שב שמעתתא/שמעתא א/פרק א
פרק א
[עריכה]נקטינן ספיקא דאורייתא לחומרא. ודעת הרמב"ם בחיבורו הגדול בכמה מקומות דאינו לחומרא אלא מדברי סופרים, ודבר תורה כל הספיקות שריא וכן דעת הראב"ד. והר"ן[1] והרשב"א[2] חולקין בזה והוכיחו דזה שאמרו ספיקא דאורייתא לחומרא מן התורה הוא. והפר"ח ביו"ד האריך בזה עיי"ש בסימן ק"י.
אכן מ"ש הפר"ח ז"ל, וכן מספק טומאה ברה"ר דספיקו טהור ליכא למידק מיניה כסברת הרמב"ם, דאיכא למימר דשאני התם דאית ליה חזקת טהרה והעמידנו על חזקתו. וגם ליכא למימר דתיקשי ליה להרמב"ם מספק טומאה ברה"י דספיקו טמא, דהא אף לדעת הרשב"א תיקשי קרא גבי טומאה למה לי, אלא איצטריך דלא תימא אוקי אחזקתו וטהור הוא, קמ"ל דהוי גזירת הכתוב דאף דאיכא חזקת טהרה ברה"י טמא. וא"כ גם לדעת הרמב"ם, אף ע"ג דכל ספק שריא רחמנא הכא גבי ספק טומאה ברה"י הוי גזירת הכתוב דספק טמא כו׳. ואי קשיא לך דנילף מסוטה שאסורה מספק לא תיקשי דשאני התם דרגלים לדבר, עכ"ל.
והנה מ"ש הפר"ח דמספק טומאה ברה"ר ליכא למילף דשאני התם דאיכא חזקת טהרה. מבואר בכמה מקומות בש"ס דברה"ר ספיקו טהור אף על גב דליכא חזקת טהרה, וכמבואר בתוספות ריש נדה [ד"ה והלל] ובפ"ק דחולין דף ט: [ד"ה התם] עיי"ש, אלא דגזירת הכתוב הוא בטומאה לטהר ברשות הרבים ואין למידין איסור מטומאה. ומה שכתב וכן מספק טומאה ברה"י לא תקשי להרמב"ם כו', בלאו הכי לא קשה דאף על גב דכל הספיקות מן התורה מותר, גבי סוטה אינו משום ספק אלא דהכתוב עשאו ברה"י לספק כודאי והלכתא גמירי לה מסוטה שיהיה טומאה ודאית. ומה שכתב ואי קשיא לך דנילף מסוטה כו' דשאני סוטה דרגלים לדבר, ולפי דבריו תקשי דכל הספיקות שמטמאין ברה"י וכולן מסוטה למדנו כדאיתא בש"ס, והיכי מצי למילף מסוטה כיון דשם רגלים לדבר. אלא דלהכי לא ילפינן מסוטה, דהתם גזירת הכתוב בטומאה ואיסור מטומאה לא ילפינן. והא דכתב הרמב"ם פרק י' מאבות הטומאה דספק מותר כי היכי דספק טהור ברשות הרבים, ומזה מפרשי קצת מקמאי דעת הרמב"ם דסבירא ליה ספק מן התורה מותר משום דיליף לה מרה"ר אף על גב דהוא איסור מטומאה, יתבאר אצלנו לקמן פרק י"א עיי"ש.
והקשו להרמב"ם ספק ממזר דכתב רחמנא להתירא כדאיתא פרק עשרה יוחסין, וקרא למה לי כיון דכל הספיקות אינו אלא מדבריהם. ומוהרי"ט תירץ דכי שריא רחמנא ממזר, לגמרי שריא שיהיה בתורת ודאי ולא בתורת ספק, ונ"מ שיהיה מותר בבת ישראל ובממזרת בבת אחת אע"ג דהוי תרתי דסתרי עיי"ש. וקשה דא"כ תרי קראי למה לי חד למשרי ממזר בשתוקית וחד למשרי שתוקי בישראל, ע"ש פרק עשרה יוחסין, דהא מחד קרא נפקא ליה, כיון דלהתיר ממזר בשתוקית או להתיר שתוקי בישראל קרא לא צריך, דכל הספיקות מותר, אלא להתירו בבת ישראל ובממזרת, ואם כן מחד קרא נפיק ליה תרתי ושתים זו שמענו. ובחידושי פני יהושע פרק עשרה יוחסין כתב ליישב דהא דכתב רחמנא להתיר ספק ממזר, היינו דאפילו היכא דאיכא רובא לאיסורא, והביא ראיה ממה שכתב הפר"ח דאצטריך למשרי ספק ממזר אפילו היכא דאיכא חזקה, כגון בספק גירושין דאיכא חזקת אשת איש, וא"כ הוא הדין היכא דאיכא רובא, עי"ש.
ולענ"ד היכא דאיכא רובא ודאי אזלינן בתרה אפילו בספק ממזר. דבפ"ק דחולין שם מנלן דאזלינן בתר רובא, אתיא ממכה אביו ואמו דלמא לאו אביו הוא עיי"ש, הרי דהא דמחזיקין בתר אבוה אינו אלא משום רוב או משום חזקה, ואי נימא דרובא וחזקה לא מהני בספק ממזר א"כ לא משכחת קהל ודאי. ולכן נראה דהיכא דאיכא רובא או חזקה אזלינן בתרה, והפר"ח נמי לא מיירי מחזקה גמורה, דכל היכא דאיכא חזקה גמורה הוי ליה ממזר ודאי, אלא מיירי בספק גירושין באופן דחזקת אשת איש איתרע, וספק זה אסור מן התורה ומשום דאיקבע איסורא, וכמ"ש הרמב"ם פ"ח משגגות דמביאין אשם תלוי על חתיכה משתי חתיכות ועל אשה שנתגרשה ספק גירושין ע"ש, ובע"כ התם חזקת אשת איש איתרע, דאי מיירי באופן דלא איתרע א"כ בחטאת קאי, אלא באופן דאיתרע לחזקת אשת איש, ומייתי אשם תלוי משום דאיקבע איסורא אסור מן התורה.
ואם כן שפיר כתב הפר"ח דמשכחת ספק ממזר מספק גירושין, דכהאי גוונא בעלמא אסור משום איקבע איסורא ובספק ממזר מותר, אבל היכא דאיכא חזקה ודאית שלא נתגרשה או רובא, כהאי גוונא[3] לאו ספק הוא. ואף על גב דהפר"ח נקט בלשונו ספק ממזר הבא מאשת איש שנתגרשה ספק גירושין דאית לה חזקת איסור דבעלמא כהאי גוונא אסור ע"ש, לאו דוקא, דאין צריך חזקה ודאית, אלא אפילו איתרע נמי בעלמא אסור וכמ"ש דאיקבע איסורא ומביאין עלה אשם תלוי. וכן כתבו תוס' פ"ב דכתובות דף כ"ב ד"ה הבא עליה באשם תלוי ע"ש, דספק גירושין איקבע איסורא.
ובתוס' פרק לא יחפור דף כ"ד ד"ה לימא משום דסבר כר' חנינא ז"ל, וליכא למימר דשריא משום דספק ערלה בחוץ לארץ מותר, דהא אי לית ליה כר׳ חנינא אלא רוב וקרוב אזלינן בתר קרוב, אם כן הוי ודאי ערלה עכ"ל. ומבואר דאפילו היכא דהתורה התירה את הספק, מכל מקום אם הוא קרוב או רוב הוי ליה ודאי וה"ה חזקה. והפר"ח לא מיירי מחזקה אלא מספק, ובעלמא אסור משום איקבע איסורא וכמ"ש.
אלא דלפי זה איכא למידק, כיון דהבן מעולם לא היה לו חזקת איסור ולא איקבע איסורא אלא באמו, ומשום דנתגרשה ספק גירושין ועד הנה היתה בחזקת איסור הו"ל איקבע איסורא, וא"כ בשלמא אם היתה ודאי בחזקת איסור אשת איש, א"כ חזקת האם מועיל לבת וכמ"ש הפר"ח שם ע"ש, אבל אי נימא דלא מיירי מחזקה ממש אלא מאיקבע איסורא, א"כ אינו מועיל איקבע איסורא דאם לולדה, כיון דאיקבע איסורא אינו אלא ספק, ובדידה דאיקבע איקבע והבא עליה באשם תלוי, אבל בולדה דלא איקבע אינו מועיל לבת, ומשום דחזקה דהוי לה כודאי אם כן מהני גם לולדה, כיון דעשאו כודאי מכריח הספק להיות כמותו, ומשום הכי אמרו מאן דמכשיר בה מכשיר בבתה. ועמ"ש בשמעתא ד׳ פ"ד. אבל אי נימא דחזקת אשת איש איתרע ואינו אלא איקבע איסורא, ובזה נראה דאיקבע איסורא דאם אינו מועיל לבת, כיון דאינו אלא ספיקא ולולד הא לא איקבע, ואם כן קרא למה לי. ובפרק עשרה יוחסין דף ע"ב [ב'] ת"ר גר נושא ממזרת דברי ר׳ יוסי ר׳ יהודה אומר גר לא ישא ממזרת, מ"ט דר׳ יוסי חמשה קהלי כתיבי כו', וחד למשרי ממזר בשתוקי וחד למשרי שתוקי בישראל וקהל גרים לא איקרי קהל, ור׳ יהודה תלתא קראי כתיבי, חדא לכהנים לוים וישראלים ומחד קהל נפקא שתוקי בישראל וממזר בשתוקי וחד מיותר לקהל גרים, עיי"ש.
וקשיא לן בדברי מוהרי"ט שמתרץ דאצטריך למשרי ספק ממזר בתורת ודאי ושיהיה מותר בישראלית ובממזרת, דאם כן תרי קראי למה להתיר בישראלית ובממזרת כיון דמחד קרא תרתי נפקא ליה וכמ"ש. ויש ליישב דר׳ יוסי לטעמיה דס"ל בכריתות דף כ"ג דלא בעינן באשם תלוי חתיכה אחת משתי חתיכות עיי"ש, ומאן דסובר דלא בעינן איקבע איסורא, סבירא ליה דספק אסור מן התורה, וכמו שכתב המוהרי"ט דמחלוקת התנאים באשם תלוי אי בעינן חתיכה משתי חתיכות פליגי בזה, דלמ"ד מביאין אשם תלוי על חתיכה אחת, סבירא ליה דספק אסור מן התורה, ומ"ד משתי חתיכות ובעי איקבע איסורא, ס"ל דהיכא דלא איקבע מותר מן התורה, ומשום הכי ליכא אשם תלוי כיון דהוא מותר לאוכלו עיי"ש, ואם כן לר׳ יוסי שפיר איצטריך תרי קראי, דמחד קרא לא נפקא תרווייהו כיון דלדידיה סבירא ליה דספק אסור מן התורה, ואם כן ר' יוסי דבעי תרי קראי לטעמיה אזיל וכמ"ש.
אלא דאכתי תיקשי בהא דקיי"ל כר׳ יוסי דגר נושא ממזרת וכמ"ש הרמב"ם פי"ח מאיסורי ביאה, ואם כן לדידן נמי צריך תרי קהלי, ולפי מ"ש המוהרי"ט מחד קהל נפקא תרווייהו וכמו שכתבתי, דהא לדידן ספק מותר מן התורה ולא צריך קרא להתיר בישראלית לחודיה, ועמ"ש בזה שמעתא ב' פט"ו.