שב שמעתתא/שמעתא א/פרק יב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


פרק יב[עריכה]

ולשיטת מוהרש"א דהיכא דליכא חזקה לטהר ילפינן שפיר מסוטה למפרע לטומאה ודאית, איכא למידק בהא דתנן פ"ב דנדה דף יד. נמצא על שלו טמאין וחייבין בקרבן, נמצא על שלה אותיום טמאין וחייבין בקרבן, נמצא על שלה לאחר זמן טמאין מספק ופטורין מקרבן, איזהו אחר זמן כדי שתרד מן המטה ותדיח פניה ואח"כ מטמאה מעת לעת, ואמרו שם בגמרא תנא וחייבין אשם תלוי, ותנא דידן מ"ט לא תני אשם תלוי, בעינן חתיכה אחת משתי חתיכות ע"ש, וכיון דחייבין אשם תלוי, ע"כ חזקת טהרה איתרע כל האי שיעורא בכדי שתרד מן המטה, וכיון דחזקה איתרע בהאי שיעורא, א"כ לחייבי קרבן ודאי כיון דילפינן מסוטה לטומאה למפרע כל היכא דליכא חזקה דליהוי טומאה ודאית למפרע, ועיין בתוספות סוטה ר"פ כשם (דף כח: ד"ה ברשות) דנדה ספק ראתה, כיון דהוא מקום סתר לעולם רשות היחיד הוא ואפילו עומדת ברה"ר, ובפרט דמשנתינו נמצא על שלו סתמא רשות היחיד דבמקום סתירה היה הביאה.

ונראה לפי מ"ש תוס' בריש נדה (דף ב.) ד"ה והלל ז"ל, וא"ת והיכי ילפינן דברה"י ספיקו טמא אפילו איכא חזקה הא בסוטה איתרע חזקתה כו', וי"ל דילפינן מסוטה שעשה הכתוב ודאי טומאה אע"ג דאית לה חזקה שאינה טמאה ודאית ולא איתרע אלא חזקת טהרה ודאית עכ"ל וע"ש, וא"כ ה"ה בנמצא בכדי שתרד מן המטה, נהי דאיתרע חזקת טהרה ודאית כיון דנמצא תוך האי שיעורא זוטא, אבל חזקת שאינה טמאה ודאי לא איתרע, והיכא דאיכא חזקה לא ילפינן לטמאה למפרע טומאה ודאית, אבל במקוה שנמדד ונמצא חסר דשם לא איתרע חזקת טמא שהיה טמא ודאי, אלא שהחזקות מנגדות דאיכא כנגדו חזקת מקוה ג"כ חזקה טובה, ומשו"ה הו"ל כאילו ליכא חזקה כלל וילפינן מסוטה לטמאה טומאה ודאית למפרע, ובנמצא בכדי שתרד מן המטה דאיכא חזקת טהרה לחודא אלא דאיתרע בהאי שיעורא, ולא איתרע אלא חזקת טהרה, אבל חזקת שאינה טמאה ודאי לא איתרע ומוקי אחזקתה שאינה טמאה ודאי ועדיין אינה טמאה ודאי היתה בשעת ביאה, ונגד חזקה לא ילפינן למפרע, ודוק.

ועוד נראה ליישב לפי מ"ש תוס׳ פ"ק דבבא קמא דף י"א ד"ה דאין מקצת שליא בלא ולד ז"ל, וא"ת ולר' אליעזר דאמר חוששין משום דאין מקצת שליא בלא ולד אבל אם היה מקצת שליא בלא ולד לא היתה חוששת, היכי דמי אי ברה"ר אפילו ספק ספיקא מטהרי, ואי ברה"י אפילו בספק ספיקא נמי טמא דהא תנן כל ספיקות שאתה יכול להרבות ברשות היחיד אפילו ספק ספיקא טמא, וי"ל דשמעתין איירי לענין לאוסרה על בעלה עכ"ל.

וביאור הדברים, דלא עשתה התורה ספק כודאי אלא לטומאה ברה"י וסוטה דכתיב בה ונטמאה והו"ל איסור טומאה ועשה הכתוב ספק כודאי, וילפינן מינה לכל הספיקות ולחלק ברשויות בין רשות היחיד לרשות הרבים, אבל ספק איסור אין בהם חילוק רשויות, ומשו"ה לענין ספק נדה לטמא טהרות, כיון דהו"ל ספק טומאה אמרינן בה ספק טומאה ברה"י טמא ואפילו ספק ספיקא ועשה הכתוב לענין טומאה כודאי, אבל נדה לבעלה אינו משום טומאה, אלא מה שאסורה לבעלה הוא משום איסור נדה שבה, ומשו"ה כל לבעלה הוי ליה כמו שאר איסורי תורה ואין בהם חילוק רשויות ובספק אסור ובספק ספיקא מותר.

ובחידושי מוהר"ם שיף פ"ק דב"ק שם כתב על דברי תוס׳ הנ"ל ז"ל, קצת קשה דספק טומאה מסוטה גמרינן לה שהוא לענין לאוסרה על בעלה עכ"ל, ולא קשה מידי, דסוטה לבעלה אסורה משום טומאה, וכדכתיב ונטמאה ונטמאה א' לבעל וא' לבועל, וכיון דאיסור שבה משום טומאה, הו"ל ספק טומאה ברה"י וטמא ודאי, אבל נדה לבעלה אינו כלל משום איסור טומאה אלא כמו שאר איסורי עריות וכמ"ש, וזה ברור.

ומשום הכי ניחא משנתינו לאחר זמן פטורין מקרבן ולא ילפינן לטומאה ודאית מסוטה אע"ג דליכא חזקה, דמשנתינו מיירי לבעלה, וכל לבעלה אינו אלא כמו שאר איסורין שבתורה ואין בהם חילוק רשויות. ובתוס' ריש נדה שהקשו אפילו לחולין ברשות היחיד תהיה טמאה, אינו אלא לטומאת נדה ברשות הרבים במגעה לטהרות, אבל לבעלה אין חילוק ברשויות, ודוק.

וראיתי בשו"ת זכרון יוסף סי' ט' תשובה אחת מהרב הגאון המנוח מוהר"ר יוסף אב"ד דק"ק ברעסלי, ושם מפלפל באיסור נדה לבעלה היכא דאיכא ספק ספיקא ולומר דלא מהני, כיון דספק טומאה ברשות היחיד אפילו אתה יכול להרבות ספיקות טמא וע"ש, ולפי מה שמבואר בדברי תוס' ב"ק הנ"ל אין ענין כלל רשות היחיד לאיסור נדה לבעלה, וזה ברור.