שב שמעתתא/שמעתא ו/פרק טז
פרק טז
[עריכה]רוב הפוסקים העלו בספיקא דתרי ותרי דהוי ספיקא דרבנן ומן התורה אוקי אחזקתיה, ועיין תוס' כתובות דף כ"ו ד"ה אנן אחתינן וע"ש בר"ן ובפרק האומר דף ס"ו, מעשה בינאי המלך כו' ויאמר יהודה בן גדידיה לינאי המלך ינאי המלך רב לך כתר מלכות הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן שהיו אומרים אמו נשבית במודיעים, ויבוקש הדבר ולא נמצא כו', ופריך היכי דמי אילימא דבי תרי אמרי אשתבאי ובי תרי אמרי לא אשתבאי מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני, וכתב רש"י ואי אמרת אוקי תרי להדי תרי ואוקי אתתא אחזקתה, הני מילי אי היא קמן והיתה באה לב"ד להתירה, אבל בנה זה הנדון אין לו חזקה בכשרות שהרי מעידין על תחלת לידתו בפסול, ובתוס' הקשו דהא אמרינן פ"ק דכתובות דף י"ג לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה ומשום דמהני חזקת האם לבת ע"ש, וע"ש בחידושי הרשב"א ובתוס' רי"ד מ"ש בזה.
ונראה לפי מ"ש תוס' בכורות ר"פ הלוקח (בכורות כ:), ובפ"ק דחולין דף י"א ד"ה לר' מאיר דחייש למיעוטא וז"ל, מדקאמר לר' מאיר ולא קאמר היכי אכלינן בישרא משמע דלא קיי"ל כר' מאיר דחייש למיעוטא, וקשה דבפרק הלוקח פסק ר' יוחנן כרשב"ג דאמר הלוקח בהמה מניקה מן הנכרי פטורה מן הבכורה כשבנה כרוך אחריה דלא מרחמה אלא א"כ ילדה ולא מיפטר מטעם רוב בהמות אינן חולבות אא"כ יולדות, אלמא חיישינן למיעוטא אע"ג דליכא חזקה בהדי מיעוטא, דאי אמרת אוקי הפרה בחזקת שלא ילדה אדרבה העמד ולד בחזקת שאינו קדוש בבכורה שהיה חולין במעי אמו עכ"ל.
ובפרק אלמנה לכה"ג ביבמות דף ס"ו גבי בת ישראל שניסת לכהן ומת והניחה מעוברת לא יאכלו עבדיה בתרומה מפני חלקו של עובר, ואמרינן בגמ' משום דס"ל לחכמים עובר במעי זרה זר הוא, וע"ש ברי"ף ורא"ש דפסקו להלכה כן, ואפילו חכמים דפליגי נמי מודו דעובר במעי זרה זר הוא, אלא דסבירא להו לחכמים עובר לאו בר ירושה הוא ע"ש, וא"כ ניחא דלא מהני חזקת האם לינאי אע"ג דבעלמא מהני חזקת האם לבת, היינו משום דכיון דאית לה לאם חזקת כשרות מכריח חזקה זו נמי לספיקא דבת, אבל הכא אדרבא איכא חזקת זרות נגד חזקת האם, והוא דכיון דבמעי אמו זר היה אוקי אחזקתיה דעדיין זר הוא, וכמ"ש תוס' לענין בכור דקדוש אחר שנולד, וכיון דאיכא חזקה להיפוך תו לא מהני חזקת האם כיון דאיכא נמי חזקה להיפוך חזקת זרות וכמ"ש, ודוק.
ובזה נראה ליישב דברי הרמב"ם פ"כ מהל' איסורי ביאה [הל' א'] דאין ע"א נאמן להאכיל בתרומה ולהעיד שהוא כהן אלא בתרומה דרבנן אבל לא בדאורייתא ע"ש, ותמה עליו הר"ן פ"ב דכתובות ובדאורייתא אמאי אינו נאמן דהא קיי"ל ע"א נאמן באיסורין ע"ש. ולפי מ"ש ניחא דכיון דע"א אינו נאמן אלא בחתיכה ספק חלב ספק שומן דלא אתחזק איסורא, אבל היכא דאתחזק איסורא אינו נאמן, וכן הוא דעת תוס' והרא"ש פרק האומר, ועיין בטור ושולחן ערוך סי' קכ"ז ביורה דעה, וכיון דחזקת זרות דבמעי אמו ודאי זר היה, מוקי בחזקתו דעדיין הוא זר ואין ע"א נאמן במקום חזקה, ואפילו היכא דאתרמי במעיד על חבירו שהוא כהן ואמו כהנת דכה"ג במעי אמו כהן הוא, דדוקא במעי זרה זר הוא מוקי ליה בחזקה דאבוה דזר היה, דאי אפשר שלא יהיה לאבותיו עד אהרן הכהן חזקת זרות אם היתה אמם זרה, ומוקי לזה בחזקת אבהתיה דזר הוא ודוק. והש"ך שכתב ביו"ד סי' קכ"ז בשיטת הרמב"ם דס"ל דע"א נאמן באיסור אפילו נגד חזקה ע"ש, אינו מוכרח.
והא דאמרינן פ"ב דכתובות דף כ"ו גבי פלוגתא דרשב"א ור' אליעזר דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא, ונפיק עליה קלא דבן גרושה או בן חלוצה הוא ואחתיניה, ואתא ע"א ואמר ידענא ביה דכהן הוא, וסבר רשב"ג אנן אחתינן ואנן מסקינן ליה, ואע"ג דהוי תרי ותרי ומשום חזקה דאבוה דכהן הוא, ואמאי לא נימא אוקי כנגדה בחזקת זרות דבמעי אמו זר היה, אלא דהמעיין ברש"י נראה דמפרש לה בחזקה אחרת, והוא דמוקי ליה בחזקה קמא דכבר הוחזק בכהן בשעה דאסקינן ליה עפ"י עד הראשון ע"ש, ואפשר דמה"ט כתב רש"י חזקה זו ולא כתב משום חזקה דאבוה, משום דנגד חזקה דאבוה איכא חזקת זרות במעי אמו, אבל חזקה שהיה לו בשעה שהעיד עליו העד הראשון שפיר הוי חזקה, דהיה ודאי כהן מחמת שהוחזק לן בכהן ע"י העד, ובתחילה היה העד נאמן, דנגד חזקת זרות יש לו חזקת אבוה, ומשו"ה אנן מסקינן ליה ע"י אותה חזקה, ודוק.