שו"ת הרא"ש/כלל כב

<< · שו"ת הרא"ש · כלל כב · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

כלל כב

סימן א

אם מותר לסחוט בשבת בוסר לתוך קערה שיש בה תבשיל כההיא דשמואל בפרק חבית (שבת קמ"ד) סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה פי' שיש בה תבשיל אבל לא לתוך הקערה ריקנית דכשיש בה אוכל הוי משקה הבא לאוכל וכאוכל דמי.

הנה ידעת כי פלוגתא דרבוותא היא רבינו חננאל פסק הלכה כרבי יוחנן דשלקות למימיהן חייב ואומר כי רבי יוחנן פליג אהא דשמואל ורב אלפס פסק כשמואל ומי יכניס ראשו בין ההרים והמחמיר תבא עליו ברכה.

סימן ב

וששאלת על סחיטת לימוניש נראה שהם בכלל שאר פירות שמותר לסחטן שאין דרך כלל לסחוט לימוניש לצורך משקה אלא לצורך אוכל ומותר לסחטן בשבת.

סימן ג

וששאלת אם מותר להוציא מיץ הרמון לסחטו לחולה יראה שאם הוא חולה שאין בו סכנה שאסור לסחטו דקיי"ל הלכה כשל בית מנשיא שהיו סוחטין ברמונים בחול ומוציאין המשקה מהם הילכך אסור לסחטו בשבת.

סימן ד

ועל ששאלת בסעודה שלישית אם יכול לעשותה מיד אחר סעודת שחרית שיפסיק בסעודה ויברך.

אני ראיתי את רבותי נוהגין וכן אני נוהג אחריהם כשנמשכה סעודת שחרית עד שבע שעות שכבר הגיע זמן המנחה שמפסיקין סעודתן ומברכין ברכת המזון ונוטלין ידיהם ומברכין המוציא דאל"כ כיון שנמשכה כל כך זמן הסעודה לא היו יכולין לאכול סעודה שלישית אלא באכילה גסה אבל קודם זמן המנחה אין לאכול סעודה שלישית וכן מוכח בכמה דוכתין שאין סעודה שלישית אלא בזמן המנחה דתניא בפרק כל כתבי הקדש (קי"ח) מדיחים כלים בשבת לאותה שבת כיצד קערות שאכל בהן ערבית מדיחן לאכול בהן שחרית שחרית מדיחן לאכול בהן במנחה מן המנחה ולמעלה שוב אינו מדיח ותנן נמי התם מצילין מזון שלש סעודות כיצד נפלה דליקה בליל שבת מצילין מזון שלש סעודות בשחרית מזון שתי סעודות במנחה מצילין מזון סעודה אחת וכן יש מביאין ראיה מההיא דפסחים בפ"ק (י"ג) ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת ומשיירין מזון שתי סעודות ואם היה יכול לאכול סעודה שלישית קודם חצות היה לו לשייר מזון שלש סעודות ואין נראה לי ראיה משום דאפילו יפסיק סעודתו בבקר ויחלוק סעודתו לשתים מכל מקום די לו בכדי סעודה א' תרתי כריסי לית ליה ובמזון סעודה א' יספיק לו בין יאכלוה בהפסק בין שלא בהפסק וכשהוא מפסיק מן המנחה בסעודתו ומברך ברכת המוציא אין כאן משום מרבה ברכות שלא לצורך כיון שהוא מפסיק מפני כבוד השבת לקיים סעודה שלישית ודוגמא לדבר היה יושב ואוכל וקדש עליו היום שמפסיק ומברך [ברכת המזון למאן דאית ליה דמקדש וחוזר ואוכל ה"נ מסיח דעתו] בברכת המזון וקובע לו סעודה שלישית.

סימן ה

וגוי שהדליק את הנר בשבת אף על גב דגוי הדליקו בהיתר נקרא אור שלא שבת ממלאכת עבודה דכיון שאלו עשה ישראל מה שעשה הגוי היה מלאכת איסור וישראל שהדליק נר לחיה או לחולה ביום השבת קרוי אור ששבת כיון דבהיתר הדליקו והיינו שלא שבת ממלאכת עבודה דקאמר בגמרא (ברכות נ"ג) פי' ממלאכה שהיא עבודה לישראל ולא קאמר שלא שבת מעבודה ושלום אשר בה"ר יחיאל זצ"ל.

סימן ו

ששאלת מי שהתחיל לאכול בשבת סמוך לחשיכה וחשכה לו קודם גמר סעודתו אם יזכיר של שבת בברכת המזון כיון דעיקר הסעודה היתה בשבת.

דע שאין לו להזכיר כלל של שבת בחול מידי דהוה אתפלת המנחה של שבת שאם לא התפלל אותה מתפלל במוצאי שבת שתים של חול כי אין להזכיר של שבת בחול אף על פי שנתחייב תפלה זו בשבת וכן בני חבורה שהיו מסובין וקדש עליהם היום דקאמר רבי יוסי גמרו סעודתן כוס ראשון אומרים עליו ברכת המזון שני אומרים עליו קידוש היום בתוספתא דברכות שונה בדברי רבי יוסי ומזכיר של שבת בברכת המזון אף על גב דסעודת חול היתה כיון דמברך בשבת צריך להזכיר של שבת הכא נמי אף על גב דסעודת שבת היתה כיון דמברך בחול לא יזכיר של שבת אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.

סימן ז

וששאלת שנוהגים במקומך שמודדין יין בשבת וכותבין בערב שבת פלוני הניח כך וכך מעות ופלוני כך וכך מעות ופלוני כך וכך ולמחר כשמודדין היין לוקח בעל היין מחט ועושה נקבים במנין המדות שמוליך דע כי מנהג רע הוא זה וראוי לבטלו ושתים רעות הם עושים חדא המדידה כדתנן בפ' אין צדין (כ"ט) אומר אדם לחבירו מלא לי כלי זה אבל לא במדה ומפרש בגמ' מאי אבל לא במדה אמר רב יהודא אבל לא בכלי המיוחד למדה ועוד דאסור להסתכל באותו כתב שכתוב בו סכום המעות כההיא דתנן (שבת קמ"ח) מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו אבל לא מתוך הכתב ומפרש בגמרא מאי טעמא רב ביבי אמר שמא ימחוק אביי אמר שמא יקרא בשטרי הדיוטות אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.

סימן ח

בענין המוקצה יש ארבעה דינין המין הראשון דבר המוקצה מחמת גופו כאבנים ועצים ומעות וכיוצא בהם שאין להם תורת כלי.

המין השני דבר המוקצה מחמת איסורו כגון נר שהדליקו בה באותה שבת וכגון תרומה טמאה וטבל וכל דבר שמחובר בין השמשות ונתלש ומחוסר צידה וניצוד וכן כיס שיש בה מעות וכן כלי שנעשה בסיס לדבר המוקצה מחמת גופו כגון חבית שיש עליה אבן ומטה וכר שהניח עליו מעות.

המין השלישי דבר המוקצה מחמת מצותו כעצי סוכה ונוייה המין הרביעי דבר המוקצה מחמת מלאכתו כלומר שיש עליו מלאכת איסור כקורנס הנפחים וכיוצא בהם.

שני המוקצים הראשונים שהם מוקצין מחמת גופם כאבנים וכיוצא בהם ודבר המוקצה מחמת איסורו דין אחד להם ושוה דיניהם כנר שהדליקו בו באותו שבת אף על פי שכבה וכן עצי סוכה שנפלו ביום טוב אפילו היתה רעועה מערב יום טוב אף על פי שאדם מצפה לכך אימתי תכבה ולסוכה אימתי תפול אסורין הואיל והוקצו לבין השמשות או שנתלש או שנצוד בשבת או ביום טוב אסורים הואיל והוקצו לבין השמשות וכן כל כלי שנעשה בסיס לדבר האסור והיה עליו בין השמשות אסורים לטלטל אפי' נסתלק האסור מעליהן אלא שיצא מכללם טבל שאע"פ שהוקצה בין השמשות מחמת איסורו אם נתקן מותר כדאמרינן (שבת מ"ג) טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן לפי שכל אדם יכול לתקנו ולא דמי לבכור בעל מום אף על פי שניכר בו מבעוד יום לפי שאין התרתו אלא על ידי חכם ומי יימר דמתרמי באלו השני דינין דינן שוה לאיסור שאינן ראוים לטלטלן אפילו ע"י ככר שלא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד.

המין השלישי שהוא דבר המוקצה מחמת מצותו כגון עצי סוכה ונוייה אסורין והוא ששנינו (ביצה ל’) אין נוטלין עצים מן הסוכה ומנין לעצי סוכה שאסורין כל שבעה ותניא (ביצה ל’) סככה כהלכתה ועטרה וכו' אלא שלנויה מועיל תנאי כדקתני סיפא ואם התנה עליה הכל לפי תנאו אבל עצי סוכה אפילו רעועה לא מהני תנאה דלכל שבעה אתקצאי ואי נפלה הדר בני לה זהו דעת הרב אלפסי ז"ל בפ' המביא והשלישי התם (ביצה ל’) אין נוטלין עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך לה ורבי שמעון מתיר ושוין בסוכת החג בחג שהיא אסורה ופריך ומי לא מהני בה תנאה והתניא סככה כהלכתה ועטרה וכו' ואם התנה עליה הכל לפי תנאו ופריק אביי ורבא באומר איני בודל מהם כל בין השמשות אבל עצי סוכה דחיילא עלייהו קדושה איתקצאי לשבעה והרב אלפסי ז"ל לא חשש לפסוק פירוקא דרב נחמן בר יצחק לתרץ למתני' בסוכה רעועה משום דאותו תירוץ אליבא דר' שמעון דשרי במותר שמן שבנר ולא קיי"ל בהא כרבא גם לא הזכיר תירוצו של שמואל לתרץ לסיפא בסוכה דעלמא וזה היה דעתו לסמוך על תירוץ אביי ורבא דאמרי איני בודל מהן כל בין השמשות אלמא איכא לאיפלוגי עליה בין עצי סוכה לנויה הילכך לא צריכא לתרוצי בסוכה דעלמא אלא בסוכה דמצוה דסיפא אתאן לנויה ואף ע"פ שלא הוזכרו נוייה בברייתא כיון שהזכיר ברישא מן הסמוך לה אסורייתא כדפריש רב מנשיא (ביצה ל’) גבי מתני' וקאמר דבסוכת החג שאסורה כלומר הסמוך לה ונוייהן הדומין לה וקאמר דאם התנה עליהן אף על גב דלעצי סוכה לא מהני תנאה לנוייהן מהני תנאה וכל שכן לאסורייתא וזה הדרך נוטה למה שאמר בירושלמי על זו המשנה אמרינן בשם שמואל בשלא נתכוון לעבותה אבל נתכוון לעבותה אסור בשלא התנה אבל התנה מותר (כי) רב נחמן ברבי יעקב בעי וכי אדם מתנה לסתור אהלים אמרינן בשם שמואל בטפלי פירוש מה שטפל לה לסוכה דהיינו אסורייתא דלהכי מהני תנאה ובלא תנאה אסור במכוין לעבותה הרי נתברר דלנוייה מהני תנאה אבל לעצי סוכה לא מהני תנאה ואפילו בסוכה רעועה משום דדמי למותר שמן שבנר ושבקערה (שבת מ"ד) שאף ע"פ שאדם מצפה אימתי תכבה נרו אסור.

המין הרביעי דבר המוקצה מחמת מלאכתו שהיא מלאכת איסור כקורנס הנפחים וכיוצא בהן מותר לטלטל לצורך גופו ולצורך מקומו אבל מחמה לצל על ידו לא אבל יש לו היתר אפילו מחמה לצל על ידי ככר או תינוק וזהו ששנינו (שבת קכ"ג) מדוכה אם יש עליה שום מטלטלין ואף על גב דלא אמרו (שבת קמ"ב) ככר או תינוק אלא במת התם במוקצה מחמת מלאכה אבל במדוכה כיון שיש עליה תורת כלי שרי לטלטלה אגב אוכלין שעליה כך נראה לרבינו אב"ן הא דמטלטלין לשמואל (שבת קמ"ג) גרעיני תמרי פרסייתא אגב ריפתא באתריה דשמואל לא היו הבהמות אוכלין אותן אבל אם היו אוכלין אותן לא היו צריכין לכך דהא שמואל כרבי שמעון סבירא ליה דלית ליה מוקצה אבל יש לתמוה אם אינן ראויין אפילו אגב ריפתא היכי מטלטלין ורבינו יעקב אומר דמחמיר על עצמו היה כדאמרינן בפרק נוטל (שבת קמ"ב) אי לאו דאדם חשוב אנא כפא אכיפי למה לי או סכינא אבר יונה דעל כרחך הני גרעינין חזו לבהמה ואכלי דאי לא חזו כאבן חשבי וכי מטלטלין אבן אגב פת זולתי אם היה בכלי כהנהו דנוטל ועוד דההיא דמגביהין מן השלחן מוכח בפרק נוטל (שבת קמ"ג) שהם מאכל בהמה ומוקי לה בגמרא כרבי שמעון וזה טעם להגבהת עצמות וקליפין דחזו למאכל בהמה והתירוץ הזה דגרעינין בטלין כמו עץ אבל כל מילי לא בטלי לגבי פת וכל היכא דליכא עליה תורת כלי לא שרי ליה אגב ריפתא ויש מי שמתרץ מדוכה היינו טעמא דשרי לטלטולה אגב שום (דבר) שעליה מפני שהמדוכה לשום כקדירה לתבשיל שהוא תשמיש לשום מבעוד יום הילכך שרי לטלטולה אפילו מחמה לצל.

אלו דיני המוקצה מחמת מלאכתן שהוא מותר לצורך גופו ולצורך מקומו כיון שיש עליו תורת כלי ויש דבר מוקצה מחמת מלאכתו והוא כמוקצה מחמת גופו והוא מחמת חסרון כיס כקורנס הזהבים ובשמים (שם קכ"ג) שאסור לטלטל אפילו לצורך גופו ומסר הגדול ויתד של מחרישה וסיכי זיירי ומזורי וכן ארזי ואשוחי שאסור להסיקן בי"ט ואחרי שביארנו דיני המוקצה הוצרכנו לפרש דיני הטלטול שיש כמה דברים שמותר בהם לטלטל אפילו דבר המוקצה מחמת גופו או מחמת איסורו יש מהם שמותר לטלטלן בעצמם ויש מהם על ידי דבר אחר ומצאתי בהם עשרה דרכים.

הדרך הא' מצינו שהתירו לטלטל האיסור מצד ההתר כחררה שהטמינה בגחלים שהתירו לתחוב בכוש או בכרכר ולנערה ודוקא בשוכח אבל במניח נעשית החררה בסיס לדבר האסור א"נ אפילו במניח ושאני הכא דלא נעשה החררה בסיס אלא לצורך האפייה לסלקה.

הדרך הב' שאין צריך לטלטל האיסור מן הצד לנערו אלא מותר לטלטל ההיתר בעוד שהאיסור עליו הוא ששנינו (שבת קמ"א) נוטל אדם את בנו והאבן בידו ואוקימנא בתינוק שיש לו געגועין על אביו והטעם משום צערא דינוקא שרו ליה והני מילי ברשות היחיד ודוקא אבן אבל דינר לא דילמא נפיל ואתי לאתוייה.

הדרך הג' שמותר לטלטל ההיתר בעוד שהאיסור עליו ואפילו במניח שנעשה בסיס לו והוא שיהיה בסיס כמו כן לדבר ההיתר והוא ששנינו מטלטלים תרומה טמאה עם תרומה טהורה ודוקא כשהטהורה למטה דלא מצי שקיל להטהורה ודוקא בפירות המיטנפין דאי אפשר למשדינהו ולמינקט תרומה טהורה הילכך מטלטל להו בתוך הכלכלה עד דזריק לכולהו לפתורא ושקיל ליה לטהורה ואכיל לה לפי שכל דבר המוקצה מחמת גופו כתרומה טמאה וכאבן ודבר המוקצה מחמת איסור כנר שהדליקו בו בשבת דאתקצאי לבין השמשות אינו מותר לטלטלו אפילו עם ההיתר כל היכא דמצינו לנעוריה ולמשדיה ולמנקטיה והני מילי לצורך גופו כלומר שאין צריך אלא לתרומה טהורה ואם צריך לכלכלה נמי הרי יכול לנער הכל וליטול הכלכלה כדאמרינן (שבת קמ"ב) לינערינהו נעורי אבל אם צריך למקום הכלכלה דאי נמי מנער למה שבתוכה צריך למקומה מטלטלה עם הכל כיון שנעשית בסיס אף לדבר המותר מותר לטלטל הכל לצרכו וכנונא אגב קטמיה שהתירו (שבת מ"ז) אף על גב דאיכא עליה שברי עצים משום דנעשית הכנונא בסיס לדבר האסור דהיינו שברי עצים ולדבר המותר דהיינו האפר שמותר לכפות בו צואה משום דלא איפשר למינקט קיטמא לחודה אפילו אי שדי ליה מכנונא.

הדרך הד' שהתירו לטלטל ההיתר אפילו שהאיסור עליו ואפילו במניח והוא ששנינו (שבת קכ"ה) האבן שבקירויה אם ממלאין בה ואינה נופלת ממלאים בה וכדמפרש טעמא דכיון דהדקה שוויה דופן לקירויה וכן כלכלה פחותה ונסתם דופן באבן מותר לטלטלה שהרי נעשית כדופן לכלכלה.

הדרך הה' הוא שהתירו לטלטל האיסור על ידי היתר שעליו וזה הותר במת בלבד ע"י ככר או תינוק אף על פי שהתירו עצמות או קליפין או גרעינין של תמרה אגב ריפתא משום דלא חשיבי ובטלי לגבי פת כדפרישנא לעיל (בזה הסימן).

הדרך הו' הוא שהתירו גבי מת אפילו טלטול כאורחיה בלא ככר או תינוק אי לא מצי למעבד וזה לא הותר אלא להצילו מן הדליקה דמתוך שהוא בהול על מתו וכו' אבל במוטל בחמה לא מיבעי כאורחיה דאסור אלא אפי' טלטול מן הצד אסור ואף על גב דבעלמא שרי טלטול מן הצד הני מילי לצורך היתר אבל לצורך איסור כי האי אסור.

הדרך הז' הוא שהתירו שברי כלים לטלטלן בעצמן אף על גב דדמו לצרורות ובלבד שיהו עושין מעין מלאכה כגון שברי עריבה לכסות בהן החבית אף על גב דליכא עלייהו תורת כלי כיון דהוו שברי כלי שרו.

הדרך הח' הוא שהתירו לטלטל גרף של רעי בעצמו בלא שום דבר כדאמרינן פרק משילין (ל"ו) גבי עכברא דאשתכח באספרמקי דרב אשי אמר להו נקטוה בצוציתיה ואפקוה והני מילי בבית אבל בחצר או במקום שאין אדם מקפיד עליו לא ואסור לעשות גרף של רעי לכתחלה אבל אם הוא במקום שאדם מקפיד מותר להכניס מטתו או כלי תשמישו לגרום להיותו גרף להוציאו והכי מוכח בפרק משילין (ל"ו) בי רחיא דאביי דלוף אמר ליה רבא דלייה לפורייך התם וכו' אדהכי נפל אמר ליה תיתי לי דעברי אדמר אלמא כי האי גוונא לא עשוי גרף לכתחלה הוא הואיל וממילא מתעביד.

הדרך הט' הוא שהתירו אבנים מקורזלות לטלטולי לבית הכסא ומשום כבוד הבריות הוא דשרו.

הדרך היה הוא שהתירו לטלטל המוקצה מחמת גופו יש מהם בהכנסה לבדה ויש מהם בישיבה לבדה ויש מהם בשפשוף או בלמוד בהכנסה כגון עפר לכסות בו צואה כדאמרינן (שבת נ’) מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בו כל צרכיו והוא שיחד לו קרן זוית ויש מהם בישיבה כגון חריות של דקל (שבת קכ"ה) שגדרן לעצים ונמלך עליהם לישיבה דלא סגי בהכנסה אלא בעינן שישב שם מבעוד יום ויש מהם בשפשוף או בלמוד כגון נדבך של אבנים (שבת קכ"ה) בפלוגתא דרבי אמי ורבי אסי ויש מי שקבע כרבי אמי ויש מי שקבע כרבי אסי ולבני דאשתייר מבנינא דחזו למזגא עלייהו סגי בנמלך עלייהו לזה משום דלהני עבידי נמי אבל אי שרגינהו או אקצינהו אסיר כל אלו והדומין להם לאו בני מעבד מעשה לשויי עלייהו תורת כלי ומשום הכי שרו בהני אורחי דכתבינן ותשמישי כלים ותשמישי קרקעות הוא דבעינן תורת כלי כלומר למעבד בהו מעשה דמתחזי למאי דמתקני וזה תואר כלי שלהן.

סימן ט

וששאלת מים שיש בהם תולעים אם מותר לשתותן על ידי מפה בשבת מי הוי כבורר או משמר מותר הוא לשתות דלא שייך בורר ומשמר אלא במתקן הענין קודם אכילה או שתייה שיהא ראוי לאכילה או לשתייה זהו דרך מלאכה אבל אם בשעת שתייה מעכב הפסולת שלא יכנס לתוך פיו אין זה מעין מלאכה ומותר.

סימן י

וששאלת מי שאין לו יין כיצד יקדש ביום השבת דע כי קידוש של יום אי אפשר לו לעשותו כי קידושא רבה אי אפשר לו לעשות כי לא נתקן אלא בכניסת יום שבת ותקנו חכמים ז"ל קידוש היום לשנות מיום החול ולברך על היין תחלה וזה שאין לו יין אי אפשר לו לקדש ביום.

סימן יא

וששאלת בני אדם היוצאים במפתחות בשבת והן קשורין ברצועות שבחגורות שבמתניהם ולעולם אין זזין משם אם מותר לצאת בהם מאחר שאין זזין משם ולעולם אם נאמר כל המחובר לדבר הרי הוא כמוהו.

דע כי הוא משוי ואסור כיון שאינו צורך לבישה ואינו תכשיט משוי הוא ואסור ויותר מזה ראיתי שאסרו רבותינו ז"ל באשכנז ובצרפת שהיו עושין בסוף החגורה בתחלת עשייתה מפתח של נחשת יפה כעין תכשיט ואסרוהו להם.

סימן יב

שאלה ודע כי הוא אסור לצאת מן הים לנמל אם בא בשבת מחוץ לתחום כי ההיא דשפופרת דרבן גמליאל (עירובין מ"ג) וכן אסור לפרוש מהיבשה לספינה בשבת אף אם קדש ואכל בתוך הספינה ויצא אחר כך לחוץ דנמצא שמפליג בשבת מן היבשה אל הים אלא יכנס אל הספינה מבעוד יום ולא יצא אחר כך, נאם הכותב אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.

סימן יג

ומה ששאלת אם מותר לדרוש לכתחלה בציבור שיוכל לעשות סעודה שלישית בסעודת שחרית ולהפסיק בין מאכל למאכל.

דע כי אין לאכול סעודה שלישית אלא אחר חצות מדאמרינן בפ"ק דפסחים (י"ג) דארבעה עשר שחל להיות בשבת דאינו מניח לשבת אלא מזון שתי סעודות והאוכל סעודת שחרית אחר חצות יכול להפסיק הסעודה לשתי סעודות אבל האוכל קודם חצות אין יכול להפסיק ואין הצבור בקיאין בזה, אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.

[וששאלת אם שבת הוי פנים חדשות דע ששבת שבז' ימי החופה הוי פנים חדשות ובאיזה יום מז' ימי החופה שבאו פנים חדשות מברכין ז' ברכות וכן שבת נמי באיזה יום שיחול אפילו בשביעי של חופה מברכין ז' ברכות, אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל].

סימן יד

ומי שלא נזדמן לו יין במוצאי שבת יכול להבדיל כל היום כולו וכן כתב רי"ף ז"ל ונראה מדבריו שיוכל להבדיל ביום ראשון אבל מיום ראשון ואילך לא ויש שכתב כל השבוע ואמר הרא"ש ז"ל דאם כדברי רי"ף ז"ל תשעה באב שחל להיות במוצאי שבת שהמנהג פשוט שיבדיל בליל שני כבר עבר היום ולמה יבדיל ולאותם שכתבו כל השבוע אי אפשר שהרי מיום רביעי ואילך נקרא לפני השבת שתבא אלא כל זמן שנקרא אחר השבת זו יכול להבדיל והם אב"ג.

סימן טו

ועל כיבוד הבית בשבת דע כי נוהגין בו איסור באשכנז ובצרפת ובארץ הזאת סומכין על דברי הרי"ף ז"ל שהתיר לא מלאני לבי לאסרו כי לא היו שומעין לי ומאחר שנתלין באילן גדול למה אעשה אותן מזידין.