שב שמעתתא/שמעתא א/פרק יג
פרק יג[עריכה]
בסוטה בריש פרק כשם (סוטה כח.), ת"ר ג"פ טומאה אמורים בפרשה אם נטמאה נטמאה ונטמאה למה א' לבעל וא׳ לבועל וא׳ לתרומה דברי ר׳ עקיבא, אמר רבי ישמעאל קל וחומר ומה גרושה שמותרת לתרומה אסורה לכהונה זו שאסורה בתרומה אינו דין שאסורה לכהונה, ופריך עלה ור׳ ישמעאל דאמר ר' עקיבא תרומה ומהדר ליה איהו כהונה, ותו לר׳ עקיבא כהונה מנא ליה, וכ"ת כהונה לא צריכא קרא שהרי עשה בהן ספק זונה כזונה, תרומה נמי לא תבעי קרא שהרי עשה בה ספק זונה כזונה, אלא לר׳ עקיבא ארבעה קראי כתיבי א׳ לבעל וא׳ לבועל וחד לכהונה וחד לתרומה כו' ע"ש.
ופירש רש"י וכ"ת כהונה לא צריך קרא שהרי עשה בה הכתוב בסוטה ספק סוטה כודאי זונה לאוסרה, הלכך לגבי כהונה נמי אסורה דכתיב זונה לא יקחו וזו בחזקת זונה היא, אי הכי לתרומה נמי לא תיבעי קרא כו' ובתרומה הא ידעינן דזונה אסורה דכתיב כי תהיה לאיש זר כו'.
ובתוס׳ ד"ה שכן עשה ספק זונה ז"ל, תימה אמאי לא אמר כיון דטימא הכתוב מספק מהיכי תיתי דמותרת בתרומה ולכהונה, וי"ל אי לאו קרא איכא למימר דלא טימא אלא לבעלה דאיכא ספק חייבי מיתות ב"ד על ידו אבל לענין תרומה וכהונה הוי אמינא אוקי אתתא אחזקתה, אבל בירושלמי ריש פ"ק מתוך קושיא זו דריש חד מהנך תלתא קראי ליבם וע"ש.
ולפי מ"ש פי"ב דלא עשה הכתוב ספק כודאי בסוטה אלא באיסור טומאה שבה, ומשו"ה סוטה לבעלה דאית בה איסור טומאה כדכתיב ונטמאה משו"ה אסורה לבעלה כודאי ומשום ספק טומאה ברשות היחיד ספיקו טמא וה"ל ונטמאה, ואי לאו קראי ונטמאה ונטמאה לתרומה ולכהונה אלא הוי כתיבי תרי קראי ונטמאה א' לבעל וא' לבועל, ואם כן לכהונה ולתרומה לא הוי ידעינן כלל איסור טומאה אלא איסור זונה, ולשיטת הרמב"ם דכל הספיקות מדבריהם ודוקא בטומאה ברשות היחיד הוא דספיקו טמא, א"כ לכהונה ולתרומה דליכא איסור טומאה ומשום איסור זונה אין הספק אסור דכל הספיקות מדבריהם, ולדעת הרמב"ן והרשב"א דכל הספיקות אסורין מדאורייתא אבל אינו אלא משום ספק, והשתא דכתיב תרי קראי טומאה לכהונה וטומאה לתרומה הוי ליה ודאי, דהא בטומאה ברשות היחיד עשה הכתוב ספק כודאי, ומשום הכי איצטריך קראי לכהונה ולתרומה ונטמאה ונטמאה.
והיינו דפריך בש"ס ורבי עקיבא כהונה מנא ליה וכ"ת כהונה לא צריך קרא, שהרי עשה בהם ספק כזונה ונימא כיון דגלי קרא לענין בעל ובועל שיהיה ספק שלה כודאי ה"ה לאיסור זונה הוי כודאי, א"כ תרומה נמי לא תבעי קרא, אלא ע"כ מדכתב טומאה לתרומה צריך לומר דאיסור זונה אינו נלמד מאיסור טומאה, ודוקא בטומאה עשה הכתוב כודאי ולא כן בשאר איסורי תורה, וה"ה באיסור זונה, א"כ לכהונה מנא ליה דאסור, ומשום הכי מסיק אלא לר׳ עקיבא ארבעה קראי כתיבי לבעל ולבועל לתרומה ולכהונה, דהשתא בכולהו איכא איסור טומאה מלבד איסור זונה דאיתא לתרומה ולכהונה, ומשום דאיסור זונה שבה אינו כודאי, דהוי ליה כשאר איסורין וכה"ג בנדה לטהרות דהוא טומאה הוי ליה ברה"י כודאי ולבעלה דאינו משום טומאה הוי ליה ספק, ויתיישב היטב קושיית התוס' דהא צריך קרא לתרומה ולכהונה, דאי לאו ונטמאה לא היה אלא איסור זונה ולא עשה הכתוב כודאי אלא בטומאה אבל בשאר איסורין אינו אלא ספק, ולדעת הרמב"ם מותר מן התורה ולדעת הרמב"ן והרשב"א אינו אלא ספק ולא ודאי ודוק.
וכתב הרמב"ם בפ"א מהל' איסורי ביאה ז"ל, המקנא לאשתו ונסתרה ובא עד אחד והעיד שנטמאה והיה בעלה כהן ובא עליה אחר כך הרי זה לוקה משום זונה, אע"פ שעיקר העדות בעד אחד כבר הוחזקה בה זונה עכ"ל, וס"ל להרמב"ם דמשום טומאה אין לוקין דהוי ליה לאו שבכללות, וכמ"ש הרב המגיד שם דמשום הכי לא הזכיר הרמב"ם משום טומאה אלא משום זונה הוא דלוקה עליה וע"ש, ולפי מ"ש דהא דעשה הכתוב בסוטה ספק כודאי אינו אלא לטומאה שבה אבל לאיסור זונה הרי היא כשאר איסורין שכתורה, וא"כ הא דכתיב ועד אין בה דמינה יליף בש"ס דעד אחד נאמן בסוטה, היינו דוקא לאיסור טומאה ומשום דספק טומאה ברשות היחיד ודאי טמא כל זמן שלא תשתה ועד אחד נאמן בה שלא תשתה, אבל לאיסור זונה שבה, כיון דאין הספק בה כודאי ומן התורה ספיקו מותר דכל הספיקות מדבריהם לדעת הרמב"ם והראב"ד, ומנא לן דעד אחד נאמן בה לאיסור זונה, כיון דעד אין בה לא כתיב אלא בטומאה דכתיב בפרשה והיא נטמאה, וכיון דמשום טומאה אין לוקין דהוי ליה לאו שככללות, לאיסור זונה שבה מנלן דעד אחד נאמן.
ולדעתי הקלושה נראה דבר זה בכוונת הראב"ד שכתב שם ז"ל, אינו כן, דאינו לוקה משום זונה אלא משום טומאה, דכל אונס בעד אחד לא קרינן בה זונה אלא משום טומאה, והכי איתא ביבמות בלישנא בתרא דרבה עכ"ל, וכתב עליו הרב המגיד ז"ל, ואני תמה בזה, שהרי דברי רבינו בכאן אינם בשנאנסה ולא הזכיר בכאן אונס כלל, ואפילו באונס אין דברי הרמב"ם ז"ל מחוורין לפסוק כלישנא בתרא דרבה כו' ע"ש, גם במגדול עוז האריך בזה, והביא לשון הש"ס פרק הבא על יבמתו דף נו: דקיימא לן דאשת איש שנאנסה אסורה לכהן משום זונה כו', ועתה התבונן כי בלשון הגמ' לא הוזכר עד אחד ולא שייך כלל לגבי אנוסה והוא דין בפני עצמו והלכה פסוקה כרבא וכדאיכא דאמרי ופסקה ודרשה וכתבה הרמב"ם ז"ל פי"ח מהלכות אלו, ואתמהה מה ענין זה לגבי עד אחד אומר שנטמאה כי לדברי הכל היא אסורה, הואיל וקדם הקינוי והטומאה לבעילתו אין ספק שבעל זונה הואיל והיתה אסורה עליו, וע"ש שהאריך בזה.
ולפי מ"ש נראה דזאת היא כוונת הראב"ד דבעד אחד לא קרינן בה זונה. והיינו דמשו"ה אינו לוקה משום זונה אלא משום טומאה, דלטומאה הוא דהימניה רחמנא ולא לשאר איסורין בדבר שבערוה. ומ"ש דכל אונס בעד אחד לא קרינן ביה זונה ולא השיגו בזה פי"ח ע"ש, נראה דהראב"ד בא להשיג על הרמב"ם דסבירא ליה דלוקה משום זונה, אבל משום טומאה ס"ל דאינו לוקה ומשום דהוי ליה לאו שבכללות, והראב"ד ס"ל דבעד אחד אינו לוקה משום זונה אלא משום טומאה, ולזה הביא ראיה דלוקה משום טומאה, דבאונס ללישנא בתרא דרבה אין לוקין משום זונה אלא משום טומאה אלמא דלוקין משום טומאה, ונהי דלא סבירא ליה כלישנא בתרא דרבה היינו בזה הוא דלא ס"ל כלישנא בתרא, דרבה ס"ל משום טומאה אין משום זונה לא דבאונס לא מקרי זונה, ורבא ס"ל דבאונס נמי הוי זונה באשת כהן, אבל בהא מיהא לית דפליג על לישנא בתרא דלוקין משום טומאה.
ולשון הראב"ד לענ"ד דהכי קאמר, אינו לוקה משום זונה אלא משום טומאה ובע"א טומאה לא קרינן ביה זונה אלא משום טומאה, דכל אונס לא קרינן ביה זונה אלא משום טומאה, והכי איתא ביבמות כלישנא בתרא דרבה, והיינו דמוכח דלוקין משום טומאה, ועיקר כוונת הראב"ד להשיג על הרמב"ם דבע"א אינו לוקה משום זונה, ומשום דלא מצינו דהימניה רחמנא לע"א אלא בפרשה האמורה דכתיב והיא נטמאה, ולטומאה הוא דהימניה דספק טומאה ברשות היחיד ודאי טמא וע"י שתיית מי המרים טהורה היא, וכשבא עד אחד תו אינה שותה והו"ל טומאה ודאית כדינא דספק טומאה ברה"י, אבל לאיסור זונה דספק מותר לא הימניה לע"א, דאע"ג דע"א נאמן באיסורין היכא דלא אתחזק היתרא ולא איסורא כמו בחתיכה ספק חלב ספק שומן, זונה דהו"ל דבר שבערוה אין עד אחד מהימן בה ואינו לוקה אלא משום טומאה, וכמו בהך דינא דלישנא בתרא דרבה דאין לוקין משום זונה אלא משום טומאה, ה"נ בעד א' אפילו ברצון אינו לוקה משום זונה, דלא מהימן בה עד אחד אלא משום טומאה, וס"ל להראב"ד דלוקה משום טומאה ודוק.