ש"ך על יורה דעה רנו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה רנו |

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א[עריכה]


(א) חייבים להעמיד כו'. והיו כופין זה את זה להכניס להם אורחין ולחלק להן צדקה. מרדכי פ"ק דב"ב בשם הר"מ:


(ב) שלא יהיו רמאים. חוץ מי שביקש שיאכילהו שאין מדקדקים אחריו. טור. וכבר נתבאר לעיל סי' רנ"א סעיף י':


(ג) אסור ליתן צדקה על ידו. אלא יעשה כמו שנתבאר לעיל סימן רמ"ט ס"א:


סעיף ב[עריכה]


(ד) וכל תענית כו'. רגילין היו בליל תענית לעשות צדקה והיו עיני העניים נשואות לכך ואם ילינו נמצאו עניים רעבים שנשענו על כך אבל מעות וחטים לא נשענו עניים עליהם אותו הלילה ולית לן בה עד למחר עכ"ל רש"י:


סעיף ג[עריכה]


(ה) שאין עושין שררה כו'. והגבאות שררה הוא שממשכנים על הצדקה (כדלעיל סי' רמ"ח ס"ב) . ש"ס:


(ו) וכן יכולים למנות כו'. כיון שא"צ ב' אלא משום שררה:


סעיף ד[עריכה]


(ז) לכל מה שירצו. אפי' לדבר הרשות (וכ"כ מהרי"ק סוף שורש קכ"ח בשם הרבה פוסקים והסכים כן) ודוקא דבר שהוא קבוע ואם יחסר להם יגבו פעם אחרת אבל אם אירע מקרה שהוצרכו לגבות לצורך עניים כגון שהוצרכו לגבות לצורך כסות או שבאו עניים הרבה וגבו לשמם לא ישנו לצורך דבר אחר ולא אפילו לצורך עניים אחרים הרא"ש וטור. וכן נראה דעת מהרי"ו סימן כ"ו ועיין בתשובת מהר"א מזרחי סימן ט' ותשובת מהר"מ אלשקר סי' י' ונראה דלצורך פדיון שבויים אפילו כה"ג יכולין לשנות כדלעיל ר"ס רנ"ב:

ב"י נראה שדעת הרא"ש לומר דההיא דירושלמי דשקלים בבאין לשנות לדבר שהוא צורך עניים דוקא הוא אבל לדבר הרשות אין רשאין לשנותה לא הפרנסים ולא הציבור עכ"ל ובד"מ כתב ע"ז וצ"ע דהא הטור כתב דאפילו לצורך עניים אחרים אסור עכ"ל ולק"מ דהא בהדיא כתב הרא"ש וגרסינן בירושלמי מותר עניים לעניים כו' ואין ממחין ביד הפרנסים כלומר אם ראו שיש צורך בדבר ובאו לשנות אין ממחין בידם עכ"ל והא הך דמותר עניים לעניים מוקי לה הרא"ש התם בהדיא באירע מקרה שהוצרכו לגבות לצורך עניים כו' אלא ודאי בירושל' קאמר כשרואין הפרנסים שיש צורך בדבר והיינו שכ' הרא"ש כלו' אם ראו שיש צורך בדבר כו' ר"ל אע"ג דאינן יכולים לשנות באירע דרך מקרה כו' אפי' לדבר מצוה מ"מ כשרואין הפרנסי' שיש צורך בדבר יכולים לשנות לדבר מצוה ועל זה כ' הב"י נראה שדעתו לומר דההיא דירושל' דשקלים בבאין לשנות לדבר שהוא צורך עניים דוקא הוא ולכך יכולים הפרנסי' לשנות כשרואין שיש צורך בדבר אבל לדבר הרשות לא וזה ברור:


(ח) וה"ה לגבאי הממונה כו'. אין לשון הרב מתוקן דמשמע דגבאי שוה לכל דבר לציבור ואינו כן כשהציבור יכולין לשנות אפי' לדבר הרשות כמו שהסכימו הרבה פוסקים וכתבו בסמ"ק דכן עמא דבר ולדבריהם הסכים מהרי"ק שורש ה' וקכ"ח אבל הגבאי אינו יכול לשנות אם לא לדבר מצוה כדאיתא באשר"י פ"ק דב"ב וכן כתב מהרי"ק שורש ה' בשם הפוסקים והכי אמרינן בפ"ק דערכין משבא ליד גבאי אסור לשנותה ול"ד לחבר עיר דרשאי לשנות לדבר הרשות כמו הציבור כדמשמע מדברי הרמב"ם וט"ו דחבר עיר היינו חכם גדול שהכל גובין על דעתו והכל סומכין לעשות כמו שירצה וכן כתב הב"ח דדווקא חבר עיר אבל גבאי אין רשאי לשנות למה שירצה כי לא נתמנו בסתם להיות הרשות בידם לעשות מה שירצה אם לא שנהגו בכך מקודם על פי תקנותם עכ"ל ואולי הרב מיירי בגבאי דומיא דחבר עיר והיינו במקום שהמנהג כן שהגבאי עושה מה שירצה ועיין על זה במהרי"ק וב"י כמה חילוקי דינים בזה:


(ט) ונתנה לגבאי. הממונה על הציבור דכיון דליד ממונים שלהם נתן על דעתן התנדב:


(י) אין להם לשנות כו'. דכיון שאמר לעניי העיר מיד זכו בה אותם עניים והוי כאלו בא הממון לידם ועיין עוד לקמן סי' רנ"ט מדינים אלו:


סעיף ה[עריכה]


(יא) וכן בני עיר חדשה כו'. כלומר דהבאים לדור בעיר חדשה כיון שהם יודעין שדעתן להשתקעכופין מיד לכל דבר:


סעיף ו[עריכה]


(יב) ודוקא בצדקה שלא היו נותנין כו'. ז"ל המרדכי בשם א"ז דוקא שגזרו עליהם תענית מפני הבצורת או מפני משלחת חיות רעות או מפני הצרה וגזרו על עצמן צדקה וגזרו נמי על בני העיר דאתו לגבייהו ליתן צדקה לבטל הגזרה בתשובה ותפלה וצדקה אז צריכין ליתן לגבאי העיר מפני החשד וצריכין נמי ליתן לחבר העיר היכא דאיכא חבר עיר אבל צדקה שרגילין ליתן כל שעה וכן קבוע בכל מקום שאפי' היו אותם בני העיר שבאו הכא בעירם לא היו מונעין מלתת אותו אע"פ שעתה באין כאן אין צריכים לגבאים ולא לחבר עיר אלא מוליכין אותם לביתם הלכך אותן בני ישובים שבאין לקהלות לראש השנה ויום הכפורים ומזכירין נשמות ונודרין צדקות אין כאן חשד כלל כי בודאי יתנוה וגם אין נותנין אותם לחבר עיר כי אין צדקה זו באה מכח אותה העיר אלא מכח חק ומנהג הלכך מוליכין הצדקה שלהם לישוביהן ועושין בהם כרצונם עכ"ל בית יוסף וד"מ מיהו נראה דאם לקחו בעיר זו מצות או גלילה וכדומה להם חייבים ליתן לעיר זו ואין יכולים לחזור וליקחם להביאם לעירם דהא קנו מצות בבית הכנסת זו ועוד שאל"כ תהא פסידא לצדקה זו שהיו אנשי אותה העיר קונים מצוה זו וכן נוהגין. שוב מצאתי כן בתשובת מבי"ט ח"א סי' ס' דף קכ"ט וע"ש. כתב הכלבו סי' קי"ו שיש תקנות קדמוניות אנשי כפרים שאין להם מנין שבאין במקום קהלות ומביאין נרות של שעוה שמדליקין ביום כפור יניח המותר באותו בית הכנסת שהיו נדלקים ביוה"כ ואם יעשו שנים האחד יניחו במקום שנדלק והא' ידלק בעירו במקום שמתפלל שם ביחיד ע"כ:


(יג) מי שיש לו מעות אחרים כו'. לשון הר"ר טוביה שבהגמ"ר א אינך מושבע עליו אחרי אשר אין לך חלק בשכר ואפי' קדמה תקנת מקומך לתקנת מקומו הייתי אומר לך לשלחו לו והוא יביאהו אל בית האוצר אם לא פירשו בתקנתן שיפרישו מעשר מכל מה שירויחו בין יבא לידם בין יבא ליד אחרים והכי נמי נראה לי במלוה מעות למחצית השכר שיש לו לשלם חצי המעשר לבעל המעות והוא חייב להביאו אל בית האוצר הואיל ומחצית השכר שלו עכ"ל ומביאו בית יוסף בסימן רנ"ח והרב כתב דבריו על פי הבנתו ואחריו נמשך העט"ז אבל באמת אין הדבר כן והדבר פשוט דמה שכתב ואם לא פירשו בתקנתן וכו' רצה לומר ואף אם לא פירשו בתקנתם של מקום המלוה וכן פירש מהר"מ מטיקטי"ן בגליון המרדכי פרק הגוזל בתרא וכ"כ בספר גדולת מרדכי שם שבס"א כתב בהדיא אפי' אם לא פירשו כו'. א"כ העולה מהמרדכי והגמ"ר הוא דמי שנתעסק עם מעות אחרים אם כל הריוח למלוה ואין לו חלק בשכר ישלח הכל ליד המלוה והוא יתן שם המעשר אפי' קדמו תקנת מקום המתעסק לתקנת מקום המלוה ואפי' לא פירשו במקום המלוה שיפרשו מכל מה שירויחו אחרים מממונם ואם מלוה למחצית ישלם החצי שכר למלוה ומחצית שכר יתן המתעסק בעירו ודו"ק: