שב שמעתתא/שמעתא ו/פרק טו
פרק טו[עריכה]
כתב בתוס' רי"ד פרק האומר (קידושין דף ס"ו) גבי אשתו זינתה בע"א, רבא אמר הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים, וז"ל, ובמעיד על אשה שנשבית או שהיא גרושה ורוצה לפוסלה לכהונה הוי דבר שבערוה וכדמוכח בשמעתין עכ"ל, ולפרש ולבאר ראייתו נראה מדאמרינן שם אמר רבא מנא אמינא לה דתנן מעשה במגורה של דסקיא ביבנה כו' אמר ר' טרפון משל לעומד ומקריב על גבי המזבח ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה עבודתו כשירה, א"ר עקיבא משל לעומד ומקריב ע"ג המזבח ונודע שהוא בעל מום עבודתו פסולה, א"ר טרפון אתה דמיתו לבעל מום ואני דמיתי לבן גרושה ובן חלוצה נראה למי דומה כו', התחיל ר' עקיבא לדון מקוה פסולו ביחיד ובעל מום פסולו ביחיד ואל יוכיח בן גרושה ובן חלוצה שפסולו בשנים כו', היכי דמי אי דקא מכחיש ליה מי מהימן, אלא דשתק ודכוותה בן גרושה ובן חלוצה דשתק וקתני מקוה פסולו ביחיד ובעל מום פסולו ביחיד ואל יוכיח בן גרושה ובן חלוצה שפסולו בשנים ע"ש, ומבואר דבן גרושה ובן חלוצה לפוסלו לכהונה הוי ליה דבר שבערוה ובעי שנים.
והרמב"ם כתב בפט"ז מהלכות סנהדרין [הל' ו'] וז"ל, אין צריך שני עדים אלא בשעת מעשה אבל האיסור עצמו בע"א יוחזק כיצד אמר ע"א חלב כליות הוא זה כלאי הכרם הם פירות אלו גרושה או זונה אשה זו ואכל או בעל בעדים אחר שהתרה בו הרי זה לוקה אעפ"י שעיקר האיסור בע"א עכ"ל, וכיון דמוכח מש"ס דבן גרושה ובן חלוצה פסולו בשנים ע"כ צ"ל דפסולי כהונה כדבר שבערוה יחשב, וכדמוכח לה בתוס' דמעיד על אשה שנשבית או שהיא גרושה וחלוצה לפוסלה לכהונה בעי שנים והוי דבר שבערוה, וא"כ היכי כתב הרמב"ם דגרושה או זונה ע"א נאמן בה לאוסרה לכהונה.
ולכן נראה לענ"ד דהרמב"ם ס"ל במעיד על אשה שנשבית לאו דבר שבערוה הוא, דאפילו מעיד זונה אשה זו ע"א נאמן לפוסלה לכהונה ומעיד על אשה שנשבית הו"ל כמעיד זונה אשה זו, ואפילו אתחזק התירא ע"א נאמן נגד חזקה לדעת הרמב"ם לפי מ"ש הש"ך ביו"ד סי' קכ"ז לדעתו ע"ש, והא דבן גרושה ובן חלוצה פסולו בשנים, נראה דלאו משום דבר שבערוה, דא"כ הו"ל אשה זונה או גרושה נמי דבר שבערוה וכמ"ש בתוס' רי"ד, והנה לפנינו דעת הרמב"ם דגרושה או זונה לאו דבר שבערוה הוא וע"א נאמן בה וכמו שאר איסורין הוא, אלא דבן גרושה ובן חלוצה כיון דפסולו בגופו והוא מפסולי כהונה, וכיון דהוא מפסולי קהל כהונה זה הוא דבעי שנים, וכמו להעיד על אחד שהוא ממזר דודאי בעי שנים לפוסלו לקהל ישראל, דהא האב דנאמן לומר בני זה ממזר יליף לה מדכתיב יכיר וכמו כן להעיד שהוא בן גרושה וחלוצה מדכתיב יכיר כדאיתא בפרק עשרה יוחסין, וא"כ מוכח דלית ביה משום נאמנות ע"א באיסורין, דלא אמרו ע"א נאמן באיסורין אלא להעיד על דבר שנתהוה במקרה, כמו להעיד אשה זו נעשית גרושה או זונה דזה הו"ל כמו נתנסך יינך, אבל להעיד על פסולי קהל בתולדה, הן להעיד ממזר או בן גרושה וחלוצה, דהוא חלל בתולדה ולפוסלו מקהל כהונה או קהל ישראל, בזה אין ע"א נאמן אלא האב מדכתיב ביה יכיר יכירנו לאחרים כדאיתא פרק עשרה יוחסין, והא דמייתי רבא ראיה לענין אשתו זינתה בע"א דזה ודאי הו"ל דבר שבערוה, היינו משום דרבא ס"ל דאפילו שותק בעל דין לא מהני היכא דבעי שנים, ואביי חולק וס"ל דאע"ג דדבר שבערוה בעי שנים אפילו הכי שתיקת בע"ד מהני, וכמבואר בתוס' שם ד"ה רבא אמר אביי, ומייתי ראיה דהיכא דבעי שנים לא מהני נמי שתיקת בע"ד, מהא דבן גרושה ובן חלוצה פסולו בשנים ומשום דהוא פסול הגוף לפוסלו מקהל כהונה ולא מהני אפילו שותק, וא"כ ה"ה בדבר שבערוה לא מהני שתיקת בע"ד.
וא"כ לפי מ"ש לשיטת הרמב"ם דע"א נאמן לומר גרושה או זונה אשה זו לפוסלה לכהונה, אבל להעיד שהוא בן גרושה וחלוצה שהוא פסול הגוף ודאי בעי שנים, וזה נראה לענ"ד בכוונת הרמב"ם בלשונו שכתב גרושה או זונה אשה זו, ושבק חללה ולא כתב גרושה זונה וחללה אשה זו, אלא כיון דחללה היינו בת גרושה או בת חלוצה, וזה הו"ל פסולי הגוף מפסולי כהונה, וזה ודאי בעי שנים וכדהוכחנו מהך דרבי יהודה דאמר יכיר דנאמן לומר בני זה בן גרושה או בן חלוצה, ומשמע דאחר אינו נאמן אלא דוקא להעיד על גרושה או זונה שהוא פסול שנתהוה במקרה, בזה הוא דע"א נאמן בה, והוא דקדוק נאות ומכוון, ודוק היטב.
והנה כתב הרמב"ם פי"ב [הלכה יט] מגירושין, עד אומר מת ועד אומר לא מת ונשאת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי לא תצא, והרמב"ן והרשב"א חולקין עליו בזה משום דע"א בהכחשה לאו כלום הוא והו"ל כמאן דליתא ואם נשאת לאחד מעדיה תצא, והקשה המוהרח"ש בקונטרס עגונות לדעת הרמב"ן והרשב"א מהא דאיתא פרק האשה רבה (יבמות דף פ"ח), מתיב רבא מנין שאם לא רצה דפנו ת"ל וקדשתו בע"כ, היכי דמי אילימא דלא ניסת לאחד מעדיה ולא קאמרה ברי לה צריכא למימר דפנו, אלא לאו דניסת לאחד מעדיה וקאמרה ברי לי וקתני דפנו, אלמא מפקינן לה מיניה, ומשני איסור כהונה שאני, ואבע"א כשבאו עדים ואח"כ נשאת ור' מנחם בר' יוסי היא, והקשה המוהרח"ש לשיטת הרמב"ן והרשב"א נימא דמיירי בחד נגד חד ונשאת לאחד מעדיה וקאמרה ברי לי ומש"ה דפנו, דהא בחד וחד לא מהני ברי דידה ע"ש.
ונראה לפי מ"ש ליישב קושיא זו והוא, דודאי אי אפשר לומר בחד נגד חד ונשאת עפ"י העד שאמר מת ואח"כ בא לומר עד השני לא מת, דהא בכה"ג כל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים ולא תצא מהתירה הראשון, וצ"ל דמיירי בבת אחת ונשאת לאחד מעדיה, וכן נמי צ"ל שעכשיו נודע דודאי מת אבל לא ידעי אם מת קודם שנשאת או אח"כ, דאם לא כן בלאו הכי תצא משום איסור אשת איש ולא תליא באיסור כהונה וכן פירש"י שם, אלא כהאי גוונא דנשאת תחלה לאחד מעדיה ואח"כ באו עדים שהיה חי באותו שעה ע"ש, וכיון דמיירי בע"כ באופן דליכא איסור אשת איש אלא איסור כהונה גרידא, דהא תני דפנו והוא כהן ע"כ דליכא איסור אשת איש, ולפי מ"ש בשם הרמב"ם דמעיד על אשה שהיא זונה אין בזה משום דבר שבערוה אלא משום איסור גרידא וע"א נאמן בה, ובאיסור כהאי גוונא בחתיכה ספק חלב ספק שומן ודאי כל שאמר ברי לי דשומן הוא מותר לדידיה אע"ג דאתי חד ומכחיש ליה, כיון דבעל דבר טוען ברי שהוא מותר ודאי מותר לאכול לזה שאומר ברי לי, ומכל שכן אם יש ע"א שמעיד כדבריו שהוא מותר, ועד כאן לא כתבו הרמב"ן והרשב"א בחד נגד חד דתצא אלא בדבר שבערוה דלא מהני אלא שני עדים וע"א בהכחשה לאו כלום הוא וא"כ הו"ל העד כמאן דליתיה, וכל שהוא כמאן דליתיה העד האומר מת א"כ ודאי לא מהימני לומר מת בתורת בעל דבר, דהא גבי דבר שבערוה בעי שנים ואפילו ע"א דמהימן ביה היינו כל דלא מכחשי ליה, אבל כל דמכחשי ליה הרי הוא כמאן דליתיה, ומשום הכי תצא, אבל באיסור כהונה דאין זה משום דבר שבערוה אלא משום איסור גרידא ובאיסורא בעלים מהימני, וכל שנשאת לאחד מעדיה ויודעין דלית בה איסור זונה מהימני, דע"א נאמן באיסורין אפילו נגד חזקה, וכמו שכתב הש"ך סימן קכ"ד ביו"ד לדעת הרמב"ם, ואינהו הבעל והאשה שיודעין דלית בה איסור זונה בעלים מהימני, ואפילו אתי אחד ומכחיש להו, אין ע"א נאמן להכחיש הבעלים, ומשום הכי לא מצי מוקי לה בחד וחד, דכל כהאי גוונא שאינו אלא איסור כהונה דהוא מתורת ע"א נאמן באיסורין אפילו נגד חזקה, א"כ אינהו מהימני באיסורין ואפילו ע"א מכחיש, וזה נכון, ודוק.
אמנם קשיא לי לפי דעת הרמב"ם במעיד על אשה שהיא זונה או גרושה דנאמן משום דהוי ליה איסור וע"א נאמן באיסורין, הא דתנן פרק האומר (קידושין דף ס"ד) קדשתי את בתי קדשתיה וגרשתיה כשהיא קטנה והרי היא קטנה נאמן, קדשתיה וגרשתיה כשהיא קטנה והרי היא גדולה אינו נאמן, נשבית ופדיתיה בין כשהיא קטנה בין כשהיא גדולה אינו נאמן. ואמאי אינו נאמן לומר נשבית נהי דרחמנא לא הימניה אלא בתורת נשואין, לא גרע מע"א דעלמא דנאמן אפילו אשה וקרוב באיסורין, ואין לומר דמיירי במכחישתו והו"ל ע"א בהכחשה כיון דבעלים מכחשי, דתינח גדולה קטנה מאי איכא למימר, דהא קטנה לא ידעה אם נשבית בעודה בת שלש או בת ארבע ומידי מששא במילי דקטן, וצ"ע כעת.