שב שמעתתא/שמעתא ז/פרק יג
פרק יג[עריכה]
ביבמות דף קכ. תנן אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו, וכתבו התוספות וז"ל, ואומר ר"ת היינו דוקא כשאין שם אלא הפרצוף, אבל אם כל גופו שלם אפילו אין כאן פדחת וחוטם, ניכר היטב על ידי סימני הגוף, ועוד דשמא דוקא בסימנין הוא דקאמר הכי, אבל ע"י טביעות עין ניכר היטב ע"י סימני הגוף, כיון שיש כל גופו, ואפילו אחר כמה ימים, עכ"ל. ובתשובת ב"י סי' ו' כתב לפרש דברי ר"ת שיכולין להכיר בטב"ע לדעת ר"ת אפילו בלא סימני הגוף, וטעות נפל בכל הספרים מ"ש ע"י סימני הגוף, וכדמוכח מדברי הטור שכתב שניכר בטב"ע ולא הזכיר על ידי סימני הגוף, ע"ש.
וראיתי תשובה אחת מיוחסת להגאון מגיני שלמה, והוא בתשובת גאוני בתראי סי' נ' שכתב, דהא דכתבו הרא"ש ונימוקי יוסף בדברי ר"ת טב"ע ע"י סימני הגוף, ר"ל סימן דטב"ע שמכיר גופו שתוארו כך וכך, וכן משמע מדלא כתבו טב"ע וסימני הגוף, עכ"ל. והיכא דאיתיה לפרצוף פנים עם החוטם, נראה דמעידין אפילו אין שם גוף כלל, דבתשובת מוהרי"ן לב הביא בשם בנו דפרצוף פנים בלי בנין הגוף כלל לא מהני ע"ש, וכבר כתב עלה מוהרח"ש בקונטרס עגונות דלא נהירא, ע"ש. וכן נראה מוכח מהא דאמרינן פרק יש בכור דף מ"ה אמר ר"ל פדחת לכל פוטר חוץ מנחלה דכתיב יכיר ור' יוחנן אמר אף לנחלה, ואקשי עלה ממשנתינו דאין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם כו', ומשמע דלריש לקיש ניחא דאית ליה פדחת אינו פוטר ובעי כל הראש, ותיקשי נמי היכי פוטר ביציאת ראשו ואפילו ראשו כולו, כיון דלא מינכר בלא גופו ועדיין לא יצא גופו. מיהו אפשר דהיכא דנפרד הראש מן הגוף הוא דלא מהני הכרה בפרצופו, אבל היכא דמחובר הראש עם הגוף אלא שלא יצא עדיין כל הגוף, שפיר מינכר בראשו לחודיה.
אמנם מ"ש תוס', ועוד דשמא דוקא בסימנין הוא דקאמר הכי אבל ע"י טב"ע ניכר היטב, אין לזה ביאור כלל, דמשמע בפרצוף פנים מהני סימנין אפילו בלא טב"ע, וקשה טובא, כיון דמתני' מיירי בסימנין שאין מובהקים כלל להך לישנא דסימנים דאורייתא, ומוקי לה בש"ס להא דתנן אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו, דמיירי בארוך וגוץ, וא"כ בראשו היכי מהני סימנין כהאי, וכן נמי להך לישנא דסימנים לאו דאורייתא ומוקי מתני' אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו, בסימן בינוני, נמי קשה היכי מהני סימן בינוני בפרצוף, כיון דסימנים לאו דאורייתא.
ומוהרח"ש כתב שהאריכו בזה מוהרי"ן לב והרב מוהרד"ך בפסקיו, ולא רצה בפירושם ובדבריהם, וכתב מנפשיה פירוש תוס', והוא דאין הפרש בין פירוש ראשון לפירוש שני, רק דלפי פירוש ראשון מתני' מיירי דוקא כשאין גופו שלם כלל, ולפירוש שני מתני' מיירי אף כשגופו שלם, וכי קאמר אעפ"י שיש סימנים בגוף ובכליו דלא מהני, היינו מתורת סימנים בלא טב"ע, פירוש היכא שאין מכירין אותו בגופו רק הסימן לבד, אבל בטב"ע מהני. ומתני' הכי קאמר, אעפ"י שיש סימנים בגופו ובכליו אין מעידין מתורת סימן רק בטב"ע, ומשכחת לה פרצוף פנים עם החוטם. וה"ה דהוי מצי למימר טב"ע בגופו ע"י סימן, אלא שדיבר בהוה, דטב"ע מילתא דשכיח הוא בפרצוף פנים, או דוקא פרצוף פנים דמשתכח בהו טב"ע בלא סימנים, אבל בגוף לא משכחת טב"ע בלא סימן. והתנא לא נחית למימר רק דאין מעידין מתורת סימנים אלא ע"י טב"ע, ע"ש.
ולענ"ד נראה להבין כוונת תוס' מתוך דברי ר"ת שהובא בתשובת מיימוני להלכות אישות סימן נ' וז"ל, ע"כ האי אין מעידין אלא עד ג' ימים, לאו אאדם ידוע וניכר למעידיו, דאפילו עד ד' ימים מהני כיון שיודעין שזה הוא, אלא ע"כ שאין ידוע אלא ע"י סימני פרצופו ופדחתו וחוטמו כו', וכ"כ בה"ג כו', עכ"ל ר"ת, ועוד האריך הרבה ואני קצרתי, אלמא אם המעיד עליו היה מכירו מחיים ומעיד עליו לאחר מותו שהכירו בטב"ע, מהימן אף לאחר מותו כמה ימים, עכ"ל תשובת מיימוני עיין שם. ונראה מדבריו דר"ת מפרש משנתינו שלא ידוע ממש למכיריו בטב"ע, אלא שראו אדם מת ואמרו סימני פרצופו וחוטמו, והיינו פרצוף עגול או ארוך. וכן בפדחתו וחוטמו, ומכיריו בחייו ואף שלא ראו אותו, ידעינן אנן עפ"י העדים אלו שמכירין אותו בסימנין הללו שהוא ראובן. ויבואר עוד לפנינו.
אלא שראיתי במוהרח"ש שהביא תשובת מיימוני הנזכרת, וכתב עלה, לכאורה נראה שהכוונה דלאו באדם ידוע וניכר למעידיו, אלא שלא הכירו אותו רק שראו אדם מת ונתנו סימני פרצופו ופדחתו וחוטמו עגול או ארוך וקצר וכן חוטמו וכו', והשומעין דבריהם שהיו מכירין בו בחייו, אמרו שזה ודאי ראובן שהיה לו פרצוף כזה. אמנם זה ודאי לא אפשר, דכיון שהמעידין לא הכירוהו בחיים רק שנתנו סימני פרצופו וחוטמו, הא ודאי דסימנין אלו הוי כמו ארוך וגוץ דאמרינן בגמ' דלא הוי סימן כלל. אמנם יראה הכוונה דלאו באדם ידוע וניכר למעידיו כלומר שגופו ופרצופו קיים, דבכי האי גוונא ודאי ניכר למעידיו בלי שום עיון ודקדוק, דאז אפילו לאחר ג' ימים מעידין, אבל מתניתין בשאין גופו שלם, או שאין כל הפרצוף שלם, אלא שנשארו הלחיים והפדחת והחוטם ואין ידוע להם אלא בדקדוק ועיון ע"י טב"ע של פרצוף וחוטם ופדחת, ובזה אין מעידין אלא עד ג' ימים. וחשבתי לומר כוונה אחרת, דלאו אאדם ידוע וניכר, כלומר חבירו הרגיל עמו, דאז יכולין להכירו במותו אף לאחר שלשה ימים, אלא מיירי שאין ידוע להם בחיים חיותו ע"י שהיה רגיל עמו, אלא שהיה ידוע להם ע"י פרצופו וחוטמו כשהיו רואין אותו וכו'. אמנם מה שכתבתי תחילה נראה יותר, עכ"ל.