמע בשום מקום בגמרא שיהא גוי נאמן בעדות אשה שבויה דגרסינן בפרק שני דכתובות (כ"ז) לימא כתנאי זו עדות איש ואשה תינוק ותינוקת אביה ואמה אחיה ואחותה מעידין אותה אבל לא בנה ובתה ולא עבדה ושפחתה ותניא אידך הכל נאמנין להעידה חוץ מחמותה והימנה ובעלה רב פפי ורב אשי ודאי תנאי היא דרב פפא לימא תנאי היא פירוש רב פפא דאמר לעיל דשפחה דידה לא מהימנא והך ברייתא דהכל נאמנין קאמר דשפחה דידה מהימנא דלא מפקא אלא חמותה הימנה ובעלה ומשני כי תניא ההיא במסיחה לפי תומה אלמא דוקא שפחה מסיחה לפי תומה מהימנא אבל גוי מסיח לפי תומו לא מהימן והכל נאמנין דברייתא קאי אבנה ובתה ועבדה ושפחתה דקא מפקא ברייתא קמייתא אבל גוי לא מצינו בשום מקום שיהא נאמן וקל וחומר של גאון פריכא הוא דאשה עצמה תוכיח דנאמנת לומר מת בעלה שתנשא ואינה נאמנת לומר דטהורה אני כשיש עידי שבויה וכן ע"פ בת קול (יבמות קכ"ב) משיאין מה שאין כן בשבויה אלא חכמים ז"ל סומכין על אשה דדייקא ומינסבא מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה וכו' ואי גוי מסיח לפי תומו נאמן בנתיה דמר שמואל (כתובות כ"ג) אמאי אוקמינהו לשבויינהו אבראי לעיולי ויסיחו לפי תומם שלא נטמאו ועל השבויה הזאת חזרתי על צדי צדדיה למצוא לה פתח היתר נלאיתי למצוא הפתח כי אחרי שנודע לבעלה כי היתה בין הגוים ושלח שלוחים אחריה הרי כאן עדי שבויה כי עדי שבויה האמורים בתלמודא לאו דוקא שראוה שנשבית אלא שידוע לעדים ששהתה בין הגוים וכן פר"י ז"ל גבי בנתיה דמר שמואל דפריך תלמודא והא איכא עדים במדינת הים והקשה ר"י מתני' נמי נשביתי וטהורה אני נאמנת תיקשי לך אמאי נאמנת דילמא איכא עדים במדינת הים ותירץ כיון דבאתריה דמר שמואל היו רוב יהודים אי איפשר דליכא עדים דידעי שנשבית והכא נמי כיון שהיה ידוע לבעלה שהיתה בין הגוים אין לך עדי שבויה גדול מזה ואף גוי מסיח לפי תומו אין כאן שהרי אין כאן גוי שהיה אצלה מתחלה ועד סוף כההיא עובדא (כתובות כ"ז) מעשה בא לפני רבינו באדם אחד שהיה מסיח לפי תומו ואמר אני ואמי נשבינו לבין גוים יצאתי לשאוב מים דעתי על אמי ללקוט עצים דעתי על אמי אלמא בעינא שהעד המעיד יהיה תמיד אצלה ובנדון נסבבה מחדש לחדש ובספר רבינו משה ז"ל כתב וזה לשונו אם שבו נשים ונעשו ברשותם ואף על פי שרדפו אחריהם ישראל והצילו אותן מידן הרי הן אסורות אלמא אף על פי שרדפו מיד אחריהן רק ששהו כדי טומאה ברשותן נאסרו ודאי אם היתה הנערה כבת עשר שנשבה עמה מסיחה לפי תומה מעצמה בלא כונת עדות שתדיר היתה עמה היתה מותרת לבעלה כהן דאפי' בנה ובתה הקטנים נאמנין להעיד כדאיתא בירושלמי בפ"ב דכתובות ר' אמי בשם ר' יהושע בן לוי אפי' קטן ואפי' קרוב ואפי' קטן קרוב שמעינן מן הכא חנניה אשתבא הוא ואתתיה ובניה אתון לגבי ר' חנינא ולא קבלון לגבי ר' יהושע בן לוי וקבלום הדא אמרה אפי' קטן וקרוב ואיני בא לחלוק עליך מורי לאסור אך הנה דנתי לפניך ואם שגיתי הבינני ואתה ותורתך שלום אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.

סימן ו

שאלה ילמדנו רבינו לאה שנשבית בין הישמעאלים ואמה הלכה אל הקהלות וקבלה ת"ר זהובים לצורך פדיונה והרי הם מונחים ביד נאמן ועתה נשמע באמת כי נתחלפה ונשאת לישמעאל אחד וילדה שני בנים ואומרת אמה כיון שנטמעה בין הישמעאלים שיחזירו לה הממון שהפקידה ביד נאמן והקהל לא רצו אלא שיעשה ממנו הקדש לפדיון שבויים שיפדו מן השבח והקרן יהיה קיים ואני אומר כי אין זכות לקהל כלל בזה הממון כי נתקבץ משאר הקהלות ואפילו נתנו הם הממון הזכו לפדיונה הואיל ובא ליד אמה זכתה בו השבויה לפדיונה ואף על פי שנתחלפה דילמא הדרא בתשובה ומפרקא ביה אי נמי יהבינן לה דאכלה ביהדות אי נפקא לחירות בלא פדיון ואפילו מייתא בגיותה דילמא בניה יחזרו לדת ישראל וקא ירתי לה דודאי בניה הוו כתינוק ישראל שנשבה לבין הגוים דהא קיי"ל דגוי הבא על בת ישראל הולד כשר ופשיטא תינוק ישראל שנשבה לבין הגוים שנפלה לו ירושה אין מפקיעין ירושתו הילכך יהיו המעות מונחים ביד נאמן עד שיודע בעדים שמתה היא ובניה ויתנו ליורשיה דמסתמא אי הוה נפקא לחירות וחוזרת בתשובה יהבינן לה כדתנן בשקלים (פ"ב) מותר שבוי לאותו שבוי והואיל וכן השתא נמי כשתמות היא ובניה זכו יורשיה ואף על גב דלא יהבינן לה השתא דאכלה בגיותה מ"מ כיון שגבו המעות לצורך פדיונה לא פקעה זכותה מינייהו אלא מתלא תלי וקאי עד שתחזור בתשובה ותזכה בהן או שתמות ויחזרו בניה לדת ישראל וירשוה או שתמות היא ובניה ויזכו בהן יורשיה כך דעת תלמידך נוטה והרב בחסדו יודיעני דעתו בתשובתו הרמתה ותתענג על רוב שלום כנפש עבד תלמידך יששכר בן ה"ר יקותיאל ז"ל.

תשובה על אודות השבויה אשר כתבת שזכתה היא ובניה במעות שנגבו לצורך פדיונה ודמית אותו לומר שבוי לשבוי אינו נראה בעיני דהא דאמרינן מותר שבוי לשבוי היינו היכא שנעשית המצוה שנגבית הממון בשבילה ומה שהותירו המתנדבים יותר מכדי פדיונה זכה בהן השבוי מאחר שהתנדבו לצרכו אבל בנדון זה שנטמעה בין הגוים ונשאת וילדה בנים ודאי לא זכתה במעות כיון שהתנדבו לפדיונה ולא יזכו בניה אחריה דאדעתא דהכי לא התנדבו שתאכלם בגיותה שהרי לא התנדבו אלא לצורך פדיונה ודמי הך מילתא למי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחרים ואחר כך בא בנו דמתנתו בטלה (ב"ב קל"ב) דאמדינן דעתיה שאם היה יודע שבנו קיים לא היה כותב נכסים שלו לאחרים וכיוצא בזה יש כמה אומדנות בגמרא וכן בנדון זה אדעתא דהכי לא התנדבו ולא זכתה בהן השבויה וכן מצינו שאין לשנות בנדבת המתנדבים אלא לדעת מי שנתנה כדאמרינן (ב"מ ע"ח) מגבת פורים לפורים ואין העני רשאי ליקח מהם רצועה לסנדלו אא"כ התנה במעמד אנשי העיר דברי ר' מאיר ואפילו לרשב"ג שמיקל ה"מ לאותו עני שגבו בשבילו וזכה בו אבל הכא מודה שלא זכתה בו מעולם הגע עצמך הא דאמרינן (שקלים פ"ב) מותר המת ליורשיו חולה שהיה גוסס ופסקו לו צדקה לצורך ארון ותכריכין וקבורה ונתרפא וכי תעלה על דעתך שתנתן לו הצדקה והלא לא אמרו אלא מותר המת וכן בנדון זה כאלו מתה השבויה ולא נפדית דמה לי מתה מה לי נתחלפה הילכך לא זכתה בהן השבויה ואם היה באפשר להחזיר לכל אחד מה שנתן זה היה הנכון והישר כי התנדבו לצורך פדיונה ולה יצא מרשותם עד שתפדה אבל זה אי אפשר כי יוציאו יותר מן הקרן להחזיר לכל אחד מה שנתן הילכך יעשו בהם צרכי רבים ויותר הוא טוב לפדיון שבויים כאשר אמרו הקהל ויהיה הקרן קיים אם תוכל לפדות באחרית הימים אותה שבויה שתפדה בו וגרסינן בירושלמי דשקלים על מתני' דמותר עניים לעניים ומותר שבויים לשבויים ואין ממחין ביד הפרנסין כלומר אם ראו שיש צורך שעה ורצו לשנות הרשות בידם נאם הכותב אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.

סימן ז

וששאלת על יהודי שחייב לגוי מעות והלך לו היהודי ונשאר הגוי עם אשתו בבית ואוכל ושותה וישן בבית וידו תקפה עליהם ויצא על האשה חשד בעיר.

תשובה אין לחוש על אותו חשד לאסרה על בעלה שהרי מתוך שאלתך משמע שלא נתיחדה עם הגוי שהרי בני הבית שרויין עמה בבית ואפילו אם נסתרה קיי"ל דאין אוסרין על היחוד ולא דמי להא דתנן בפ"ב דכתובות (כ"ו) האשה שנחבשה ביד הגוים ע"י ממון מותרת לבעלה ואמרינן בגמרא לחד לישנא לא שנו אלא שיד ישראל תקפה על אומות אבל יד אומות תקפה על עצמן אפילו על ידי ממון אסורה דהיינו דוקא נחבשה שנתמשכנה לו עבור אותו ממון והיא בבית הגוי הילכך כיון דיד אומות תקפה על עצמן ואינו ירא שמא יפסיד ממונו יש לחוש שמא נאנסה ואסורה לבעלה כהן אבל לבעלה ישראל שריא דלא חיישינן שמא נתרצית לו וכן מוכחת סוגיא דדוקא לכהן אסורה דמייתי עלה (כתובות כ"ו) ההוא עובדא דהורהנה באשקלון ורחקוה בני משפחתה ולא שייך למימר ורחקוה בני משפחתה אלא בפסולי כהונה ובהלין עובדא דלא נחבשה אפי' אי בעלה כהן שריא ליה ואי משום דיצא עליה שם חשד בעיר הא אמר רב אשי (גיטין פ"ט) קלא דבתר נישואין לא חיישינן.

סימן ח

על אודות הנשים אשר לא היה להם כח לעמוד בהיכל המלך ובעת הגזרה החליפו מפני אימת מות וכאשר מצאו נס ונמלטו חזרו לדתן אמת הדבר כי מאד הרעו לעשות וצריכות חרטה ותשובה וקבלת יסורין יותר מהמחליפין שלא בשעת הגזרה כי פרהסיא הוא ושעת הגזרה אמרו חז"ל (סנהדרין ע"ד) אפי' לשנויי ערקתא דמסאנא אסור לשנויי ודוגמא לדבר למלך גדול שהיו לו הסרים למשמעתו וקצתם סרו מעליו ושוב נכלמו וקבלם המלך לימים נזדווג לו מלך גדול בחיל כבד ואותו המלך קבץ כל משרתיו ואמר להם אתם רואים שכנגדי ידו תקפה עלי אשר יבחר בי ובכבודי יקרב אלי ויערו נפשם למות עלי מקצתם נזדווגו אחר המלך וקצתם נסוגו אחור והמלך נלחם ונצח להם והנסוגים אחור בקשו להשלים עמו בתיקון קל כאשר השלימו כבר הסרים מעליו ולא נאות המלך לקבלם כי אם בתיקון רב כן מלכו של עולם מתפאר בישראל כאשר מוסרים נפשם לקדושתו כמו שנאמר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר.

ונראה לי שמותרות לבעליהן אף על גב דתנן בפ"ב דכתובות (כ"ו) האשה שנחבשה בידי גוים על ידי ממון מותרת לבעלה על ידי נפשות אסורה לבעלה ופי' רבינו תם אסורה לבעלה אפילו לישראל דחיישינן שמא נתרצית להבעל כדי למצוא חן בעיניהם שלא יהרגוה הא ליכא למיחש שהרי בשעת הגזרה קודם שחזרה לדתם אף אם היתה מתרצית ליבעל לא היתה ניצולת בכך ואחרי שהוחלפה הדבר ידוע שיש לה שלום יותר משאם היתה גויה ואף לאנסה אינן רשאין הילכך ליכא למיחש שמא נתרצית ואין לומר אחרי שהוחלפה ואוכלת ושותה עמהם ג"כ הפקירה עצמה להם כי הדבר ידוע שלבם לשמים אלא שמאימת מות החליפו ודמי להא דאמר רב יהודה (כתובות נ"א) הני נשי דגנבן גנבי שריין לבעלייהו והא קא ממטו להו נהמא מחמת יראה והא קא משלחן להו גירי מחמת יראה אי שבקו ואזלו לנפשיהו ודאי אסורים אלו הנשים הנה הדבר ידוע ונראה שמיד שמוצאות מקום לימלט אינם מתאחרות אפי' רגע אחד ואף על פי שנתיחדו זמן גדול בין הגוים קיי"ל שאין אוסרין על היחוד הילכך נראה לי שמותרות לבעליהן.

ויש רוצין לומר שיש להן דין עוברת על דת להפסיד כתובתה ואמת הדבר כי עוברת על דת ואף על גב דמאהבה ומיראה פטור ממיתה מכל מקום חייב אדם למסור נפשו על קידוש השם ועוד דפר"י עבודת כוכבים שאין דרך לעבדה אלא מאהבה ומיראה ואין צריך להאריך בזה מ"מ נראה לי דלא הפסידה כתובתה דלא מיקריא עוברת על דת משה אלא בדברים שמכשלת בהם הבעל כדברים המפורשים במשנה (כתובות ע"ב) מאכילתו שאינו מעושר ולא קוצה לו חלה ונודרת ואינה מקיימת ומשמשתו נדה תדע לך דקאמר בגמרא בנודרת ואינה מקיימת דאמר מר בעון נדרים בנים מתים אלמא בשביל העון שאינה מקיימת נדרה לא מיקריא עוברת על דת להפסידה כתובתה אלא שגורמת תקלה לבעלה שבניו מתים ובגמרא ירושלמית מפורש היטב דגרסינן בירושלמי על ההיא משנה ניחא כולהון דאית ליה בהון נודרת ואינה מקיימת מה אית בה יכיל מימר אי איפשי באשה נדרנית שקוברת בניה דוקא דת משה ויהודית דקתני במתני' אבל אכלה חלב נבלה דם אפי' למ"ד מומר לדבר אחד הוי מומר לכל התורה כולה אינה חשודה על אלו שאימת בעלה עליה כדאמרינן גבי עבד אימת רבו עליו ולא מגרש לה אלא בכתובתה אמנם יש לדקדק שמא גם בדבר זה תקלה לבעלה שמא לבנים אשר תלד וגם שמא לא יהיה רשאי להיות עמה במקום שיפדוה שיכירוה מיהו נראה לי שלא הפסידה כתובתה דמסקינן בסוטה פרק ארוסה (כ"ה) דעוברת על דת צריכה התראה להפסידה כתובתה אלמא היכא דעברה על דת כמה פעמים ולא התרו בה אם תעבור על דת תפסידי כתובתך לא הפסידה והנראה לי כתבתי אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.

סימן ט

וששאלת על האיש שקנא לאשתו ואמר לה אל תסתרי עם איש פלוני ועברה על התראתו ונסתרה עמו ושהתה עמו כדי טומאה ויש לו עדי קינוי וסתירה אם אסורה לבעלה ודאי אסורה לבעלה כדתנן בריש סוטה (ב’) נכנסה עמו בבית הסתר ושהתה עמו כדי טומאה אסורה לבעלה ואסורה לאכול בתרומה ואסור להתייחד עמה כדתנן ומוסרין לו שני תלמידי חכמים שמא יבא עליה בדרך ואף על גב דפליג ר"י ואמר בעלה נאמן עליה הלכה כחכמים והאידנא שאין לנו מי סוטה אסורה היא לעולם ויגרשנה בעלה בלא כתובה כי היא נתנה אצבע בין שיניה שנסתרה בזמן שאינה יכולה ליבדק ואין לה מנה ומאתים ולא תוספת כדתנן בפרק אלמנה ניזונית (ק"א) נשים שאמרו חכמים שיוצאות בלא כתובה כגון עוברת על דת וחברותיה אין להם תוספת וכל שכן מנה ומאתים אבל נדוניא ודאי לא הפסידה דהוי כמו חוב בעלמא וגם האומרים שאין כופין אותו להוציא טועין וראיות של הבל מביאים וניחא ראייתי לדחותם גם כיון שאסור להתייחד עמה אינו רשאי לשהותה בביתו שמא יבא עליה וכופין אותו להוציאה מביתו ואפילו רצה למחול על קנויו לאו כל כמיניה דמסקינן בסוטה פרק ארוסה (כ"ה) דבעל שמחל על קנויו לפני סתירה מחול לאחר סתירה אינו מחול.

סימן י

ששאלת ראובן שהיה נשוי דינה והיתה רוצה לתבוע (ס"א תובעת) ממנו גט לפי שאין לו גבורת אנשים ושיש לו סימני סריס וכראות ראובן שהיתה מביישתו בטענות הללו כעס עליה ואמר לה בפני עדים שזנתה תחתיו והוציא עליה קול שנתברר הדבר אם היא מותרת לו או נאמר דשוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא.

תשובה אם נותן אמתלא לדבריו ואמר מרוב שיחי וכעסי דברתי והוצאתי עליה שם רע ואינו אמת נאמן ושריא ליה כההיא דפ"ב דכתובות (כ"ב) האשה שאמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני נאמנת והא שויתה אנפשה חתיכה דאיסורא אמר רב הונא שנותנת אמתלא לדבריה תניא נמי הכי אמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני אינה נאמנת ואם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת מעשה באשה שהיתה גדולה בנוי וכו' עד ובא מעשה לפני חכמים ואמרו אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת וגרסינן נמי התם בעא מיניה שמואל מרב אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני מהו אמר לו אף בזו אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת.

סימן יא

ששאלת וז"ל ראובן שנשא אשה ושמה שרה והוליד ממנה עשרה בנים ואח"כ תקפו יצרו וילך שובב בדרך לבו והיה עוקב אחרי הניאוף ונטען על שלומית בת דברי אשתו של שמעון ובאו עידי דבר מכוער לפני שמעון ושמע קלא דלא פסיק וגרש שלומית אשתו ונשאה ראובן הנטען והניח שרה אשתו כמו ט' שנים אלמנות חיות ונסתפקת אם יש להוציאה מן הנטען משום שיש לה בנים מבעלה הראשון ורש"י ז"ל פי' בפ"ב דיבמות (כ"ד) אם יש לה בנים מבעלה הראשון לא תצא משום שאנו מוציאין לעז על בני הראשון במה שאנו מוציאין אותה מן הנטען ורי"ף ז"ל כתב אם יש לה בנים מן הנטען לא תצא ואני אומר אף על גב דמסתבר כפרש"י שיש לחוש לכבוד בני הראשון שהוציא רשעה מתוך ביתו ודכותיה אשכחן דחיישינן ליקרא דבני אינשי בפרק בתרא דקידושין (פ"א) אמר רב מלקין על הייחוד ואין אוסרין על הייחוד אמר רב אשי לא אמרן אלא בייחוד דפנויה אבל בייחוד דאשת איש לא לפי שאתה מוציא לעז על בניה וכיוצא בזה תנן בגיטין בפרק השולח (מ"ה) המוציא את אשתו משום שם רע ומשום נדר לא יחזיר ומפרש בגמרא טעמא משום קלקולא שמא תלך ותנשא לאחר וימצאו דברים בדאים ויאמר אלו הייתי יודע אפילו היו נותנין לי מאה מנה לא הייתי מגרשה ונמצא גט בטל ובניה ממזרים ולפי דברי רי"ף ז"ל רשע זה שהכניס רשעה בביתו וילדה לו בנים אם יוציאנה מביתו בזה לא נפגם בניהם אשר יולדו כי מפני חשש שבא עליה בעוד היתה אשת איש אנו מוציאין אותה וכי בשביל שיגדלו ילדי זנונים ניחוש ולא נוציאנה מתחת ידו כיוצא בזה לא מצינו בגמרא מכל מקום אחרי שרוב הארצות פוסקין ודנין ע"פ רי"ף וספר רמב"ם ז"ל בנדון זה שהרבתה להרשיע יוציאוה ממנו.

ועוד אין אנו צריכין לכל זה כי אף לדברי רש"י ז"ל תצא כיון שהוציאה שמעון בעידי דבר מכוער ובקלא דלא פסיק כי ההיא שמעתא דרוכל פר"ת ז"ל מתחלה תצא מן הרוכל אם גרשה הבעל דאין לומר תצא מן הבעל דאין אשה נאסרת על בעלה בעד אחד אלא בקינוי וסתירה ועוד דאמרינן בפרק האשה רבה (צ"ב) דלקלא דבתר נישואין לא חיישינן אבל לגבי רוכל הוי קלא דקמיה נישואין וכן פר"ח וה"ג ושוב הוקשה לר"ת בתחלת שמעתתא דרוכל אמר רב ובעדים ופריך רב ששת מהא דתניא הנטען מאשת איש והוציאה ע"י ונתגרשה מתחת ידי אחר אם כנס לא יוציא היכי דמי אי דאיכא (עידי טומאה) [עדים] כי אתא אחר ואפסקיה לקלא מאי הוי ואי בעדים דקאמר רב הוי פירושה עידי טומאה היכי קרי לה קלא כיון (דאין) [דאית] כאן עידי טומאה וההיא דרוכל היוצא פי' הוא ז"ל תצא מן הבעל וכן פי' בשאלתות דרב אחאי (בפרשת פינחס) דבדבר מכוער בשני עדים וקלא דלא פסיק מפקינן בין מבעל בין מבועל ומה שהקשה ואין אשה נאסרת על בעלה אלא בעידי קינוי וסתירה תירצו מורי ה"ר מאיר ז"ל מההיא דפ"ק דכתובות (ט’) בשמעתא דפתח פתוח ולטעמיך קנוי וסתירה אין עדים לא אלא לאו הכי קאמר אין האשה נאסרת על בעלה בעד א' אלא בשני עדים וקנוי וסתירה אפילו בעד אחד ופתח פתוח כשני עדים דמי הכי נמי נאמר אם יש עדים שראו דבר מכוער כשני עדי טומאה דמי דדבר מכוער הוי כפתח פתוח ומה שהקשה מקלא דבתר נישואין גם זה תירץ דהיינו דוקא קול בעלמא אבל בעידי דבר מכוער חשבינן כעידי טומאה ומפקא מבעל והביא ראיה לדבריו דרב דקאמר הכא ובעדים קאמר בפרק בתרא דקידושין (פ"א) דאין אוסרין על הייחוד ומשמע דוקא על הייחוד אין אוסרין הא על עידי דבר מכוער אוסרין ואין לומר דהוא הדין על עידי דבר מכוער אין אוסרין והא דנקט התם ייחוד משום רבותא דרישא דמילתיה דאמר מלקין על הייחוד דאפי' על הייחוד לחודיה מלקין הא א"כ הוה ליה למימר מלקין על הייחוד אבל לא אוסרין אמאי נקט פשע שנית על הייחוד אלא ודאי לומר על הייחוד הוא דאין אוסרין הא על עדות דבר מכוער אוסרין וברייתא דפריך מיניה לרב ואם באו עידי טומאה אפילו יש לה כמה בנים תצא פירוש דעידי טומאה היינו עידי כיעור ומשום דמפקינן לה מבעלה בעידי כיעור קרי לה עידי טומאה ופלוגתא דרבי ורבנן ברוכל היוצא היינו בדבר מכוער בקול ופסק בגמרא בקלא דפסיק כרב דמפקינן דוקא בעידי כיעור ובקלא דלא פסיק כרבי אם ראה הבעל דבר מכוער ואיכא נמי קלא דלא פסיק מפקינן וראיתי את מרנא ורבנא מאיר ז"ל פוסק ודן כפי' הזה הילכך בנדון זה דאיכא עידי כיעור וקלא דלא פסיק לכולי עלמא מפקינן מבעל ומבועל אבל רי"ף ז"ל כתב דבעידי כיעור לא מפקינן מנטען אם יש לה בנים ממנו ומבעל לא מפקינן אלא בעידי טומאה ואף לפי דבריו בנדון זה מפקינן כיון דלית לה בנים מן הנטען ורמב"ם ז"ל כתב בספרו דבעידי כיעור תצא ואין לה כתובה הילכך מחויבין זקני העיר לכופו במילי ובשוטי שיוציא רשעה מתוך ביתו וישוב אל אשתו הראשונה ושלום כנפש אשר בן הרב ר' יחיאל ז"ל.

סימן יב

עוד ילמדני מה הדין בנטען על אשת איש ונתארמלה ודאי לכתחלה נראה דלא יכנוס אבל אם כנס מהו שיוציא ונראה דאין חילוק בין למאן דמפרש והוציאה בעידי טומאה או בעידי כיעור סוף דבר אם יש כאן עידי טומאה או עידי כיעור מה לי גרשה מה לי מת.

תשובה אין כאן מקום הראוי להסתפק דמאי נפקא מינה אם גרשה או מת אם יש כאן עידי טומאה תצא ואם יש כאן עידי כיעור וקלא דלא פסיק וליכא אויבים תצא.

סימן יג

עוד ילמדני בכל הני דאמרינן לא יכנוס מהו להכניסה הנטען לביתו לשמשו ונראה דלא וכל שכן בארץ הזאת שרגילין להתיחד עם הפנויות אשר אתם בבית ודבר מכוער הוא להחזיק הקול ופנויה המשמשת בבית ראובן ויצא קול שמתיחד עמה אם יכולין בני משפחתה למחות שלא תעמוד אצלו כי הוא פגם להם שתהיה פלגשו.

תשובה אותם שאמרו חכמים לא יכנוס אפילו באותו מבוי ראוי שלא תדור כל שכן שלא תשמשנו בביתו ופנויה המשמשת בבית ראובן ויצא קלא דלא פסיק שמתיחד עמה לא מיבעיא בני משפחתה שיכולין למחות אלא בית דין היו כופין אותו להוציאה מביתו כי דבר ידוע שהיא בושה לטבול ונמצא שבועל נדה.

סימן יד

שאלת אשת איש שזנתה בעד אחד וגם קלא דלא פסיק מה הדין.

דע כי בעד א' אין אשת איש נאסרת אלא לאחר קנוי וסתירה והכי איתא בפ"ג דקדושין (ס"ו) איבעיא להו אשתו שזנתה בעד אחד ושותק מהו אביי אמר היא היא ורבא אמר הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים והלכתא כרבא ואף על גב דשתיק לא אמרינן שתיקה כהודאה ובקלא דלא פסיק פסקו הלכות גדולות ור"ת ז"ל דלא מפקינן מבעל דלקלא דלבתר נישואין לא חיישינן ובשאלתות דרב אחאי פסק דבקלא דלא פסיק מפקינן מבעל וז"ל ר"י ז"ל להכריע כדברי הלכות גדולות וכן פוסקין ושלום אביך אשר.

ועתה כשלמדנו יבמות דקדק אדוני אבי נר"ו לשון השאלתות ופי' בענין אחר וז"ל ולי נראה מתוך לשון השאלתות שכתבו ואי איכא דבר מכוער בשני עדים וקלא דלא פסיק מפקינן לה מבעל ומבועל דתניא רוכל יוצא וכו' שלא כוונו לדברי ר"ת שפירש דלרב מפקינן בעידי דבר מכוער מבעל דאם כן מאי האי דקאמרי ואי איכא דבר מכוער בשני עדים וקלא דלא פסיק תרוייהו למה לי והלא בעידי דבר מכוער לחודי' בלא קלא מפקינן ובקלא דלא פסיק בלא עדי כיעור מפקינן רק שהבעל ראה דבר מכוער ואין לומר דאו או קאמרינן דאי איכא דבר מכוער בשני עדים או קלא דלא פסיק דא"כ הוה להו לפרושי וקלא דלא פסיק אדבר מכוער בראיית הבעל ועוד דלא הוה להו לאתויי ברייתא דרוכל היוצא אדבר מכוער בשני עדים דברייתא לא איירי אלא בדבר מכוער בראיית הבעל לכן נראה לי שהשאלתות מפרשין דברי רב בעידי טומאה וברייתא איירי בעידי דבר מכוער רבי סבר דבעידי דבר מכוער מפקינן מבעל ורב סבר כמתניתין דאין מוציאין מבעל אלא בעידי טומאה ופסיק גמרא הלכתא כרב בקלא דפסיק שאם יצא לה שם מזנה בעיר בקלא דפסיק וגם יש שם עדים שראו דבר מכוער אין מוציאין מבעל וכותיה דרבי בקלא דלא פסיק וגם יש עדים שראו דבר מכוער מוציאים מבעל והאי דקאמר כי אתא אחר אפסקיה לקלא אגב דבעי למימר אלא דליכא עדים ואתא אחר אפסקיה לקלא נקט נמי בתחלה קלא ועוד דאלישנא דמתניתין קאי דקרי ליה נטען דמשמע טעינת דברים בעלמא להכי נקט קלא ובהכי רווחא שמעתתא דלא מסתבר כלל דלימא רב ובעדים סתם אי לא איירי בעידי טומאה עכ"ל ורמז"ל כתב היכא דליכא עידי טומאה ואיכא עדים בדבר מכוער וכדרבי מוציאין אי איכא קלא דלא פסיק מפקינן לה בין מבעל בין מבועל דכל היכא דאסורה לזה אסורה גם לזה וכל היכא דאינה אסורה לבעל אינה אסורה לבועל ודוקא היכא דאין לה בנים מן הבעל אבל היכא דיש לה בנים מן הבעל אפילו בקלא דלא פסיק לא מפקינן לה לא מבעל ולא מבועל וה"מ בדיעבד אבל לכתחלה אם בא (לכתחלה) לכנוס לא יכנוס ולא תימא ה"מ היכא דלא אפסקיה אחר לקלא לא יכנוס ואם כנס לא יוציא ואפי' היכא דאין לה בנים וה"מ בקלא דלא פסיק אבל בקלא דפסיק בין שיש לה בנים בין אין לה בנים לא מפקינן לה בעידי דבר מכוער לא מבעל ולא מבועל ודוקא בדיעבד אבל לכתחלה לא יכנוס הבועל דלא עדיף קלא ופסיק מהיכא דאתא אחר ואפסקיה לקלא ואמור רבנן לכתחלה לא יכנוס ודוקא בעידי דבר מכוער אבל היכא דליכא לא עידי טומאה ולא עידי כיעור איכא לפלוגי דאי איכא קלא לכתחלה לא יכנוס אבל בקלא דפסיק לכתחלה נמי יכנוס ואם כנס אפי' בקלא דלא פסיק נמי לא מפקינן עכ"ל הר"מ ז"ל.

סימן טו

וששאלת על לאה שהלך בעלה למדינת הים ובא עד אחד והעיד עליו שמת והלכה היא וחלצה מיבמה ונשאת ומת הבעל השני ואח"כ נכנסה בבית בעל בית אחר לשרתו ויצא קול שנתיחדה עמו ואחר כל זה בא בעלה הראשון וגרשה אם יכולה בבית בעל הבית לדור לשרתו כאשר בתחלה.

תשובה נראה לי שמותרת להיות עמו בבית דמה שיצא עליה קול שנתיחדה עמו בעודה אשת איש לא נאסרה עליו אחר שגרשה בעלה בשביל אותו קול דאף על בעלה לא היתה נאסרת בשביל קול כדאמרינן בפ"ק דכתובות (ט’) דאין האשה נאסרת על בעלה אלא בעידי זנות או בעד א' אחר קינוי וסתירה ואמר נמי בשילהי גטין דלא חיישינן לקלא דבתר נשואין וכיון דלא נאסרה לבעלה אף לבועל אינה נאסרת דדרשינן ונטמאה ונטמאה א' לבעל וא' לבועל דכל היכא דאסורה לבעל אסורה לבועל וכל זמן שלא נאסרה לבעל לא נאסרה לבועל וזהו הדין אם אומרת שלא בא עליה אבל יש להזהירו ולומר לו פלוני הוי יודע שאם באת עליה אסורה דלגבי דידיה הוי כעדים אעפ"י שלא נאסרה על הבעל בידיעתו מ"מ הויא חתיכא דאיסורא אגבי דידיה וראיה מכתובות (ט’) דקאמר ואם תאמר מעשה שהיה מפני מה לא נאסרה ופרש"י והלא הכל יודעין שבא דוד על בת שבע ומקשי' עליו והיאך ידעו שבא עליה באותה שעה מסתמא לא בא עליה בפרהסיא אלא שלח אחריה והביאה בתוך ביתו ומפרשינן מפני מה לא אסרוה והלא ידע דוד שבא עליה ולגבי דידיה כעדים מעידים בדבר ואם הוא יודע שבא עליה אסור שתדור בביתו כמו אשה שנתגרשה ונשאת לאחר אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.

סימן טז

שאלה כהן שבא על פנויה אלמנה וילדה ממנו בן מהו לכהונה.

תשובה נראה לי שכשר לכהונה אף על גב דתנן בפ"ק דכתובות (י"ג) היתה מעוברת וא"ל מה טיבו של עובר זה מאיש פלוני וכהן הוא רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים נאמנת רבי יהושע אומר לא מפיה אנו חיין אלא הרי היא בחזקת מעוברת מנתין וממזר עד שתביא ראיה לדבריה ואיפסיקא הלכתא כר"ג ופליגי אמוראי אליבא דרבן גמליאל רבי יוחנן אמר לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה לדברי הפוסל בה פוסל בבתה ורבי אלעזר אומר אף לדברי המכשיר בה פוסל בבתה והלכתא איפסיקא אליבא דרבי יוחנן ופריך רבי אלעזר לרבי יוחנן בד"א בעדות אשה בגופה אבל בעדות בתה דברי הכל הולד שתוקי מאי לאו שתוקי ופסול לא שתוקי וכשר ומי איכא שתוקי וכשר כדשמואל דאמר שמואל (כתובות י"ג) עשרה כהנים ופירש אחד מהם ובעל הולד שתוקי מאי שתוקי דמשתקינן ליה מנכסי אביו ומי ידענו אביו מנו אלא שמשתקין אותו מדין כהונה שנאמר והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם מי שזרעו מיוחס אחריו יצא זה שאין זרעו מיוחס אחריו אלמא אפי' לר' יוחנן דמכשיר בבתה מודה שפסול לכל דין כהונה לשמש על המזבח ולישא כפיו אלא שהוא כשר לענין זה שאינו פוסל בביאתו יש לומר ה"מ היכא שאין הבועל לפנינו דבהכי איירי פלוגתא דרבן גמליאל ורבי יהושע מדקאמר בההיא שמעתא (כתובות י"ד) ההוא ארוס וארוסתו דהוו אתו לקמיה דרב יוסף היא אמרה מיניה והוא אמר אין מינאי אמר רב יוסף מאי ניחוש לה חדא דהא קא מודה ועוד הא קאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל והאי דקאמר ועוד אין פירושו אפילו אי לא קא מודה דבהא [לא] אמר רבן גמליאל נאמנת דטעמא דר"ג משום דהוי טענת בריא ואין אדם מכחיש אבל אם היה הבועל מכחישה פשיטא דלא מהימנא אלא ה"פ ועוד אפי' ליתיה קמן [והכא דאיתא קמן] וקא מודה אפי' רבי יהושע דהולד כשר כל שכן לענין זרעו מיוחס אחריו שאינו אלא מעלה כיון דשניהם מודים קרינן ביה לזרעו אחריו ואין לומר מדאפקרה נפשה גבי בועל אפקרה נפשה גבי עלמא דלית הלכתא כאביי דאמר בשילהי אלמנה לכהן גדול (ס"ט) מגו דאפקרה נפשה גבי ארוס אפקרה נפשה גבי עלמא ואף על גב דאמרינן בפרק החולץ (מ"ד) הכל מודים בבא על חייבי כריתות שהולד פגום מק"ו ומה אלמנה לכהן גדול שאין איסורה שוה בכל בנה פגום זה שאיסורה בכל אינו דין שבנה פגום וכי תימא איכא למפרך שכן היא עצמה מתחללת הכא נמי כיון שבעלה עשאה זונה וסתם פנויות בזמן הזה כיון דאין להם בעל בחזקת נדות הם דלמה יטבלו ומחייבי כריתות הולד פגום דפליגי ר' אליעזר בן יעקב ורבנן דגרסינן התם יבמות (ס’) כמאן אזלא הא דתניא אלה מאלה אתה עושה חלל ואי אתה עושה חלל מנדה כמאן כרבי אליעזר בן יעקב ואיפסקא הלכתא התם כרבי אליעזר בן יעקב והנראה בעיני כתבתי אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.

סימן יז

שאלה ראובן השביע לאשתו שבועת התורה בנקיטת חפץ שלא תדבר לפלוני ולפלוני ולא תכנס עמהן בבית אחד וקבלה שבועתו בפני עדים לזמן קצוב אם עברה על שום דבר משבועה זו [אם] הפסידה כתובתה.

תשובה אם נכנסה עם אחד מהם או עם שניהם לבית הסתר ושהתה כדי טומאה ע"פ עדים אסורה לבעלה ותצא שלא בכתובה כיון דקנא ונסתרה אסורה לבעלה עד שתשתה וזו שנסתרה בזמן הזה שאין מי סוטה נתנה אצבעה בין שיניה שנסתרה בזמן שאין יכולה לשתות ותצא שלא בכתובה ודוקא שיש עדים שנסתרה אבל אם נסתרה בעד אחד אינה אסורה והלכה כרבי יהושע דאמר מקנא לה ע"פ שנים ומשקה לה ע"פ שנים אבל אם לא נכנסה עמהם לבית הסתר אלא דברה עם אחד מהם אינה אסורה לו דתנן כיצד מקנא לה א"ל בפני שנים אל תדברי עם איש פלוני אלמא דיבור סתירה הוי והדר תני דברה עמו עדיין היא מותרת לביתה ומותרת לאכול בתרומה אלמא דיבור לאו סתירה הוי אלא הכי קאמר אל תדברי ונסתרה אל תדברי ודברה עמו עדיין מותרת לביתה ומותרת לאכול בתרומה נכנסה עמו לבית הסתר ושהתה עמו כדי טומאה אסורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה שמעינן מהא דבדיבור אינה נאסרת אף על פי שהתרה בה אל תדברי מיהו אף על פי שאינה נאסרת על עסקי קנוי וסתירה ודיבור מכל מקום עוברת על דת היא כיון שנשבעה שלא לדבר עמו ועברה על שבועתה ודברה עמו ויוצאה שלא בכתובה דלא גרעה מנודרת ואינה מקיימת ומה שכתבתי שהפסידה כתובתה היינו דוקא כשהתרו בה תחלה אם תעברי על שבועתיך תפסידי כתובתיך אבל אם לא התרו בה לא הפסידה כתובתה דמסקינן בפרק ארוסה (כ"ה) דעוברת על דת צריכה התראה להפסיד כתובתה נאם הכותב אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.