שב שמעתתא/שמעתא א/פרק ו

<< · שב שמעתתא · שמעתא א · פרק ו · >>

פרק ו

הרמב"ם פרק ט"ז מהלכות איסורי ביאה הלכה א' ז"ל, פצוע דכא וכרות שפכה אסורים לישא ישראלית ומותרים בגיורת ומשוחררת, ואפילו כהן שהוא פצוע דכא מותר לישא גיורת ומשוחררת, לפי שאינו בקדושתו, ואפילו נתינה או אחת מהספיקות מותרת לו, הואיל ופצוע דכא אסור לבא בקהל לא גזרו בו על הנתינים ולא על הספיקות, אבל אסור בממזרת ודאית שהרי אסורה מן התורה, עכ"ל.

והבית שמואל באבן העזר סימן ה' כתב עלה ז"ל, לכאורה תימה למה מותר בספיקות, הא קיי"ל ממזר ודאי אסור בספק ממזרת, ולמה ספק ממזרת מותרת בפצוע דכא, אע"ג דאיתא בפרק עשרה יוחסין קהל ודאי לא יבא הא ספק יבא היינו מדאורייתא, ומכל מקום קיי"ל ספיקות בודאי אסורין, עכ"ל.

ובשו"ת נודע ביהודה קמא חלק אה"ע סי' ו' הוסיף להקשות על דברי הרמב"ם, דכיון דסבירא ליה להרמב"ם פצוע דכא אסור בממזרת וגם בישראלית אסור, אם כן היכי מותר בספיקות, כיון דהיא ממה נפשך אסורה לו, אם ממזרת אסורה היא לו, ואם ישראלית אסורה היא לו, ואפילו למש"כ המוהרי"ט דספק ממזר מותר לישא ישראלית ודאית וגם ממזרת ודאית מן התורה, היינו בזה אחר זה, אבל בחדא ביאה כיון דממה נפשך אסורה היכי מותר בה.

עוד הקשה מהא דאיתא בירושלמי פרק עשרה יוחסין, דתנן כל האסורין לבא בקהל מותרים זה בזה, ואיפליגו שם אמוראי, דר' ירמיה סבר דפצוע דכא אסור לבא בקהל ומותרין זה בזה ומותר בממזרת, ור' בון אמר פסול הגוף שאני, והיינו דפצוע דכא אינו מפסולי הקהל אלא בקדושתיה קאי, ואסור לבא בקהל מחמת פסול הגוף ומשום הכי אסור בממזרת, ואם כן לר' ירמיה דסבירא ליה כל האסורין לבא בקהל מותרין זה בזה, נכלל גם כן פצוע דכא, ותנן שם במתניתין ודאן בספיקן אסור, ואם כן לר' ירמיה מוכח דסבירא ליה דפצוע דכא אסור בספיקות, ואם כן נהי דלמאן דפליג עליה לא מיירי מתניתין מפצוע דכא, אבל בזה לא פליג דאסור בספיקות.

עוד הקשה שם בהא דכתב הרמב"ם בטעמא, הואיל ופצוע דכא אסור לבא בקהל לא גזרו בו על הספיקות, דהא ממזר ודאי נמי אסור לבא בקהל ואפילו הכי גזרו בו על הספיקות. ועיין שם שהאריך ליישב דברי הרמב"ם אמנם בציור רחוק. ובספר בית מאיר ראיתי שכתב דמשום הכי פצוע דכא מותר בספיקות, משום דמן התורה ודאי אסור ולא ספק, אלא מדרבנן ומשום דמעלה עשו ביוחסין וכדאמרינן פרק עשרה יוחסין, ופצוע דכא הואיל ולאו בני אולודי נינהו לא עשו מעלה, עיין שם. אלא דכבר העלה שם בתשובת נודע ביהודה בשם רב א' לחלק גם כן כיוצא בזה, והשיגו מלשון הרמב"ם שכתב, הואיל ואסור לבא בקהל לא גזרו בו על הספיקות, ולא זכר כלל האי טעמא דלאו בני אולודי, עיין שם בתשובה הנזכרת. ובזה תיקשי נמי על דברי ספר בית מאיר.

ולכן נראה לפענ"ד בזה שהקשה בתשובה הנ"ל דהיכי מותר פצוע דכא בספיקות, כיון דממה נפשך אסורה היא לו הן ממזרת הן ישראלית, ואפילו לדברי מוהרי"ט אינו אלא בזה אחר זה. המעיין במוהרי"ט יראה דספק התורה התירה בתורת ודאי ולא בתורת ספק דליהוי מותר בממזרת ובישראלית, אם כן מן התורה מותר פצוע דכא בספיקות, דאם היא ממזרת, הרי ממזר ספק התורה התירה דכתיב ממזר ודאי הא ספק יבא, ואם היא ישראלית, כיון דבעינן קהל ודאי ולא קהל ספק, אם כן קהל ספק התורה התירה והכל בתורת ודאי, ואפילו תרתי דסתרי, ואין חילוק בין בבת אחת בין בזה אחר זה, כיון דבתורת ודאי התירה התורה ולא בתורת ספק. אלא דהא קשיא מה שהקשה הבית שמואל, דאמאי מותר בספיקות יותר מממזר דאסור על כל פנים מדרבנן.

ונראה דכיון דאמרו בש"ס פרק עשרה יוחסין שתוקי מאי טעמא אסור, ומסיק משום דמעלה עשו ביוחסין. ומעלת יוחסין אינו אלא בקהל ישראל נגד פסולי קהל, ומשום הכי הספיקות, כיון דיש בהם ספק ישראלים עשו מעלה שלא יתערבו בפסולי משפחה, והמעלה אינו אלא נגד פסולי קהל, אבל פצוע דכא כהן, דלדעת הרמב"ם פצוע דכא בקדושתיה קאי ואסור בממזרת, והא דלא יבא בקהל ה' אינו אלא משום פסול הגוף, אם כן הוה ליה כמו שאר איסורין ולא שייך בזה משום מעלה, כיון דגם פצוע דכא ביחסותיה קאי, וכיון דלא שייך בזה משום מעלת יוחסין, קאי אדאורייתא דמותר בספיקות, ואפילו בתרתי דסתרי אהדדי וכמו שכתבנו.

ואף על גב דבעלמא החמירו רבנן גם בשאר איסורין בספיקות, גבי ממזר ספק, כיון דהתורה התירה בתורת ודאי ואפילו תרתי דסתרי, לא היו חכמים מחמירין אי לאו משום מעלת יוחסין, וכדאיתא בש"ס מאי טעמא שתוקי פסול, משום מעלת יוחסין. ופצוע דכא דביחסותיה קאי לדעת הרמב"ם דסבירא ליה בקדושתיה קאי, אם כן לא שייך נגדו מעלת יוחסין. אלא דלא תיקשי, נהי דהספיקות מותרין בפצוע דכא ולא עשו מעלה לפצוע דכא כיון דאיהו בקדושתיה קאי ואסור בממזרת, ואם כן בספיקות היה לו לעשות מעלה ביוחסין שלא ישא את הספיקות, לזה כתב הרמב"ם, כיון דאסור לבא בקהל לא גזרו בו על הספיקות, והיינו דאף על גב דבקדושתיה קאי ואינו אסור בקהל אלא משום פסול הגוף, אפילו הכי כיון דהתורה הרחיקתו מקהל לא עשו בו מעלת יוחסין, ואם כן לא שייך מעלת יוחסין, הן מדידה לדידיה כיון דאיהו גם כן מיוחס ובקדושתיה קאי, וכמו כן מדידיה לדידה, כיון דסוף סוף הרחיקתו תורה מקהל לא החשיבו במעלת יוחסין, וזה נכון ודוק.

וניחא בזה ליישב מה שהקשה בתשובה הנ"ל מירושלמי, דלר' ירמיה דסבירא ליה כל האסורין לבא בקהל מותרין זה בזה היינו פצוע דכא, ואם כן לר' ירמיה דלאו בקדושתיה קאי, משום הכי ודאן בספיקן אסור ומשום מעלת יוחסין דידה, דאפשר ישראלית איהי והוה לה מעלת יוחסין נגד פצוע דכא כמו נגד אחד מפסולי קהל, כיון דלאו בקדושתיה קאי, אבל לדידן דקיימא לן דבקדושתיה קאי ואסור בממזרת, אם כן תו ליכא מעלת יוחסין לדידה נגד פצוע דכא כיון דאיהו ביחסותיה נמי קאי, ולדידיה לא שייך מעלת יוחסין, דכיון דהתורה הרחיקתו, אם כן אף על גב דמיוחס הוא, לא עשו בו משום מעלת יוחסין וכמו שכתבנו, ואם כן הא דמבואר בירושלמי דלר' ירמיה פצוע דכא אסור בספיקות, היינו משום דלדידיה לאו בקדושתיה קאי ועשו מעלת יוחסין לדידה נגד פצוע דכא, אבל לדידן דקיימא לן דבקדושתיה קאי, ליכא מעלת יוחסין נגדו כיון דאיהו נמי מיוחס ודוק.