שו"ת הרא"ש/כלל כ

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · שו"ת הרא"ש · כלל כ· >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

כלל כ[עריכה]

סימן א[עריכה]

ששאלת על העכבר הנמצא בשומן אווזים ולא אימרטט אך שערותיה נפלו ממנה.

אם שפכו מידי יום יום שומן בקדירה כשטגנו עוד האווזות אם יש להסתפק שהיה העכבר בתוכו ושפכו עליו שומן רותח אז הכל אסור כי השומן שנאסר אז נתבלבל בכל הקדירה ואם ידוע שלא שפכו עליו שומן רותח אם השומן הוא רך שהעכבר מתנענע בקדירה ממקום למקום אז הכל אסור אף על גב דהוא צונן כיון דשהא בתוכו זמן ארוך קיי"ל כבוש הרי הוא כמבושל ואוסר כל סביבותיו ואם הוא קשה אז יטלו סביב העכבר כדי נטילה והשאר מותר אם יש בשומן ששים לבטל העכבר וכדי נטילה הוא שיעור אצבע ושלום אשר בה"ר יחיאל ז"ל.


סימן ב[עריכה]

ושאמרו לך שאני מתיר כ"ט זיתים של היתר שנפל בו זית של חלב ובקדירה אחרת היו בו ל' של היתר ונפל לתוכה זית של דם ונתערבו יחד אלו שני תערובות ודאי אני מתירן אעפ"י שכל תערובות היה לבדו אסור הותר כשנתערבו יחד בשוגג אי בעית אימא סברא אי בעית אימא מתניתין אי בעית אימא סברא דכל אסור בטל כשאינו יכול לתת טעם בהיתר וטעם דם וחלב אינו שוה הרי שנתבטל טעם החלב בששים וטעם הדם בששים דמה לי איסור המבטל איסור ומה לי היתר המבטל איסור רק שיתבטל טעם האיסור ולא יהא עוד לו ליתן טעם בהיתר ודכוותיה אמרינן בזבחים פרק התערובות (ע"ח) אמר ר"ל הפגול והטמא והנותר שבללן זה בזה ואכלן פטור אי אפשר שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו ש"מ תלת ש"מ איסורין מבטלין זה את זה והשתא אפילו דבר שבטל ברוב איסור מבטל איסור כל שכן דבר שאוסר בנתינת טעם שהאיסור מבטלו כמו ההיתר ואי בעית אימא מתניתין דתנן בפ' שני דערלה הערלה מעלה את הכלאים והכלאים את הערלה והערלה את הערלה כיצד סאה של ערלה שנפלה למאתים ואחר כך נפלה סאה ועוד של ערלה או של כלאי הכרם זו היא שהערלה מעלה את הכלאים והכלאים את הערלה והערלה את הערלה וקאמר עלה בירושלמי לאו דוקא מאתים אלא מאה ותשעים ותשע דאילו מאתים ממש כבר נתבטלה הסאה שנפלה למאתים ולא בעי תו צירוף אבל כשנפלה לקצ"ט נאסר הכל וכשנפלה עוד סאה ועוד של איסור מצטרף איסור האחרון עם היתר הראשון והותר הכל וכל שכן דבר שמתבטל בנתינת טעם כדפרשינן לעיל ואתה שלום וכל אשר לך שלום כנפש אשר בה"ר יחיאל ז"ל.


סימן ג[עריכה]

ותולע הנמצא בפרי מבושל אני מתיר האחרים כי טעם התולע בטל בששים ואף בפרי יש ששים לבטל תולע שבו שכך שיער רבינו מאיר ז"ל שאין לך פרי שלא יהא בו יותר מששים כנגד התולע שבו ושלום דודך אשר.

והתולעים הנמצאים במלח ובקמח שקורין מילווי"ן למה לא יהו אסורין מאן יימר דלא פרשי ושרצי על הארץ וחוזרין.


סימן ד[עריכה]

וששאלת על תבשיל הנאסר מחמת בריה אם הקדרה אסורה דע כי התבשיל שנאסר מחמת בריה כגון חתיכה הראויה להתכבד שנתבשל עם חתיכות ודג טמא עם דגים טהורים ואינו מכיר האיסור ואם היה מכירו היה משליך האיסור וכל השאר היה מותר כי יש בה יתר מששים לבטל האיסור ועתה שאינו מכירו הכל אסור כי חתיכה הראויה להתכבד בפני האורחים אינה בטלה וכן בריה לא בטלה החתיכות דוקא והדגים כלם אסורים מחמת איסור המעורב בהם ואינו בטל מחמת חשיבותן אבל הרוטב והקדרה מותר כי אין באיסור כדי לתת טעם בהם כי הוא בטל בששים ואם הכירו האיסור הותרו אף החתיכות והדגים נמצא שאין איסורן אלא דחיישינן שמא יאכל האיסור ולא מחמת נתינת טעם הילכך הרוטב והקדרה מותרים ושלום אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.


סימן ה[עריכה]

והריאה הסרוכה להרת טריפה דאין סירכה כשרה אלא במצר החזה משום דהיינו רביתה.


סימן ו[עריכה]

וששאלת על אווזא דידן שנשברה גולגלתה אם טרפה בכך כי הא דאמר רב שיזבי (חולין נ"ו) אווזי דידן הואיל ושכיחי במיא כעוף של מים דמו ונסתפקת אם אווזין שלנו בכלל דרב שיזבי דשמא יש להעמיד הא דרב שיזבי בעופות ידועים שרוב חיותם במים ואלו הנמצאים בינינו יותר שמנים במיעוט מים ורוב במאכל כיון דרב שיזבי אמר הני אווזי דידן אין להטיל חלוק בדבר כי דבר ידוע כי כל אווזין הסמוכין למים תמיד מצויין בהם ותולדתם וטבעם שוה ונטרפין בשבירת הגולגלת אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.


סימן ז[עריכה]

ריאה הסמוכה או סרוכה לדופן ואין מכה נראית בדופן אלא כמין שחרורית ניכר בבשר שבין הצלעות והריאה סרוכה לאותו בשר השחור ומתפשטת הסירכא גם חוץ לבשר טרפה דדוקא היכא דחזינא מכה בדופן תלינן סירכת הריאה במכת הדופן שמחמת לחלוחית המכה וגליד שעליה נדבקת הריאה בדופן אבל אם אינו נכר שהיה מכה בדופן לא תלינן ובהרות שחורות הנראות בבשר שבין הצלעות אינו סימן מכה שחיתה כי אפשר שבאו מחמת הכאות שהכו הבהמה על גבה שכן דרך מקום המכה להשחיר הילכך לא תלינן להקל ומטרפינן לה אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.


סימן ח[עריכה]

תרתי אוני דסריכי להדדי מגב לגב כסדרן טרפה דלאו היינו רביתייהו אא"כ תהא הסירכא מבין אונה זו לבית אונה זו שאצלה אבל מבין אונה לגב אונה לאו היינו רביתייהו ומפרקי אהדדי.


סימן ט[עריכה]

וששאלת אם נמצאו שני גרגרות או שני ושטים דבר שאינו שאלת ואם נמצא היה טריפה דכל יתר כנטול דמי לדברי המפרש כאלו נטל היתר וגם האחר שדרכו בכך והוי כאלו אין לו ושט וכן מטריפין שתי מררות מטעם זה והמפרש נמי כל יתר כנטול ממקום חבורו דמי רואין היתר אם ניטל ממקומו והיה נטרף באותו מקום מחמת נקב של מקום הנטילה אז הוי טריפה אבל גדולי ארצנו פירשו כאלו נטלו שניהם ושלום אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.


סימן י[עריכה]

ואם נשבר הירך בין פרק שני לפרק ג' אם עור ובשר חופין את רובו כשר אין בו טרפות אלא בוקא דאטמא דשף מדוכתיה ואיעכול ניביה.


סימן יא[עריכה]

ששאלת על הדרא דכנתא שנמצא באמצעיתם יתרת שתלוי בדקין כמו מעי קטן ארכו אצבע או פחות או יותר ויש להסתפק בו אי אמרינן כל יתר כנטול דמי והוה ליה כנקבו הדקין או לא דע כי מעשה כזה בא לפני זקני רבי אליעזר ברבי נתן ז"ל והכשירו מטעם שלא מצינו שהטריפו חז"ל בגמרא אלא ב' מעים היוצאים בב' מקומות כגון שיוצאין מהקורקבן שני דקין האחד הולך אל הזפק והב' הם הדקין אבל הכא דק היוצא מן הדקין הוא ואין כנגד זה בעוף והקשה לו חתנו של זקנו של הרא"ש ר' שמואל כיון שמטריפין ב' בני מעים היוצאין מן הקיבה כמו בעוף מן הקרקבן משום דהשני הוי יתרת כיון שאין דרכו להיות כך והואיל ונשתנה טריפה הכא נמי כיון שאין דרך לצאת מן הדקין יתרת כזה כיון דנשתנה הוה ליה יתרת וטרפה ונשאו ונתנו בדבר ומצאו סעד בהלכות גדולות ועמדו למנין והכשירוהו אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.


סימן יב[עריכה]

[תשובה מה ששאלת בשם ר"ת שאם היתה כל הריאה דבוקה לדופן בלא פילוש ובלא שום פירוד שהיה מתיר בשם ר"ת לא אלא בשם גדולי אשכנז הקדמונים שאמרו בשם הגאונים ונתנו טעם לדבר דכיון שנדבק כל הריאה מצד אחד אל הדופן ואין צמחים סביב הדבוק ודאי מחמת מכה שהיתה בדופן ירדה ליחת המכה על כל הריאה וכשהתחילה הליחה ליבש נדבקה הריאה בדופן ואלו היה בא הדיבוק מחמת מכת נקב הריאה שיצא ליחה משם ונדבק בדופן היאך יכול להיות שתדבק כל הריאה מצד אחד אל הדופן כי נקבי הריאה דקין הן וכנגדן יורדין הליחה אל הדופן ולא היתה כל הליחה נסרכת אל הדופן סביב נקבי הריאה וגם אין דרך שתנקב הריאה ותפחת כנגד כל הדופן דאז לא היתה הבהמה חיה רגע אחד וסברא מרווחת היא ושאלתי וא"ל שכך היו נוהגין האשכנז בימים הראשונים והיו מפרידין הריאה בנחת מן הדופן ואם היתה עולה בנפיחה מכשירין אבל עתה אשר פשטה הדעת באשכנז להחמיר לא נהגו להתיר. ]

סימן יג[עריכה]

יורני אבי ויתמוך לבבי לבי חלל בקרבי באמור אלי כל היום ישמע אל פי אבי ויאמר להביא ספר הזכרונות לפניך איש אמונות ורב ברכות מברכותיך ברכני מתורתך למדני ילמדני אבי מורי ורבי השוחט ורואה הסימנין לפניו שחוטין כהלכה אם צריך עוד לבדוק כי אמרינן פעמים רבות יקרה שאחר שמשליכין העוף ימצא הסימן שמוט וכן אומרים בשם ה"ר יונה ז"ל שהצריך לבדוק בכל פעם ופעם בזה אף כי ימצא הסימנין שחוטין וכן כתב רבינו אבי העזרי ז"ל וזה לשונו השוחט צריך שיבדוק הסימן לאחר השחיטה שיהו יפה שחוטין כלן או רובן ושלא תהא מוגרמת ועקורה ואם לא בדק אסור באכילה ע"כ ולא ראיתי בביתך חושש לזה וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שפי' במילתיה דרב הונא (חולין ט’) בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת דהשתא נולד לו ספק בשחיטה שמא לא נשחט הרוב וכתב בספר התרומה שצריך לבדוק בסימנין אם שחוטין יפה ואל יהיו דברי עליך לטורח תשיש כגבור לרוץ אורח להעמידני לבל ימעדו קרסולי כהולך על קרח וכי יבש שרשם גדל להם פרח וכחבצלת פרוח תפרח ממערב למזרח ורב שלום עד בלי ירח כנפש בנך יחיאל.


תשובה מה שכתבת אם השוחט צריך לבדוק אחר שחיטה אם הסימנין עקורין או מוגרמים אני כך למדתי מרבותי שהשוחט צריך לידע אם שחט רוב הסימנין דבהמה בחייה בחזקת שאינה זבוחה עומדת ובאותה חזקה העמידנה דאף אם הוליך והביא במקום סימנין לא יצאה מחזקת שאינה זבוחה עד שידע שנחתכו רוב הסימנין בבהמה או רוב אחד בעוף אבל אם ברור לו שנחתכו הסימנין כראוי נפקא מחזקת שאינה זבוחה והרי היא בחזקת התר וכל ספק שיארע בכל שמנה עשר טרפיות תלינן לקולא ולא מצריכינן לבדוק כל שמונה עשר טרפיות זולתי הריאה משום דשכיחא בה טריפות ובכל שאר טרפיות סמכינן ארובא וכן בעיקור סימנין לא הצריך בדיקה דסמכינן ארובא וגם איכא אמורא דאמר דאי אפשר לשמוטה שתעשה שחוטה הילכך נראה שאין צריך לבדוק אלא שנשחטו רוב הסימנים במקום שחיטה שידע הטבח שנזבחה כראוי ברוב סימנין בלא הגרמה אבל מכי אתברר לטבח דנזבחה כראוי במקום שחיטה תו לא צריך למבדק בכל שאר טרפות.


סימן יד[עריכה]

עוד ילמדני אבי מורי ורבי היכא דלא בדק הסימנין אחר השחיטה דאמרינן דהוי טרפה או נבלה משום דרב הונא דאמר בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת אמאי לא אזלינן בתר רובא הא קיי"ל רובא וחזקה רובא עדיף ומוציאין הדבר מחזקתו גבי סנהדרין ופרה אדומה וכיוצא בהן וראיתי לרב אלפסי ז"ל שכתב גבי הרי שמצא תרנגולת שחוטה וכו' התם כגון דאתיליד בה רעותא כלומר בהמה בחייה בחזקת איסור אבר מן החי עומדת [אלמא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ואי קשיא לך הא דאמר רב הונא בהמה בחייה בחזקת כו'] ואם נולד בה ספק ריעותא בשחיטה תעמוד על חזקתה ואסור אבל הכא כיון דקיי"ל דרוב מצויין וכו' אין כאן ספק ריעותא ואיני מבין החלוק וכתבו התוספות גבי טרפה ואסורה באכילה משום דרוב שוחטין שפיר ולא מיתסר מדאורייתא לא החמירו לעשותה נבלה הרי דאזלינן בתר רוב במקצת ושוב מצאתי באבי העזרי שכתב ואם לא בדק אסורה באכילה כיון שאינו יודע אם יפה שחט אם לאו כשאנו שואלין אותו אסורה אבל אי ליתיה קמן כיון שלא ראינו ריעותא לא בשחיטה ולא בסכין סמכינן ארוב מצויין וכו' דמסתמא בדק הסימנין אחר השחיטה.


תשובה הא דקשיא לך אם לא בדק בסימנין אחר השחיטה אמאי לא אזלינן בתר רובא המצויין אצל שחיטה מומחין הן לאפוקי מחזקת איסור שאינה זבוחה לא קשיא דאמרינן רוב המצויין אצל שחיטה מומחין הם והם יודעין הלכות שחיטה ומומחין לשחיטה בלא פיסול ובודקין הסימנין אחר השחיטה הא נמי מהלכות שחיטה היא הילכך מצא תרנגולת שחוטה סמכינן ארוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ויפה שחט וגם בדק הסימנין וידע נמי ההלכות אבל היכא דאיתיה קמן ואמר שלא בדק הסימנין הרי זה מודה שלא שחט כדין ולא יצאתה מחזקת אינה זבוחה ולא מצינו בשום מקום דקאמר רוב השוחטין שוחטין את רוב הסימנין דנסמוך אהאי רובא לאפוקי מחזקת אינה זבוחה.


סימן טו[עריכה]

עוד ילמדני אדוני אבי נר"ו אם נאבד הסכין אחר השחיטה קודם בדיקה שכתבת להיתר להעמידנו על חזקתו וכן מצאתי כתוב בשם ר"י ורש"י ורשב"ם וראב"ן ז"ל ועוד הוסיף אפילו נמצאת פגומה אח"כ כשרה הואיל ויצא הדבר להתר יצא והאי דנמצאת פגומה אימור שברו בה עצמות ולא אדעתיה אבל רבי שב"ט ז"ל כתב לאיסור וכן נראה מדברי רבינו חננאל ורבינו אלפסי ז"ל שכתב עד שיודע לך בברור שנשחטה כראוי בסכין שאין בו פגם וכ"כ הרמב"ן ז"ל שכתב עד שיודע לך בבירור שנשחט כראוי ואם נפל הסכין לארץ אם חשוב כשבר ולפעמים כשהעוף מפרכס מכה ברגליו בסכין אם חשיב כשבר ושוב מצאתי באבי העזרי הכל לפי אומד הדעת אם דבר קשה שבר או מכה בכח או לאו.


תשובה מה שכתבת בנאבד הסכין מילתא דפשיטא היא כיון דנבדק הסכין קודם שחיטה ונאבד אחר השחיטה דלא תלינן למימר פגם בעור כיון דלא חזינן ריעותא קמן בסכין אלא מוקמינן סכין אחזקתיה דמילתא דלא שכיח הוא שיפגם בעור ואפילו כי אשתכח סכין פגום חומרא יתירה היא דטפי הוה לן למימר דבעצם המפרקת איפגים אלא שאינו שוחט בעצם בחוזק אמרינן אימור בעור איפגים ולחומרא ומה שכתב רב אלפסי ז"ל עד שיודע שנשחטה כראוי בסכין שאין בו פגם איכא למימר לאפוקי אם שחט בסכין שאינו בדוק או אפילו בסכין בדוק ולאפוקי אם מצאו פגום אחר השחיטה דלא נתברר יפה ששחט בסכין שאין בו פגם דאמרינן בעור נפגם אבל אם בדק הסכין קודם השחיטה ונאבד הסכין הרי נתברר יפה ששחט בסכין שאין בו פגם דאוקמיה לסכין אחזקתיה ואימר לא איפגים וזה היה טעמו של רבינו אב"ן דחומרא יתירה לתלות בעור איפגים הילכך היכא דידע בודאי שלא שבר עצמות ואין דרך לדחוק הסכין על עצם המפרקת תלינן לחומרא ואימא בעור איפגם אף על גב דיותר שכיח שיפגם בעצם המפרקת מבעור אסרינן לה אבל היכא דנאבד הסכין ומספקא לן אם שבר בה עצמות וניתוסף עוד ספיקא אחרת שרינן לה ואם עשה שום תשמיש בסכין שראוי ליפגם בו מהאי טעמא שרינן ליה דחומרא יתירה הוא לתלות בעור יותר מבעצם המפרקת הילכך בקל תלינן בדבר אחר.

עוד אדוני אבי הא דאמרינן (חולין י"א) גבי מנא הא מילתא דאזלינן בתר רובא ואמרינן אתיא מפרה אדומה ופסקו התוספות שאם עשו גבינות מבהמות ונמצאת אחת מהן טרפה שכלן אסורות הואיל ולא הובררה החזקה שעה אחת והתירו אם נמצאת טרפה מחמת סירכא ועוד הוספת בפרישתך וז"ל ועוד י"ל למאי דמסקינן דאזלינן בתר רובא כל הבהמות בחזקת כשרות אפילו תוך שנתן משום דרוב בהמות כשרות הן ורובא עדיף מחזקה עכ"ל ואיני מבין מה מועיל רוב בכאן הואיל ויש כאן טריפה לפנינו ואין כאן חזקה רובא מאי מהני.


תשובה על פרה אדומה הקשו התוספת כיון דפרה בת שתים דילמא משום דאוקמה אחזקה שאינה טרפה למ"ד טרפה אינה חיה וכיון דחיתה שנה אחת הוברר הדבר שהיתה כשרה שעה אחת משעה שנולדה ואוקמה אחזקה ולאו משום דאזלינן בתר רובא ותירצו דלא מיקרי חזקה כיון דלא נבררה ולא נודעה שעה אחת דבכל שעתא ושעתא איכא למימר השתא טרפה היא ואין לברר ולידע דהשתא לאו טרפה היא עד שתחיה שנה אחר שעה זו ולפום האי תרוצא פסקו שאם עשו גבינות מבהמות ואחר כך נמצאת אחת טרפה דכלם אסורות וכתבתי דהוי שינויא לפום שיטתא דהשתא דאכתי לא פשטינן דאזלינן בתר רובא הילכך אין כאן חזקה שעה אחת אבל השתא דפסקינן (ס"א למסקנא דפשטינן) דאזלינן בתר רובא ורובא עדיף מחזקה הילכך בכל שעתא ושעתא אזלינן בתר רובא וכשרה היא ועדיף האי רובא מחזקה ואוקמה אחזקתה וסמוך למיתתה נטרפה והגבינות כשרות.


סימן טז[עריכה]

ילמדני אדוני אבי מורי ורבי היאך אתה נוהג הלכה למעשה גבי בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה וכו' (חולין ע"ו) אי כרש"י ז"ל דפסיק כרב יהודה אמר רב דאמר בארכובה הנמכרת עם הראש וכן פסק בספר התרומות או כרבינו תם ורבינו יצחק ברבי יהודה שפסקו כעולא ורב פפא דאמר בארכובה העליונה וכן פסק רב אלפס ורמב"ם ז"ל ולפי זה מה שאתה מדקדק מרישא לסיפא קאי אארכובה העליונה כי ממנה ולמטה כל מקום שנחתך כשר זולתי צומת הגידין דאיכא למימר דהשתא קמה דיוקא דרישא וסיפא דלרב פפא דמפרש מתניתין למטה מן הארכובה ומצומת הגידין קאי דיוקא דלמטה ולמעלה אועצם האמצעי וניחא דבמקומות יש בצומת הגידין טרפה ולמעלה הימנו באותו עצם עצמו כשר ועוד הבינני מה שקשיא רישא לסיפא לפי מה שאומר ארכובה הנמכרת עם הראש דהיינו כל התחתון א"כ מה אתה קורא בארכובה עצמה על כן צריכין אנו לפרש מהארכובה ולמטה מן התחלת הארכובה ולמטה מן הארכובה ולמעלה מן התחלתה ולמעלה ואין דבר מבדיל ביניהם שנוכל לדקדק וכן אנו צריכין לפרש לעולא מן הארכובה ולמעלה ממקום חבורו לעצם האמצעי ולמעלה וראיתי לרבינו אבי העזרי שכתב בספרו זה לשונו בין פרק הקטן לאמצעי יש עצם קטן המחברם ונקרא קפץ התחתון ובלשון משנה בבכורות ערקום והיינו ארכובה ובין האמצעי לשלישי בחבורו גם שם יש עצם קטן והיינו ארכובה עליונה ועליו אמרו חכמים ז"ל כנגדו בגמל ניכר ובולט עכ"ל לפירושו יש לדקדק כאשר כתבתי לפי פסק רש"י ז"ל דלפי' התוספות ניחא רישא וסיפא כדפרישית לעיל אף כי נוכל לפרש למעלה ולמטה דאנחיהו אראש הערקום או אסופו ולא יקשה רישא אסיפא ומה שכתבת דאזלינן לחומרא וטרפינן בארכובה עצמה איכא למיחש דחומרא דאתי לידי קולא הוא גבי הא דאמרינן ביבמות (ק"כ) מן הארכובה ולמעלה תנשא ומן הארכובה ולמטה לא תנשא ואי אזלינן לחומרא הכא והכא הוי תרתי חומרי דסתרי אהדדי ונא אדוני אבי תדקדק בדברי והשיבני באר היטב להעמידני על נכון בפסק ההלכה וכבר בא מעשה לידינו בענין נשבר העצם ולא ידעתי כמי אתה נוהג לפסוק בהא דהא בהא תליא לפירוש רבינו שלמה ז"ל נשבר העצם האמצעי ויצא לחוץ ואין עור ובשר חופין את רובו זה וזה אסור ולפסק התוספות הבהמה מותרת ואין הבהמה אסורה אם לא בעצם השלישי הוא בוקא דאטמא וכן פסק רבינו אבי העזרי ז"ל וכן כתב משם זקנו ומשם רש"י ז"ל שחלקו בין עוף לבהמה דבבהמה אם נשבר העצם האמצעי ואין עור ובשר חופין את רובו הכל אסור ובעוף רק האבר אסור וכן השיב רב האיי ור"ח ז"ל ובסוף כתב ולפי דעתי דין בהמה ועוף שוה אי כרב יהודה לחומרא אי כעולא לקולא והודיעני מה חילוק יש באגרמה ולגאו ובין מעילוי ערקומא ושוב ראיתי לאבי העזרי שכתב צומת הגידין דין פסיקתן מתחיל עילוי ערקומא שהוא התחלת עצם האמצעי לדבריו במאי פליגי רבה ורב הונא ורב אסי שאם נתפרק עצם האמצעי מן התחתון או מן העליון אם יש לו דין דנשבר ואם נשבר גף העוף סמוך למקום חיבורו אם יש לחוש לנקיבת הריאה להצריך בדיקה ולי נראה ששמעתי ממך שאין לחוש אמנם ראיתי באבי העזרי מחלוקת בזה ושלום כנפש בנך יחיאל.


תשובה דע לך בני כי עצם התחתון שבבהמה המחובר לפרסת הרגל אינו קרוי רכובה אלא עצמות קטנות יש בין עצם התחתון לאמצעי והן נקראין רכובה כדאיתא בפ"ק דאהלות כשמונה רמ"ח איברים שבאדם עשרה שבקרסול י"ב בשוק ה' בארכובה אחד בירך וזהו מה ששנינו בפרק הזרוע (קל"ד) מפרק של ארכובה עד כף של יד כלומר הארכובה הם פרקים קטנים המחברים עצם התחתון לאמצעי ומאותם עד כף של יד נקרא זרוע והיינו דכתיב וארכובתיה דא לדא נקשן וארכובה בלשון ארמי הוא ברך בלשון הקדש ולכך בלשון המשנה יש מקומות שאמרו המבריך גפן ויש מקומות הארכובה שבגפן לפי שכופפין את הגפן ומשכיבין אותו בארץ כאדם שכורע על ברכיו ומה שכתוב בפירוש רש"י התחתון הוא עצם הנחתך עם הפרסות כשמפשיטים את הבהמה ואותה רכובה נקראת רכובה הנמכרת עם הראש ורב פפא ועולא קורין רכובה לעצמות קטנות שבין עצם אמצעי לשלישי כי כל דבר הנכפף ונברך קרוי ברך וארכובה כמו ויברך הגמלים שכפפו רגליהם אלא שהם מוסיפים על המשנה לפרש למטה מן הארכובה דהיינו מקום חיבור עצם האמצעי לעליון ועוד למטה יותר מצומת הגידין וזה אינו מפורש במשנה ולא דקרו לעצם אמצעי רכובה ולא כאשר כתבת דלרב פפא האי דיוקא דלמטה ולמעלה אעצם אמצעי קאי והנה ראיתי כל רבותי פוסקים כרש"י ואיכא לאיסתפוקי אליבא דכולהו אמוראי מה יהא הדין אם נחתכו רגליה בין הפרקים כי אליבא דכולהו הפרקים המחברין עצמות נקראין רכובה דיש לדקדק מן הארכובה ולמטה דהיינו לרב יהודה בעצם התחתון ולרב פפא באמצעי כשרה הא בארכובה עצמה כלמעלה ומסיפא להפך ולפי מה שהייתי סבור שהעצם התחתון קרוי ארכובה ליכא לאיסתפוקי מידי דלא קשיא דיוקא דרישא לסיפא כלל דע"כ הכי פירושא מהתחלת ארכובה ולמטה כשרה ולמעלה מהתחלת ארכובה טרפה דהיינו בין הפרקים וכן לרב פפא ומה שקשה לך תרי חומרי דסתרן אהדדי לא קשיא מידי דאין כאן פסק הלכה ידועה כשדרה וגולגולת (עיין פ"ק דעירובין ז’) אלא דמספקא לן אי דיוקא דרישא עיקר או דיוקא דסיפא ועבדינן מספק לחומרא בכל מקום וראיתי כל רבותי מטריפין בעצם האמצעי בנשבר העצם ויצא לחוץ ואין עור ובשר חופין את רובו בין בבהמה ובין בעוף.

ומה ששאלת מאי איכא בין מ"ד דאגרמה ולגאו ובין מ"ד דעילוי ערקומא איכא בינייהו דבר מועט כגון שנחתכו הגידין בין עצם אמצעי לאותו ערקום.

ומה ששאלת אם נתפרק עצם האמצעי מן התחתון היינו ספיקא דידי נחתכו רגליה בין הפרקים ולא נתפרק לחוד דלא גרע מכל עצם האמצעי דאם עור ובשר חופין את רובו דכשר אלא אם נתפרק ויצא לחוץ ואין עור ובשר חופין את רובו טרפה ואם נשבר הגף אפי' סמוך לחבורו אני מכשיר דאין לנו בטרפות אלא מ"ש רז"ל שמוטת גף טרפה משום שהריאה נחבא בין הצלעות ואיכא למיחש כשנשמטה הגף שמא ניקב הריאה אבל אם נשבר הגף ונשאר הגף במקום חבורו ליכא למיחש לריאה אלא שפעם אחת בא לידי שנשבר הגף סמוך למקום חבורו והיה שבר העצם החיצון חד כמחט ונכנס לבין הצלעות ובדקתי הריאה ועלתה בנפיחה והכשרתיו ושלום כנפש אביך אשר בן הרב רבי יחיאל.

ובהיותנו בברצילונה אירע שנשבר גף אווז סמוך למקום חבורו ולא נשמט וכתב הרשב"א עוד לאדוני אבי נר"ו ז"ל התורה חסה על ממונן של ישראל ואלו הייתי דן מעצמי להיתר אני דן לפי דשמוטת הגף אמרו ולא שבורת הגוף ולדעתי אין לחוש שמא נכנס קורט העצם לפנים ונקב הריאה דאפילו נכנס אין לחוש שמא נכנס וניקב הריאה שלא אמרו אלא בקוץ שנכנס בדוחק אבל בשבירת העצמות לא שאם כן אף נחוש שנשתברו העצמות (צ"ל הצלעות) אפילו במיעוטן ואפילו באחת מהן סמוכות לריאה ולשאר הדברים שנקיבתן במשהו אלא שאין אומרים כן אלא בקוץ כמו שאמרתי אבל מה אומר ושמעתי משם תלמידי רש"י ז"ל שהיו אוסרין משם רבותיו ז"ל ומצאתי בתשובות שאלה שאלתי מרש"י על הגף שנשבר ואמר בכנף לא מיטרף אך חותכו מן הפרק והשלך אבל אם נשבר למעלה לצד הגוף חיישינן לריאה וצריך בדיקה ועכ"ז אני מחזיר להתיר כשאני רואה העצם הנשבר שאין בו עוקץ אלא שבירתו בעיגול ואפילו באת להתיר גופה אני חותך הכנף לפי שיצא העצם לחוץ ולא היה עליו אלא עור והעור לבדו אינו מגין אלא בבר גוזלא דרכיך ואני מסתפק אם בר גוזלא דוקא בלבד ואווזא דלא רכיך כל כך לא או דילמא דילמא כל עוף רכיך הוא ומשום שהיה מעשה בבר גוזלא אמרו שאני בר גוזלא דרכיך ואתה בנפה שלך תבור עכ"ל.

ואדוני אבי נר"ו השיב שאין להסתפק בשבירת הגף וכי להוסיף על הטרפות יש כמו שכתוב לעיל ומספק אמר לחתוך הכנף וכן נראה לאדוני אבי נר"ו שאין להקל מספק בשאר עופות הואיל ולא קאמר שאני עוף דרכיך אמנם בעל התרומות אינו מחלק שכתב שאני בר גוזלא דרכיך אבל בבהמה בעינא רוב הכיסוי מן הבשר וכן מצאתי בשם ר"ח ז"ל בר גוזלא דרכיך עור מצטרף לבשר אבל בבהמה לא וכן ר' אליעזר ברבי נתן כתב עוף סתם ולא בר גוזלא ותמה אני על הלשון שכתב הרשב"א ז"ל ולא היה עליו אלא עור ועור לבדו אינו מגין אלא בבר גוזלא דרכיך דכי האי גוונא אפילו בבר גוזלא אינו מועיל דהא לאיכא דאמרי (חולין ע"ו) בבהמה עור משלים לבשר מיעוט עור משלים לרוב בשר ובבר גוזלא עור מצטרף לבשר פי' חציו עור וחציו בשר וכן הלכה כמו שפסק ר"ח ז"ל ובעל התרומות כתב דבשל תורה הלך אחר המחמיר ואי ללישנא קמא דאמר עור הרי הוא כבשר מאי קאמר אינו מגין אלא בבר גוזלא דרכיך אפילו בבהמה נמי לשון ראבי"ה בכנף העוף שנשבר הפרק הראשון או אמצעי אם עור ובשר חופין רובו כשיצא הכל מותר אפי' האבר ואי לאו האבר לבדו אסור משום אבר מן החי.


סימן יז[עריכה]

ששאלת על בהמות הרבה שנשחטו ביום אחד ונמצאו מקצתן טרפות וכל הריאות כשרות היו תלויות במוט אחד ונמצאת ריאה אחת ביניהם שהיתה סרוכה מאונא לטרפשא דכבדא ועתה נולד ספק בכל הכבשים דאיכא למיחש שמא הבודק לא הרגיש באותה סירכה והכשירה שלא כדין ונמצא טרפה אחת מעורבת בין הכשרות או שמא הבודק הרגיש בה והטריף הכבש אלא שאחר כך בשגגת הקצבין נתערבה הטרפה בין הכשרות ובשעה שנמצאת הריאה הטרפה מעורבת בין הכשרות כבר לקחו הרבה אנשים מן הקהל בשר קודם שנולד הספק וכתבת ששאלו לקצבים ואמרו שמעולם לא נתערבו הכשרים עם הטריפה הלשון הזה יש לפרשו בשני דרכים הא' שאמרו הקצבים ח"ו לא יצאה שגגה זו מתחת ידינו לערב טרפה בין הכשרות אלא הבודק שגג ונתנה לנו בחזקת כשרה ועל דרך אחרת שלא שגגו לא הם ולא הבודק אלא שבשגגה נתערבה ריאה טרפה בין הכשרות ועוד כתבת ששאלו לבודק ואמר שהיה יודע באותה סירכא ובשגגה נתערבה אותה ריאה טרפה בין הכשרות ומעולם לא היתה ערבוביא בין הכבשים וכתבת שנפלה מחלוקת ביניכם יש אומרים שכל הכשבים שנמכרו קודם שנמצאת הסירכא ושעודן בבית המטבחים כלן טרפות מפני חשש התערובות ויש אומרים שכל בשר הנמכר קודם שנולד הספק מותר והבשר הנשאר בבית המטבחים אסור ואתה אמרת שהכל בחזקת כשרות כי ה"ר אהרן רבך פירש בפרק גיד הנשה (ק’) דהא דאמרינן דחתיכה הראויה להתכבד בפני האורחין דאינה בטלה היינו כשנתבשלה החתיכה הראויה לכבד בה אורחין אבל בחתיכה חיה ואפילו כולה בהמה חיה בטלה ברוב.

מה שכתבת בשם ה"ר אהרן ז"ל דחתיכה הראויה להתכבד היינו דוקא כשנתבשלה הא ליתא דלא בעינן שתהא ראויה ליתן לפני האורחין כמו שהיא עתה אלא משום שיעורא נקט בפני האורחין דגדולה כי האי שיעורא שראוי ליתן בפני האורח נכבד לאחר שנתבשלה חשיבא באת שדרכו לימנות ולא בטלה ומשום שהיא חיה לא בטיל חשיבות דידה מידי דהוה אששה דברים המנויין בפרק בתרא דערלה דמקדשין משום דחשיבי את שדרכו לימנות ובכללן חילפי תרדין וקלחי כרוב ודלעת יונית ובחיין איירי דתרדין וכרוב ודלעת אין דרך לבשלן שלמים אלא מחתכין אותן לחתיכות דקות ואז בטיל אלא על כרחך בחיין איירי ולא חזו השתא לאכילה אפילו הכי לא בטילי משום חשיבות אף על גב דלא חזיא השתא לאורחין וכן הנהו דפרק בתרא דע"ז (ע"ד) דקתני ואלו אסורין ואוסרין בכל שהן ומפרש בגמרא דהאי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה וקתני התם צפורי מצורע ופטר חמור ועגלה ערופה וחולין שנשחטו בעזרה ואף על גב דהשתא לא חזו למיכל לא בטילי מפני חשיבותן דחשיבי את שדרכו לימנות ובגמרא פריך וליחשב נמי חתיכות נבלה אלמא נבלה הראויה להתכבד לפני אורחים הויא דומיא דאינך דתנן דלא בטלי משום חשיבותן אף על גב דהשתא לא חזי למיכל וכן משמע מתוך דברי רבינו שמשון ז"ל שפי' בשם רבינו יצחק בריש פרק בתערובות אהא דקאמר התם אלא למ"ד את שדרכו לימנות שנינו מאי איכא למימר וכתב רבינו שמשון ז"ל תימא מי גרע שור גדול מאת שדרכו הא אפי' חתיכה חשיבה את שדרכו בפ' גיד הנשה מפני שראויה להתכבד בפני האורחים אלמא דחתיכה הראויה להתכבד אפילו כשהיא חיה לא בטלה וכן שלמה בחייה לא בטלה הילכך מטעם שכתבת אין להתיר תערובת זה.

אבל אחפש צדדין אחרים להתירן אם נאכל אחד מהכשבים הותרו כולן כדאמרינן בפרק התערובות (ע"ד) אמר רבא אמר רב נחמן טבעת של עבודת ככבים שנתערבה במאה טבעות ונפלה אחד מהם לים הגדול הותרו כלם דאמרינן הך דנפלה דאיסורא נפל ועוד אמרינן התם אמר ריש לקיש חבית של תרומה שנתערבה במאה חביות ונפל א' מהן לים הגדול הותרו כלם דאמרינן הך דנפלה דאיסורא נפל הה"נ אם נאכל אחד מן הכשבים תלינן דהך דאיסורא נאכל ואף על גב דפירש רבינו יצחק (שם) דדוקא נפלה אבל הפילה אפילו בשוגג קנסינן אטו מזיד נראה כיון שנאכל קודם שנודע הספק לא שייך למקנסיה דלא שייך קנס אלא אחר שנודע התערובת דקנסינן שוגג כגון ששכח שנאסרו על ידי תערובת אטו מזיד אבל קודם שנודע התערובת לא שייך למקנסיה אטו אחר שנודע התערובת דשמא לעולם לא יודע התערובת כללו של דבר כל זמן שעומד בחזקת היתר לא שייך למקנסיה ואף על גב דנקיט ים הגדול למעוטי פירש אחד מהם דלא שרי משום הכי התערובות הך דנאכל הוי כנפל לים הגדול כיון דליתיה בעולם ומה שהותרו הכשבים לא שיהא מותר לאכול מכשב א' מהם לבדו אלא משני כשבים בתערובת דפריך התם על מילתא דרב נחמן ממתני' דריש פרק התערובות (ע’) כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות או בשור הנסקל אפי' אחד בריבוא ימותו כלם ואמאי נימא דהאי דמית דאיסורא מית אמר ליה רב נחמן אנא דאמרי כרבי אליעזר דאמר אם קרב הראש של אחד מהן יקרבו כל הראשין והא אמר רבי אלעזר לא התיר רבי אליעזר אלא שנים שנים אמר ליה אנא נמי תרתי קאמינא פי' ליהנות משנים שנים ביחד אבל לא מכל אחד ואחד לבד דכיון שנאסרו ע"י תערובת ומקילינן בהו לתלות האיסור באותו שפירש לא שרינן אלא להקריב בשנים או לאכול שנים שנים דממה נפשך איכא בההיא אכילה ובההיא הקרבה חדא דהיתרא הילכך בהך תערובת הכשבים אם נאכל כשב כלו קודם שנודע התערובת הותרו כלם ובלבד שלא יאכל אדם מכשב אחד לבדו בלא תערובת שנים ביחד וכל מה שנחתך מן הכבשים לחתיכות דקות שאין כל חתיכה ראויה להתכבד בין קודם שנולד הספק בין לאחר שנולד הספק הכל מותר כדאמרינן בפרק התערובת (ע"ד) אמר ר"א חבית של תרומה שנתערבה במאה חביות פותח ונוטל הימנה כדי דימוע ושותה יתיב רב דימי וקאמר להא שמעתא א"ל רב נחמן גמע ושתי קא חזינא הכא פירוש וכי לכתחלה יפתח אדם וישתה וכי מבטלין איסור לכתחלה אלא אימא נפתח אחד מהן נוטל הימנה כדי דימוע ושותה דכיון שנפתחה ואינה חשובה עוד מותרת דכל זמן שכלן סתומות אסורות דכל חדא מינייהו אמרינן זו היא של תרומה אבל כשנפתחה אחת מהן ממה נפשך מותרת אם היא של היתר מותרת ואם היא של איסור הרי היא בטלה והיא עצמה וכל האחרות מותרות הכא נמי כל מה שיצא מכלל חתיכה הראויה להתכבד הכל מותר אבל חתיכה הראויה להתכבד שפירשה מן התערובות אסורה ולא אמרינן כל דפריש מרובא פריש כדאמרינן בפרק התערובות (ע"ג) ונכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש ומשני שמא יקח מן הקבוע והא דאמרי' (חולין צ"ה) גבי ט' חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחת נבלה ובנמצא הלך אחר הרוב שאני התם שהנבלה נמכרת במקום קביעותא וליכא למיחש שמא יקח מן הקבוע ועוד כיון שפירש בפנינו לא אמרינן כל דפריש מרובא פריש ולהכי קאמר ונכבשינהו דניידי ולבתר הכי אמרינן כל דפריש מרובא פריש אבל אם פירש לפנינו לא אמרינן מרובא וכן צריך לפרש משום ההיא דפ"ק דפסחים (ט’) תשעה ציבורין חמץ וא' מצה ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן מהי מיניהו שקל דאמרינן כל קבוע כמחצה על מחצה דמי ומאי שנא מההיא דפרק גיד הנשה (צ"ה) דאמרינן גבי תשעה חנויות ובנמצא הלך אחר הרוב ומוקי לה בנמצא ביד גוי אלא ההיא דתשעה ציבורין מיירי כגון דשקל עכבר קמן כיון שנולד לנו הספק במקום הקביעות לא אמרינן כל דפריש מרובא פריש הילכך בשר שלקח ישראל ממקום הקביעות אסור ולא אמרינן מרובא פריש ונראה לי דמה שלקחו מן הבשר קודם שנולד הספק אפילו חתיכה הראויה להתכבד מותרת דתלינן דמרובא פריש ולא אשכחן דאסר בגמרא משום גזרה שמא יקח מן הקבוע אלא היכא שכבר הם עומדים בחזקת איסור דאי שרית ליה אותם שפירשו אתי נמי ליקח מן הקבוע אבל קודם שנולד הספק לא שייך למיגזר מידי שכלן בחזקת היתר הם עומדים מאי אמרת גזרה שמא יקח אחר שנולד הספק הך גזרה לא אשכחן בגמרא ועוד דבהא ליכא למיטעי דאם לקח בעוד שהיו בחזקת היתר בשביל זה לא אתי ליקח לאחר שנאסרו אבל אחר שכבר נאסרו אי שרית ליה אותה שפירש אתי למיטעי וליקח נמי מן הקבוע דמימר אמר מה לי האי מה לי האי דכולי עלמא לא בקיאי בדינא דקבוע ואף על גב דפירש לפנינו אכתי לא נולד ספק במקום הקביעות ותלינן דמרובא פריש דאין חילוק בין פירש לפנינו לפירש שלא לפנינו כל זמן שעומדין בחזקת היתר ועד הנה נשאתי ונתתי בתערובת אם בודאי נתערב טרפה בין הכשרות אבל בנדון זה שלא נולד הספק אלא ע"י ריאה סרוכה שנמצאת תלויה בין ריאות הכשרות ואיכא לספוקי שמא הבודק לא השגיח בסירכא והכשיר שלא כדין ונמצאת טריפה מעורבת בין הכשרות או שמא בשגגת הקצבין נתערבה (ריאה) טרפה בין הכשרות ואיכא למימר נמי שמא נתערבה ריאה טריפה בין הכשרות וליכא ריעותא בין הכשבים כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי תלינן לקולא דכיון דנשחטו הכשבים ונבדקו ויצאו בחזקת היתר מיד הבודק מוקמינן להו אחזקתיהו ולא אסרינן להו מספק דאתיליד לבתר הכי כדאמרינן בפ"ק דחולין (ט’) אמר רב הונא בהמה בחייה בחזקת אסור עומדת נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה ונימא נשחטה הותרה הא קמ"ל אף על גב דאתיליד בה ריעותא כדבעא מיניה רבי אבא מרב הונא בא זאב ונטל בני מעים מהו נטל הא ליתנהו אלא נקב בני מעים הא קא חזינן דאיהו נקבינהו אלא נטלן והחזירן כשהן מנוקבים מהו מי חיישינן שמא במקום נקב נקב או לא אמר ליה אין חוששין שמא במקום נקב נקב וכ"ש בנדון זה דתלינן לקולא דהעמד בהמות בחזקת כשרות והעמד הבודק בחזקת צדיק שלא יצאתה תקלה מתחת ידו דנימא דלא בדק יפה והעמד הקצבים בחזקת כשרות ולא ערבי טרפה בין הכשרים אלא ריאה טרפה נתערבה בשוגג בין הכשרות ואפילו באיסור אשת איש אמרינן בכולי גמרא דכל ספק שנולד בה אוקמה בחזקת היתר ועוד כיון שהבודק אומר שידע באותה סירכא ובשגגה נתערבה ריאה הטרפה בכשרות ומעולם לא היתה ערבוביא בכשבים הרי נאמן הבודק להתיר דכל מידי דלא איתחזיק ביה איסורא נאמן עד אחד להתיר כדאמרינן ביבמות בריש האשה (פ"ח) אמר רבא מידי דהוה אחתיכה ספק של חלב ספק של שומן ואתא עד אחד ואמר ברי לי דשומן הוא דנאמן כ"ש בנדון זה שהוחזקו הבהמות בחזקת היתר ועד אחד מעיד על הספק הנולד דלאו כלום הוא שאין לפקפק בדבר ומותרות כלם ות"ל לא יצאתה תקלה מתחת ידיך ויפה התרת ולא מטעמך.


סימן יח[עריכה]

וששאלת בהמה או עוף שנחתכו רגליה בפרק הארכובה נ"ל שהיא טרפה מדתנן בפרק בהמה המקשה (ע"ו) נחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה טרפה ואיכא למידק מרישא מן הארכובה ולמטה כשרה הא בארכובה עצמה טריפה ומסיפא איכא למידק איפכא מן הארכובה ולמעלה טרפה הא בארכובה עצמה כשרה וצריכים למימר דחדא מנייהו דוקא ואידך לאו דוקא הילכך אזלינן לחומרא וטרפינן בארכובה עצמה וכן משמע בפי' רש"י ז"ל בפרק אלו טרפות (נ"ז) גבי צנא דאנקורי עופות שנשתברו רגליהם בארכובה או למעלה מן הארכובה ואין העצם יוצא לחוץ אלמא שמשוה בארכובה לנשבר למעלה מן הארכובה ועל כרחין היינו מדיוקא דמתניתין כדפרישית.


סימן יט[עריכה]

ועל הטבח שבדק בהמה ואמר שהיא טרפה ואחר כך הכניס הקצב את ידו או בודק אחר ואמר שלא מצא בה טרפות יראה דסמכינן על הבודק הראשון שהחזיקה באיסור ואמרינן שהבודק השני הכניס ידו בחוזק והעביר הסירכא או הבודק הראשון אחר שכבר מצא הסירכא לא נזהר בה והעבירה בהוצאת ידו דעד אחד נאמן לאסור בדבר המסור בידו.


סימן כ[עריכה]

ששאלת על החסידה כבר השבתיך על שאלתך ולא בא אדם בשביל השאלה והנני משיב לך שנית דע כי בארצנו ובספרד אין אוכלין עוף המקנן על הבתים ואומרים שהוא מעש' אפרוחים ומאכלו צפרדעים ולועזין קורין אותו סיגוניא ואנו קורין לו חסידה כך אנו מקובלין בארצנו ומה נעשה למקומות שאוכלין אותו הם יאמרו לך עוף טהור נאכל במסורת ואנו מקובלין שהוא טהור אבל טוב לחקור אחר קבלתם שמא אדם אחד סמך על חכמתו ובדק בסימניו והכשירו ואין לסמוך על זה כי שמא דורס הוא ועוד כי יש תשע עשרה מיני עופות טמאים שיש לכל אחד ג' סימני טהרה ושני מיני עופות טמאים שיש לכל אחד ב' סימני טהרה הילכך אין לסמוך על עופות על בדיקת סימני טהרה וכן מצינו בחכמי התלמוד (חולין ס"ב) שהיו אוכלין עוף והיו סבורין שהוא טהור כי מצאו לו סימני טהרה ואחר כך אסרוהו וכל שכן בדורות הללו שאין לסמוך על בדיקת עופות ודע כי אני לא הייתי אוכל על פי המסורת שלהם כי אני מחזיק את המסורת שלנו וקבלת אבותינו ז"ל חכמי אשכנז שהיתה התורה ירושה להם מאבותיהם מימות החרבן וכן קבלת אבותינו רבותינו בצרפת יותר מקבלת בני הארץ הזאת והא דאמרינן (חולין ס"ג) עוף טהור נאכל במסורת היינו בעוף שאין אדם מכיר אותו ואם יבא למקום שאוכלין אותו ויאמרו לו מקובלין אנו שהוא טהור יסמוך עליהם ויאכל עמהם אבל בעוף המקובל מחכמי ישראל שהוא טמא לא יאכלנו על פי מסורת אחרים הפחותים מהם.


סימן כא[עריכה]

וגדי שנשחט ושכחו ולא בדקו מותר דרוב גדיים כשרים הם וכן פי' רש"י ז"ל בפ"ק דחולין (י"ב) ושלום אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.


סימן כב[עריכה]

נכדי ידידי ה"ר שלמה ששאלת על הבכור שחתכה הגויה את אזנו.

תנן בבכורות בפרק כל פסולי המוקדשין (ל"ה) מעשה בזכר של רחלים זקן ושערו מדולדל וראה אותו קסדור אחד ואמר מה טיבו של זה אמרו לו בכור הוא אינו נשחט אא"כ היה בו מום נטל פגיון וצרם את אזנו ובא מעשה לפני חכמים והתירוהו ראה שהתירוהו הלך וצרם אזן של בכורות אחרים ואסרום ופעם אחת היו תינוקות משחקים בשדה וקשרו זנבי טלאים זה בזה ונפסקה זנבו של אחד והרי הוא בכור ובא מעשה לפני חכמים והתירוהו ראו שהתירוהו הלכו וקשרו זנבות אחרים ואסרום זה הכלל כל שהוא לדעת אסור שלא לדעת מותר וקאמר בגמרא כל שהוא לדעת אסור לאתויי גרמא שלא לדעת מותר לאתויי מסיח לפי תומו ועובדא קמא דקסדור קורא תלמודא שלא לדעת כי אותם שאמרו לו לא אסיקו אדעתיהו כלל שיטיל בו מום וגם הקסדור עצמו לא ידע שיתירוהו על ידי מום שיטיל בו כדמוכח לשון המשנה ראה שהתירוהו הלך וצרם וכו' ומדמה ההיא עובדא לתינוקות שלא ידעו שהיה בכור כשקשרו זנבי הטלאים וכי האי גונא נקראים שלא לדעת אבל הבכורות האחרים שכיון הקסדור להתירם קרי לדעת וגויה זאת כיוונה להתיר וגם האומרים לה שאינו נאכל בלא מום כיוונו לכך שתטיל בו מום לכך נ"ל דאסור וכן כתב רבינו משה בספרו וז"ל קטנים שהטילו מום בבכור דרך שחוק וכן הגוי שעשה לדעתו הרי זה ישחט עליו ואם עשו כדי להתירו הרי זה לא ישחט עליו ועוד אפילו נפלה מום מעצמו כיון שהוא בבית כהן צריך עדות שנפל המום מעצמו כי הכהנים חשודין להטיל מום בבכור דתניא (בכורות ל"ה) ר' יהושע בן קפוסאי אומר בכור ביד כהן צריך שנים מן השוק להעיד עליו רשב"ג אומר אפילו בנו אפילו בתו ר' יוסי אומר אפילו עשרה והן בני ביתו אין מעידין עליו ופסיק תלמודא הלכתא כרשב"ג ודוקא בנו או בתו אבל אשתו לא דאשתו כגופו דמיא ומסיק תלמודא דעד מפי עד כשר לעדות בכור ובלא עדות אין להתיר שום בכור בבית כהן, ושלום דודך אשר בן הרב רבי יחיאל ז"ל.


סימן כג[עריכה]

ששאלת בענין רישא בכבשא ודאי כן הוא כמו שכתב בה"ג והרמב"ם צולין ראש הבהמה כשמניחין אותו על בית שחיטתו או על נחיריו בנתינת גמי בחוטמו שמותר לצלותו והכי איתא בגמרא (חולין צ"ג) רישא בכבשא תליא אבית שחיטה דייב אצדדי' מקפא קפי ואסיר אנחיריה אי דץ ביה מידי שרי ואי לא אסיר אבל האידנא (עיין מ"ש הב"י ע"ז ביו"ד סי' ע"א) רגילין להסיר המוח ולמלחו תחלה קודם צלייה כי בימיהם היו צולין בתנור ומשלשלין הצלי לתוכו וכשנותן הנחירים למטה זב כל הדם לחוץ דרך הנחירים אבל בצלייה שלנו שאין התנורים פיהם למעלה איכא למיחש שמא לפעמים לא יהא בית השחיטה או הנחירים למטה.


סימן כד[עריכה]

וששאלת ביצים טרופות בקערה ונמצא קורט דם על החלמון של אחד מהם ולקחה האשה החלמון שהיה הקורט עליו וזרקתו אם המותר שבקערה מותר אם לאו.


תשובה יראה לי כל בצים טרופות בקערה אינו ניכר אם היה הדם על החלמון או על החלבון שמא היה חוץ לקשר דשדא תיכלא בכוליה וספקא דאורייתא לחומרא ואפילו כשלקחה החלמון החלבון שהוא דק וצלול נתערב ונשאר בקערה ונעשה הכל אסור ושלום כנפש אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.


סימן כה[עריכה]

ומה ששאלת שהוא מנהג פשוט בזאת הארץ שלא לאכול בשר ששהה בלא ניקור ג' ימים אם הוא משנה או גמרא או מדרש או גאון מנהג.

זה לא שמעתי כי מה תלוי בניקור החלב אינו נבלע בבשר כיון שהוא קר אלא נוהגין באשכנז ובצרפת על פי הגאונים שכתבו דבשר ששהה ג' ימים בלא מליחה שנצרר הדם בתוכו ואינו יוצא על ידי מליחה ואסור ורבי מאיר מרוטנבורק ז"ל התירו בצלי דאף אם לא יצא הדם לחוץ הוי דם האברים שלא פירש ומותר אבל לבשלו בקדרה אסור דאע"פ שאינו פולט על ידי מליחה פולט דמו על ידי קדרה.

וכפות וקערות של עץ שאכלו בהן רותח מגעילן במים רותחין ומותר לאכול בהם חלב אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.


סימן כו[עריכה]

בני שיחיה ששאלת על אלפס חולבת אם יכולין לתת למטה בכירה תחת קדרה של בשר.

נראה לי שאסור ואפילו בדיעבד אם נעשה הייתי אוסר הקדרה כי הזיע העולה מן האלפס הוא כמו חלב כדתנן בפ"ב דמכשירין מרחץ טמאה (של מים שאובין) זיעתה טמאה וטהורה (כגון של מי מעין) בכי יותן בריכה שבבית והבית מזיע מחמתה אם טמאה זיעת כל הבית שמחמתה טמאה ועוד שנינו התם זיעת האדם טהורה שתה מים טמאים והזיע זיעתו טהורה בא במים שאובין והזיע זיעתו טמאה מכל הלין שמעינן דזיעה היוצאת מן הדבר חשובה כאותו דבר נמצאת זיעת האלפס חולבת היא כחלב והוה ליה כטיפת חלב שנפלה על קדרה מבחוץ שאוסר הקדרה ואפילו יש בקדרה ס' כנגד הטפה כי הטפה אוסרת כל סביבותיה אלא שרבינו מאיר ז"ל היה אומר אם יש בתבשיל שבקדרה ס' פעמים ס' של הטיפה מותרת שהטיפה אינה אוסרת אלא עד ס' ואם יש בתבשיל ס' לבטל אותם ס' מותר אמנם צריך לידע אם קדרה רותחת מקבלת זיעה דשמא חום הרתיחה שבה מעכבתה מלקבל הזיעה והכא יש לחוש שהאלפס שתחתיה מבטלת ומונעת רתיחת העליונה.


סימן כז[עריכה]

נר לרגלי דבריך ולי מה יקרו אמריך כושל יקימון מליך ועל מי לא יקום אורך שמעתי שמעך שמחתי כי לפי שמע דוגמתך לא ראיתי מקור חכמה מתמלא מחכמתו עץ הדעת על יובל ישלח יונקתו נחל עדניך יעלה על שפה יבכר לחדשיו פריו למאכל ועלהו לתרופה.

שאלה מה שכתבת שמצאת בשם ר"י ז"ל בתוספות חולין גבי ניקבה המרה טריפה והיכא דלית ליה מרה כלל כשרה דלאו אבר הוא וגם מדלא קתני ה"ה ניטלה וליכא למימר דה"ה מדקתני גבי טחול ניקב טרפה נטל כשרה ותו מדקתני נטל הכבד ובעינן כזית במקום מרה מכלל דכי לא נטל הכבד אף על גב דלית ליה מרה כשרה וגם הכשיר שתי מררות.

דע לך כי הפרישות בארץ הזאת הם פרישות תלמידים שלא שמשו כל צרכן ורצו ליחנק ונתלו באילן גדול ותלמידים פירשום לפני הרב רבי פרץ ושאר גדולים ז"ל ואין לסמוך עליהם כי יש בידי פרישת רבינו שמשון ז"ל ולא כתב כן אלא כל החבורין שיש בארצנו כתוב בהן ניטלה המרה טרפה וכן שתי מררות וטעמא דכתב טעם לפגם הוא וכי הטרפות תלוי באבר והלא נקב טרפה אף על פי שאינו אבר ומה שכתב מדלא קתני ה"ה ניטלה ה"נ לא קתני ניטל הלב והריאה והדקין אף על גב דבטחול קתני במתני' ניטל כשר וקאמר בגמרא ניקב טרפה אין מדמין בטרפות זה לזה ומה שכתב מכבד אדרבא משם משמע דבעינן שיהא קיים הכבד במקום שהמרה תלויה ולמאן דאמר כזית במקום שהיא חיה גם הוא מצריך קצת מן הכבד במקום מרה אלא שמצריך שישאר ממנו כזית במקום שהיא חיה.


סימן כח[עריכה]

ששאלתם על ענין סירכת הריאה לדופן שאחז"ל (חולין מ"ח) אי איכא מכה בדופן תלינן בדופן וכשרה ונפלה מחלוקת ביניכם שאפילו נמצאת אחת מן הצלעות שבורה ויש במקום השבר קשר גדול והסירכא שם דלא תלינן אא"כ יש מכה טריה וע"י נפיחה כי מה שכתוב אי איכא מכה בדופן משמע השתא בשעת בדיקה ולא שהיתה קודם לכן וחיתה והכת האחרת אומרת כיון שיש קשר גדול ונראה לעין במקום שבר הצלע שאינה צריכה בדיקה ולא מכה טריה רואה אני את דברי הכת האחרת שאין צריך מכה טריה דגמרא קאמר אי איכא ריעותא בדופן תלינן בדופן וכשרה ואין ריעותא גדולה מזו כיון שיש שבר בצלע ובמקום השבר יש קשר גדול והסירכא שם כיון שנמצא ריעותא בדופן ובריאה ליכא ריעותא תלינן כשהיתה המכה לחה ירדה הליחה מהמכה ונעשית סירכא דבוקה מן המכה לריאה ועוד קיימת אף על פי שחיתה המכה ומה שנחלקתם אם הריאה צריכה בדיקה אם לאו בזה איכא פלוגתא דרבוותא רש"י פי' רב נחמיה בדיק לה בפשורי דקאי אהיכא דאיכא [ריעותא בדופן דלא מכשרי' ליה אלא בבדיקה ור"ת פי' דקאי אהא] דקאמר דאי לא מחמת ריאה היא ואיהו הוה בדיק ליה ואף כי ליכא ריעותא בדופן ורב אלפס לא הביא הא דרב נחמיה ואיהו הוה בדיק ליה בפשורי משמע דלא מצריך בדיקה כלל ועל דבר זה כתב בעל העיטור ז"ל שאין לשנות המנהג ואם נהגתם להכשיר בלא בדיקה אל תשנו מנהגכם ומה שכתבתם אם הסירכא יוצאת ומתפשטת קצת חוץ ממקום השבר אם כשרה אם לאו גם בזה פליגי איכא מאן דשרי אם רוב הסירכא במקום המכה ומיעוט חוץ למקום המכה טזלינן בתר רובא ואיכא מאן דאסר דכי אזלינן בתר רובא היינו כגון תשע חנויות וכיוצא בו דתלינן מרובא נפל אבל הכא אף על גב דאיכא רובא במקום שבר וי"ל מהכא ההוא רובא אכתי מיטרפא במיעוטא דחוץ למכה ולא מיסתבר כלל דברי האוסרין דבסירכא אחת אין לומר חציה באה מן המכה וחציה מן הריאה אלא ודאי ממקום אחד באה דאיך תבא משני מקומות ותתחבר יחד לעשות סירכא אחת וכיון דאיכא ריעותא בדופן ובריאה ליכא ריעותא ודאי תלינן דמדופן אתא והליחה נתפשטת גם חוץ למכה ומשם נתחברה לריאה הילכך היכא דרוב הסרכא במקום המכה כשרה.


סימן כט[עריכה]

ומה ששאלתם טבח שנמצאת טרפה תחת ידו שנים ושלש פעמים אם מעבירין אותו עד שיקבל עליו דברי חבירות או נאמר מאחר שיצאו תחת ידו טרפות אין מקבלין אותו דשוב אינו בקי כך שאלת ואני אומר להפך אם הדבר מחמת שאינו בקי יש לו תקנה כי לא היה מחמת רשע אלא מחמת חסרון ידיעה ואם ילמד ויתחכם ויהיה בקי ורגיל יוכל לבדוק אבל אם היה בקי ולא חש לבדוק והוא מוציא טרפות נמצא שהוא רשע להאכיל טרפות ואין להאמינו עוד כי אין בו יראת שמים ולא שייך כאן להזכיר קבלות חבירות כי ענין חבירות הוא ענין פרישות דבר שלא היו נוהגין בו רוב המון העם וכשהיה אחד מן העם מקבל עליו דברי חבירות היו נזהרין בו והיו סומכין עליו החברים אבל בענין הטריפות הוא מעיקרי הדת והכל יודעין ונוהגין בו וזה שלא חשש לבדוק והוציא טרפות מתחת ידו שנים ושלש פעמים אם עשה במזיד או שלא חשש לבדוק כל הצורך רשע הוא בעיני ואף אם היה מקבל עליו להיות זהיר מכאן ולהבא לא היה לבי נותן לי לסמוך עליו עוד.


סימן ל[עריכה]

ומה שהתיר רבי מצליח סירכא יוצאה מחתוך לגב לא כיון יפה דלא מכשר תלמודא אלא כסדרן ממש דהיינו מחתוך לחתוך שאצלה מקום ששוכבות זו אצל זו דהיינו רביתייהו אבל מחתוך לגב (לגבי הריאה) חברתה או מגב לגב או מחודה של אונה לחודה של אונה שאצלה טרפה ולאו רביתייהו הוא ונמשך זה מזה ומתפרק אף על פי שרש"י ז"ל פי' וה"מ שלא כסדרן כגון שתים חצוניות ממעל לאמצעית או מתחתיתה מילתא דפסיקא נקט והוא הדין לכל הני שכתבתי ויותר מזה כתב בערוך (בערך אן) שר"ח קבלה רב מפי רב אפילו סריכי תרי אוני ועיקרן מתפרקין מהדדי טרפה וכל שכן אם דבוקה זו על זו דודאי טרפה ורבותינו הגאונים ז"ל כתבו כיון דבהדדי סריכן מרבעתא היא ולא איכפת לן בה דהיינו רביתייהו וכן כתב רי"ף ז"ל בתשובות היכא דסריכי תרי אוני להדדי ועיקרן מתפרקין נהיגינן להכשיר אבל מגב לגב ומחתוך לגב ומחודה של אונא לחודה של אונא שאצלה מחוץ לחתוך טרפה דאין כשר אלא מחתוך לחתוך כסדרה.


סימן לא[עריכה]

ששאלת למי שמכשיר בתרי ענוניתא דורדא אם נמצאת היתרת האחת בדרא דאוני מצד ימין והיתרת האחרת בדרא דאוני בצד שמאל אי מכשרינן לה כאלו הוי תרי מצד חד דבר שאינו שאלת כי אותן היתרות ששאלת עליהן שאחת עומדת בדרא דאוני מצד ימין ואחת בדרא דאוני בצד שמאל אין להם שם ענוניתא דורדא כי ענוניתא דורדא היא עומדת ביני וביני ולא בדרא דאוני ולפרש"י שהיה מכשיר אי לית ליה ענוניתא דורדא ומטריף בתרתי כשרה היא ולרבינו אפרים ז"ל דמכשיר בתרתי ומטריף היכא דלית ליה טרפה והגאונים ז"ל כתבו דכיון דיש בהמות שאין להם וישנן במקצתן אין להטריף בשום שנוי שימצא בה בין שאין לה בין שימצאו שנים או שלשה אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.

נמצאת זאת הבהמה ששאלת עליה שיש לה ד' אונות מימין וג' משמאל ואין לה עינוניתא דורדא מחמת יתרון האוני אינו טרפה כיון דקיימי בדרי דאוני.


סימן לב[עריכה]

וששאלת על עופות שחורים וחרטומיהן ושוקיהן ארוכין שנהגו לאכלן על פי אחד שהתירן להם ואומרים שיש להם אצבע יתרה וקרקבן נקלף דע כי אין לסמוך על שום חכם שיתיר עוף על ידי סימני טהרה אלא דוקא על ידי מסורה שמקובלין מאבותיהם שאכלו אותו ולא יסמוך אדם על בדיקת סימנין והאי עוף שיש לו שני סימני טהרה אימא מין עורב הוא שיש לו שני סימני טהרה.