ש"ך על יורה דעה רנח

►| ש"ך • על שולחן ערוך יורה דעה רנח |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

(א) כמתפיס הנדר. דלעיל סימן רכ"ט ס"ג:

(ב) אם אמר להקדש סתם כו'. ע"ל סי' רנ"ו ס"א בהג"ה:

(ג) אין לו תקנה. בפדיון ונאסר על כל העולם. שם מיהו היינו דוקא בהקדש מטלטלין אבל קרקע יש לו פדיון וכן הביא בתשובת ר"א מזרחי בסימן נ"ג דברי הא"ז וכתב עוד שם דדעת הרי"ף והרמב"ם דאפי' מטלטלים יש להם פדיון בדבר מועט וע"ש:

(ד) ומתירין לו. נדרו ע"י פתח וחרטה ואומרים לו אילו ידעת שבדבורך יהא נאסר על כל העולם היית נודר וכשאומר לאו מתירין לו מיד. שם. ואם אומר ידעתי ואף על פי כן נדרתי מתירין לו בחרטה או בשאר פתחים וכדלעיל סימן רכ"ח ובתשובת רבי בצלאל סי' ט"ו האריך להוכיח שדעת קצת הפוסקים דנדרי צדקה אין ניתרין אלא בפתח דמשוי ליה לנדר טעות מעיקרו ולא בחרטה וע"ש:

סעיף ב

(ה) ואינו כלום. פי' ואותו שהוציא בפיו בטעות אינו לצדקה אבל אותו שחשב בלבו חייב ליתן לצדקה כדלקמן סי"ג בהג"ה ואפשר דהכא מיירי שגמר בלבו שאותו סלע שחשב לא יהא לצדקה עד שיוציאנה והוציא אחר בפיו דשניהם אינם כלום:

סעיף ד

(ו) יתן לשניהם ביחד. ק' לזה וק' לזה:

(ז) האומר ליתן כו'. כתוב בתשובות להרמב"ן סימן רס"ח ראובן קנה מטובי העיר גן סמוך לב"ה והתנה בשטר המכר שיתן קיתון שמן למאור בכל שנה ואחר כך נפלה מחלוקת בין בני העיר שי"א שיתן לב"ה הסמוך לגן וי"א שיתן לב"ה היותר גדול יתחלק בין ב' הבתי כנסיות לפי הראוי להם הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו עכ"ל ב"י וכתוב בד"מ וצ"ע אמאי לא יתן לבהכ"נ הרגיל עכ"ל ולא ידענא מאי קשיא ליה דמיירי ברגיל בשתיהן:

סעיף ה

(ח) לעניי אותה העיר. כגון שהוא דר באותה עיר אבל אם אינו דר שם חוזרין ומביאין אותם עמהם לעירם כדלעיל סי' רנ"א ס"ו וכ"כ המרדכי ומביאו ב"י וד"מ והב"ח כתב במי שאין לו קביעות דירה בשום עיר אלא לפעמים בעיר זו ופעמים בעיר זו ולפיכך ינתנו לעניי אותה העיר שהיה בה בשעה שנדר וכמ"ש בח"מ סימן רנ"ג סכ"ג יתנו לעניי אותה העיר ואם רגיל בשתיהן כו' ונראה שגם המרדכי מודה בזה לדינא:

(ט) ואפי' היתה אותה צדקה מונחת כו'. ואפילו יש לו מיגו להיות נאמן על ידו שנדר צדקה זו ואפילו הוא גבאי וידו יד עניים יתנו אותו ליורשים ויודיעם שכך נדר כו'. מרדכי שם:

(י) מסדרין לו כמו לשאר ב"ח. וכמו שנתבאר בח"מ סימן צ"ו:

סעיף ו

(יא) הנודר כו'. עיין בתשובות מהר"ר בצלאל סימן ט"ו ובתשובת מהר"ל ן' חביב סי' ר' ובתשובת מ"ע סימן ס"ב ובתשו' ר"א ן' חיים סי' ק"ז בענינים אלו:

סעיף ז

(יב) אבל אם לא כפר בו כו'. דדוקא פקדון דכל היכא דאיתא ברשותא דמרא איתא אבל מלוה אפילו לא כפר בו כיון דמלוה להוצאה ניתנה ה"ל כדבר שאינו ברשותיה ואינו יכול להקדיש כן משמע בהרי"ף ופוסקים וכן משמע מדברי הט"ו בסעיף שאחר זה:

(יג) אינו יכול להקדיש כו'. ע"ל סימן רכ"א סוף ס"ק מ"ד:

(יד) כמו בהדיוט. וכמו שנתבאר בח"מ סימן ס"ו ונראה שהמקדיש ש"ח וחזר ומחלו מחול כמו במוכר ש"ח להדיוט שם סעיף כ"ג וע"ש:

סעיף ח

(טו) אינו כלום. כיון שאינו ברשותו ומשום נדר לא מחייב דהא לא אמר שאקדישנו לכשיבא לידי אלא אומר יהיה הקדש ר"ל עתה יהיה הקדש ועכשיו אינו ברשותו להקדישו ואם אמר שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנו ממך תקדש הוי הקדש כשיקחנה ממנו הואיל ובידו להקדישו מעכשיו אבל אם כבר מכרה וא"ל שדה זו שמכרתי לך לכשאקחנה ממך תקדש ולקחה ממנו אחר כך לא הוי הקדש שלא היה בידו להקדישו אז ואם אמר זו שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תקדש הוי הקדש הואיל ובידו לפדותה ואפילו אומר שדה זו שמשכנתי לך לעשר שנים לכשאפדנה ממך תקדש הוי הקדש לכשיפדנה אבל אם אמר תקדש מעכשיו לא הוי הקדש שהרי היא משועבדת למלוה כל זה מתבאר בש"ס דכתובות פרק אע"פ (דף נ"ט) כתבו הרמב"ם ספ"ז דערכין ורבינו ירוחם בני"ט ועיין עוד שם כמה חילוקי דינים בהקדש וצדקה וע"ל סי' רנ"א ס"ז ובמ"ש שם:

(טז) אבל אם אמר כו'. והוא הדין אפילו אומר כן על דבר שלא בא לעולם חייב לקיימו כמו שנתבאר בחשן משפט ס"ס רי"ב ס"ז בהג"ה:

(יז) חייב להשלים דבריו כו'. משום נדר ועיין בח"מ ס"ס רי"ב:

(יח) ובפני הגבאי כו'. דאנן ידי עניים אנן והוי כאילו בא ליד עניים ומשמע דמהאי טעמא אינו יכול לחזור בו ואפילו בשאלה וכן משמע להדיא בתשובת הרשב"א סי' תרנ"ו שכתב ועוד שבענין זה אפילו נתחרט ובא ונשאל על ההקדש אינו רשאי לפי שכבר מסר הממון ליד שני האנשים האלה ובמעכשיו ואין אחר מסירה כלום דאנן ידי עניים אנן וכל מה שכבר מסר ביד הזוכה בו או ביד אחר שיזכה בשביל עניים אינו יכול לחזור בו כו' ע"ש וכן משמע בתשובת רבי בצלאל סימן ט"ו ואין להקשות לפי זה מאי הקשו הרי"ף והתוס' בפרק ד' דב"ק (דף ל"ו ע"ב) גבי ההוא דהדר ואמר ניתביה לעניים דאמר רב יוסף אנן ידי עניים אנן תיפוק ליה דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ותירצו דשאני התם שאותו סלע לא היה ברשותו ולפיכך הוצרך לזכות להם מדין מעמד ג' וקצת פוסקים תירצו בע"א ואמאי לא מתרצי דאי משום אמירה לגבוה כו' היה יכול להתיר על ידי שאלה אבל משום דאנן ידי עניים והוי ליה כאילו בא ליד עניים אין יכול להתיר יש לומר דהתם כיון שאותו סלע לא היה ברשותו אפילו לא הוי אנן ידי עניים לא היה יכול ועוד דהתם לא איירי בהתרה אלא שצריך עיון מה שכתב הרא"ש בתשובה כלל י"ב סימן ב' ומה שקשה לך על פי' ר"י ז"ל שפירש דנדר לעניים יש לו התרה ולא ידענא מאי קשיא לך כו' וההיא דב"ק לא בא לידו עדיין הלכך זכו בו עניים וגם לא איירי בהתרה אלא בחזרה לחזור בלא התרה אינו יכול עכ"ל ומביאו מהר"ל ך חביב סימן ד' משמע דבא לומר אמאי לא התיר האי גברא בב"ק ומתרץ דלא איירי בהתרה כו' משמע דיכול להתיר אע"ג דיד עניים אנן ונראה לי שגם דעת הרא"ש דאינו יכול להתיר ומ"ש וההיא דב"ק כו' ה"ק ההיא דב"ק דפשיטא לן התם דזכו עניים אפילו אי לאו דיד עניים אנן והא דאצטרכינן ליד עניים אנן היינו משום דההיא פלגא דזוזא לא הוי ברשותיה וכמ"ש הרי"ף והתוס' ושאר פוסקים וכ"כ הרא"ש גופיה בפסקיו לב"ק דהתם לא בא לידו עדיין כו' וגם לא איירי בהתרה כו' ואפילו אם נפשך לומר שזה דוחק בלשון הרא"ש מכל מקום הא בשנויא קמא כתב לא בא לידו עדיין משמע להדיא דאינו יכול להתיר וכן נראה עיקר:

(יט) מדין מעמד שלשתם. וכמו שנתבאר בחשן משפט סימן קכ"ו ע"ש ועי' בח"מ סימן קכ"ה ס"ה:

(כ) ואסור לשנותו. דהוי ליה כאילו בא ליד גבאי דלקמן ר"ס רנ"ט:

סעיף י

(כא) נדר לצדקה כו'. וה"ה בשאר נדר חייב לקיים דאין בנדר ושבועה משום אסמכתא כמו שנתבאר בח"מ סי' ר"ז סי"ט:

סעיף יא

(כב) יש מי שאומר כו'. לשון העט"ז י"א אע"פ שקבלו קנין ע"ז פטורים מהקנס כיון שהקנין בטל לענין גירושין אין הקנין מועיל דלא הוי אלא קנין דברים בעלמא ואינו על דבר שיש בו ממש וכל קנין שאינו על דבר שיש בו ממש אינו כלום וכיון דלענין גירושין אין בו ממש גם בענין הקנס לצדקה אין בדברים אלו ממש ועוד אפילו שהיה בו ממש לא נדרו בזה לצדקה אלא אם כן יתבע אחד מהן את חברו כגון שהאחד יחזור והב' לא יחזור בו אבל אם שניהם מתרצים ואין אחד מהם תובע למה יתחייבו עכ"ל ואין דבריו נראין ונסתבך בדברי הבית יוסף דלא כתב ב"י בשס מהרא"י דכשהקנין אינו כלום גם הקנס אינו כלום אלא בהעמידו קנסות זה לזה ולא לצדקה דלצדקה מה בכך שהקנין אינו כלום לא יהא אלא בלא קנין אמירה לגבוה קני ולא פטר מהרא"י בת"ה סימן שי"א בהעמידו קנסות לצדקות אלא מטעם שנתפייסו זה לזה וכך כתב הטח"מ סימן כ"ו בשם בה"ת על הלוה שחייב עצמו בקנין לילך לדון עם מלוה בדיני עובדי כוכבים אינו כלום שאינו אלא קנין דברים וכמו שהקנין אינו כלום גם הקנס שהתנה על עצמו אינו כלום אלא שאם התנה על עצמו להתחייב כך וכך לעניים כו' וכך כתב המחבר שם ס"ג משמע דבקנס לצדקה חייב אפילו הקנין אינו כלום וברור הוא:

(כג) שפטורים מהקנסות. מדלא העמידו הקנסות אלא משום דלא יעכבו זה את זה וכיון שאין אחד תובע את חבירו מה לקהל עליהן שהרי נתקיימו דבריהם וראיה ממתני' פ' ה' דנדרים קונם שאתה נהנה לי אם אין אתה נותן לבני כור חטים כו' הך מתני' מייתי לה בפרק מי שאחזו וסיום המשנה רבי מאיר אוסר וחכמים אומרים יכול זה להתיר נדרו שלא על פי חכם ואומר הריני כאילו התקבלתי ופריך התם מהך מתניתין דדברי חכמים אמילתא דגיטין ודחי דלגבי גיטין לצערא קא מכוין ולכך צריך להתקיים התנאי ממש כמו שהתנה אבל בכל מילי דמתכוין בתנאי להרויח הואיל ונתפייס הרי הוא כאילו נתקיים לו התנאי ממש דמחילה כקבלה היא כדפירש"י התם ובנדון דידן נמי לא הוו מכווני רק להרויח אם כן הוא הדין והוא הסברא אבל אי הוי אמרינן דטעמא הוא משום דאי בעי מקבל הוא ממנו כור חיטין וחוזר ונותנו לו כיון דמצי למיעבד הכי אפוכי מטרתא למה לי דאם כן התינח בתנאים שהן בממון אבל כגון הא דלעיל שהעמידו קנסות לצדקה לעשות גירושין ואם היה הוא כהן ליכא למימר אי בעי יעשה גירושין ואחר כך יחזרו וינשאו דכהן אסור בגרושה וכן אם העמידו קנסות לצדקה שישאו זה את זה ונתרצו אחר כן שניהם לפטור זה את זה אין לנו לומר גם כן דאי בעי יעשו נשואין ואחר כך יחזרו ויעשו גירושין דאם היו עושין כן נמצא הוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו ודילמא לא ניחא להו כלל בזה אלא ודאי הטעם הוא משום דכל התנאים שהן כה"ג אין הכוונה רק שלא יעכב האחד את חבירו נגד רצונו אבל כשנעשה רצונם או שהתנאים נעשו לצרכו ולטובתו אם כן נתבטל התנאי עכ"ל ת"ה ומפני שיש בו כמה דברים מבוארים יפה העתקתיו:

(כד) והוא הדין בשאר דברים כיוצא בזה. כשמחלו זה לזה פטורים מהקנס וע"ל ס"ס רל"ב:

סעיף יב

(כה) אם הוא עני כו'. כתב ר"י יש אומרים דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה לפיכך אם נשבע ליתן כך לצדקה יכול ליתנו על מנת להחזיר ואינו נראה לי שכבר זכו בו עניים עכ"ל ומביאו בית יוסף וד"מ ונראה דה"ה אמר ליתן בלא שבועה אינו יכול ליתנו על מנת להחזיר מהאי טעמא ודוקא לצדקה או לעני אבל נשבע ליתן לחבירו שאינו עני יכול ליתן על מנת להחזיר ויצא ידי שבועה כדלעיל ס"ס רל"ח:

סעיף יג

(כו) יכול לחזור בו. דכיון שאין הדבור חל בשעתו הואיל וליכא רווחא להקדש אי אפשר שיחול לאחר זמן:

(כז) אם חשב בלבו כו'. עיין בח"מ סימן רי"ב סעיף ח':