שב שמעתתא/שמעתא ז/פרק כ
פרק כ[עריכה]
והנה במ"ש הגאון חכם צבי דחיישינן לשני יב"ש משום דאינו סימן מובהק, נראה מתוך סברתו הרחבה דדן ליב"ש כמו סימן, אלא שאינו סימן מובהק כיון דאיכא עוד יב"ש, אבל סימן בינוני עכ"פ הוי האי שמא דיב"ש. ויתיישב בזה לענ"ד קושיית תוס' סוף פ"ק דמציעא [כ: ד"ה איסורא], בהא דנפק רבה דק ואשכח כל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר, ואמרו עלה בש"ס היכי פשיט מר איסורא מממונא, והקשו תוס' דהא אדרבה ממון חמיר דאין הולכין בממון אחר הרוב ע"ש. ולפי מ"ש מדברי ח"צ דיב"ש הו"ל סימן אלא שאינו סימן מובהק, וכיון דגבי ממון אפילו סימן בינוני נמי מהני, דהא תיקנו חכמים להחזיר אבידה בסימן בינוני, אבל באיסורא דלא מהני סימן אמצעי, ה"ה דלא מהני יב"ש וחיישינן לשני יב"ש, ושפיר קאמר היכי פשיט איסורא מממונא, כיון דיב"ש הו"ל כמו סימן בינוני, ובממון כבר תיקנו סימן בינוני אבל לא באיסורא.
אלא דבעיקר דמיונו שמדמה הגאון ח"צ יב"ש לסימן בינוני, לבבי לא כן ידמה, דאם באנו לדמות סימן אמצעי לשני יב"ש, א"כ נימא נמי כי היכי דבשני יב"ש אפילו שכיחי שיירות, כל שלא הוחזקו תו ליכא איסור תורה, וכמ"ש תוס' שם סוף פ"ק דמציעא דאינו אלא מדרבנן ע"ש, וא"כ בסימן בינוני דהו"ל כמו יב"ש, נמי נימא כל שלא הוחזק עוד בסימן כזה דתו ליכא חשש מן התורה, דהא סימן בינוני הו"ל כמו ב' יב"ש, וקשה לפ"ז בהא דפריך להך לישנא דסימנים דרבנן היאך מחזירין אבידה בסימנים, ומאי פריך, הא כיון דבא אחד לפנינו ואומר הסימן בינוני, א"כ תו ליכא למיחש שמא זו אחרת, כיון שלא הוחזק אבידה אחרת כזה בסימנין, דאם בא השני ואומר ג"כ סימן, א"כ פשיטא דאפילו למ"ד סימנים דאורייתא, כל שזה אומר סימן וזה אומר סימן הו"ל סימנים וסימנים ויניח, כדאיתא פרק אלו מציאות, וכן כל השקלא וטריא שבש"ס בסימנים דאורייתא או דרבנן לענין עדי מיתה או גט, והא לא הוחזק עוד בסימן כזה, ועוד דהא בתרי יצחק פסק הרא"ש דכל שלא הוחזקו לא חיישינן לתרי יצחק אע"ג דשכיחי שיירתא, ודוקא בגט חששו משום דאפשר בגט אחר, ולענין עדי מיתה כל שלא הכירו אותו בסימן מובהק אין מתירין על ידו, ואע"ג דלא הוחזק שמת אחר בסימן כזה.
ולכן נראה דהא דלא חיישינן לשני יב"ש בדלא הוחזק, פירש רש"י פ"ק דמציעא שהיה מוחזק וידוע שאין באותו שוירי אלא יב"ש אחד ע"ש, והרמב"ן בחדושיו פרק כל הגט דף כ"ז וז"ל, ורש"י פירש ולא הוחזקו שני יב"ש באותה העיר ולא בירר דבריו, ובמציעא פ"ק מפרש שהיה מוחזק וידוע שאין באותה שוירי אלא יב"ש אחד עכ"ל, וא"כ גבי סימנין לא שייך למימר מוחזק וידוע, דלא שייך זה אלא בשם שהוא נודע ומפורסם, ושייך לומר הוחזק שאין באותו שוירי אלא יב"ש אחד, אבל בסימנין ליכא למימר הכי, דסימן הוא תחת בגדיו בגופו, ומי יודע אם יש עוד אדם בסימן כזה, וכמו כן באבידה אין נודע אם יש עוד אבידה בסימן כזה, ומשו"ה בסימן בינוני, אע"ג דמדמה הגאון ח"צ לשני יב"ש, לעולם חיישינן בעדי מיתה אימר אדם אחר מת והיה לו סימן כזה, וכן בגט אימר עוד גט כזה נפל, כיון דבסימן לא שייך הוחזק כמו ביב"ש לומר מוחזק וידוע שאין עוד סימן כזה וכמ"ש.
אלא דאכתי תיקשי מהיכא דלא שכיחי שיירות, דאפילו הוחזקו שני יב"ש לא חיישינן לרבה שם פרק כל הגט דף כ"ז, ואם אנו באנו לדמות סימן בינוני לשני יב"ש, א"כ היכא דלא שכיחי שיירות נימא דמהני סימן בינוני מן התורה. ומיהו לפי מ"ש תוס' שם פרק כל הגט דף כ"ז בהא דהוחזקו ולא שכיחי שיירות דלא חיישינן לרבה, דמנא ידעי דנפל מיב"ש זה ולא מאחר, ותירצו כיון דידוע שזה ודאי אבד גט, לא חיישינן שמא יב"ש אחר ג"כ אבד גט ע"ש, וא"כ גבי מיתה ואבידה ליכא למימר הכי, דכיון דשכיחי נמי סימנין כזה, א"כ מנלן לומר דזה הוא שמת, דלמא [מת] אדם אחר בסימן כזה, וכן באבידה דלמא אבידה אחרת, כיון שלא נודע שזה אבד אבידה בסימן כזה.
והמוהרח"ש כתב בשיטת הרא"ש והטור, דגם בתרי יצחק, כל שהוחזקו ולא שכיחי שיירות מקורטובא לאספמיא, מותר כמו בלא הוחזקו, ומשום דכיון דידענו שזה שאנו מבקשין להתיר אשתו הלך לאספמיא, ומעידין שמי שהלך לאספמיא מת, תו לא חיישינן דהאחר ג"כ הלך לאספמיא, כיון שאין השיירות מצויות ע"ש, וא"כ ה"ה במי שידוע שהלך דרך יער, והוא מקום שאין השיירות מצויות, ונמצאו לו סימן אמצעי, דלא גרע סימן בינוני משם יצחק דלא חיישינן לתרי יצחק במקום שאין שיירות מצויות, ובדברי הגאון ח"צ משמע שהיה ידוע שהלך דרך שם ע"ש, וא"כ לדברי מוהרי"ו הובא בפי"ט ולפי מ"ש שם אפילו אין שם סימן כלל, נמי מתירין במקום שאין שיירות מצויות כשידוע שהלך שם, משום אין ספק מוציא מידי ודאי, ומכ"ש כשיש סימן אפילו אמצעי דיש להתיר, דלא גרע סימן בינוני מתרי יצחק, דלא חיישינן במקום שאין שיירות מצויות.
והנה לפי מ"ש רש"י בשני יב"ש דלא חיישינן בלא הוחזקו, דהיינו שמוחזק וידוע שאין באותו שוירי אלא יב"ש אחד, ומשמע דאם לא נודע כלל חיישינן לשני יב"ש, ובריש פ"ק דגיטין (גיטין ב:) בהא דאמרו שם סתם ספרי דדייני מיגמר גמירי ורבנן הוא דאצריך, כתב רש"י ז"ל, ורבנן הוא דאצרוך למיחש למילתא משום דאיכא דאשכח כתוב ועומד, כגון שנכתב לשם א' מבני עירו ששמו כשמו ושמה כשמה ונמלך לגרש עכ"ל, והקשו בתוס' שם וז"ל, וקשה דבהוחזקו שני יב"ש אפילו נכתב לשמו פסול לגרש לר' מאיר כו', דבעי שיהיה מוכח מתוכו כו' ע"ש, וכן הרשב"א והר"ן בחידושיו כתבו וז"ל, ואעפ"י שאין חוששין לשני יב"ש אלא א"כ הוחזקו, כיון דאיכא נמי מיעוטא דמיעוטא דספרי דלא גמירי, חיישינן ע"ש, ולפי מ"ש רש"י דע"כ לא חיישינן לשני יב"ש בדלא הוחזק, אלא כשהוחזק שאין שם עוד יב"ש אחד, א"כ היכא דלא נודע כלל, שפיר חיישינן לשני יב"ש.
אמנם קשיא לי בדברי תוס' שזכרנו, במ"ש פרק כל הגט [גיטין כז.] בהא דהוחזקו ולא שכיחי שיירות דלא חיישינן, ומשום דזה ודאי אבד תו לא חיישינן דאחר ג"כ אבד, דא"כ מוצא אבידה במקום שאין שיירות מצויות וידוע שזה אבד אבידה, נמי נימא דמחזירין לו משום דזה ודאי אבד. ובתוס' פ"ב דמציעא דף כ"ב ד"ה אי דליכא סימן וז"ל, ורש"י שפירש דמוצא מכריז מקום, שיאמר מצאתי חפץ במקום פלוני, והוא יאמר חפץ פלוני ויקחנה, קצת קשה דהא תנן בפרקין אמר אבידה ולא אמר סימניה לא אמר כלום, אלמא במה שמכוין החפץ אינו סימן, וי"ל דהתם נמי לאו משום שהוא חשוד למשקר, אלא משום דא"ל כי היכי דאת אבדת חפץ ה"נ אדם אחר אבד, אבל הכא מהדרינן, דאין רגילות ששני בני אדם אבדו חפץ כזה ובמקום אחד עכ"ל, ומשמע דחיישינן אפילו במקום שאין שיירות מצויות, מדלא חילקו בזה באבידה. ואפשר דגבי גט ידוע שנאבד הגט במקום הזה, ובמקום אחד לא חיישינן. וצ"ע בכל זה.