ש"ך על יורה דעה קצ

►| ש"ך • על שולחן ערוך יורה דעה קצ |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

(א) ואם הרגישה שנפתח מקורה כו'. עיין לעיל סימן קפ"ח סעיף א' ומה שכתבתי שם:

סעיף ב

(ב) מי"ב שנה ויום אחד. כן הוא במקצת ספרי הטור וכן הוא בש"ס ופוסקים ופשוט הוא:

(ג) בין שהיא כו'. כתב מהרש"ל והאידנא כל אשה שיש לה בעל חוששת לכתמיה ואפילו היא קטנה שהרי אפילו לדם בתולים מונים ז' נקיים ואין להקל מן המנהג עכ"ל והב"ח כ' דודאי אין להקל מן המנהג אבל ראייתו מדם בתולים אינה ראייה דהתם כיון דהדם היא בגופה יש להחמיר טפי מבכתמים ולפעד"נ מדקאמר ש"ס בקטנה שאפי' סדינים שלה מלוכלכי' בדם ולא קאמר רבותא שאפי' גופה מלוכלך בדם אלמא דוקא בסדינין תלינן להקל אבל לא בנמצא על גופה עכ"ל וקשה דהא טעמא דשריותא הוא בקטנה שחכמים לא גזרו בה וכדכתב רש"י והרשב"א בת"ה ושאר פוסקים וא"כ אוקמוה אדין תורה דאינה טמאה כיון שלא הרגישה וכן משמע ממ"ש הט"ו דבר תורה אין האשה טמאה עד שתרגיש כו' וחכמי' גזרו על כתם שנמצא בגופ' או בבגדיה כו' ולא גזרו בתינוקת כו' משמע דלא גזרו בתינוקת כלל אפילו בנמצא על גופה והא דקאמר בש"ס סדינים שלה מלוכלכים נראה דה"ה גופה אלא אורחא דמלתא נקט וע"ק דהא קי"ל לקמן סי' קצ"ג דהבועל קטנה אפי' לא ראתה דם כלל טמאה אבל נ"ל דאין ראיה כלל מדם בתולים וכמ"ש הרא"ש ר"פ תינוקת גבי דם בתולים וז"ל ונ"ל דטעם חומרא זו לא בשביל שנחוש שמא יצא דם מן המקור כו' אלא הטעם משום דבעילת מצוה לכל היא מסורה ואין הכל בקיאין בין קטנה לגדולה ובין ראתה ללא ראתה ועוד משום דהחתן יצרו תקפו הלכך הסכימו רבותינו להשוות כולן עכ"ל ומביאו ב"י והב"ח והדרישה לקמן סי' קצ"ג מה שאין כן הכא וק"ל וגם מ"ש הב"ח דודאי אין להקל מן המנהג כו' אומר אני שאין בזה מנהג וגם מדברי מהרש"ל גופו נראה שאין מנהג בזה רק בדם בתולים ומשם למד לכאן ועוד דהדבר ידוע דדבר שאינו מצוי אין שייך בו מנהג וכמו שכתבו הרמב"ם והכ"מ סוף פי"א מהלכות מאכלות אסורות ע"ש וגם אילו היה המנהג כן היה הרב כותבו בהג"ה וכ"נ דעת הט"ו ושאר אחרונים שאע"פ שכתבו לקמן סימן קצ"ג דאפי' הבועל הקטנה טמאה (וגם הרא"ש ורוב הפוסקים כ"כ ע"פ הש"ס וכדלקמן סימן קצ"ג בבית יוסף ע"ש) כתבו כאן דכתמיה טהורים:

סעיף ג

(ד) אבל אם פסקה כו'. לא קאי אלא אמזלפת אבל בשופעת אפי' פסקה מעט וחזרה וראתה והפסיקה כך הרבה פעמים כיון שהיא שופעת אינה אלא ראי' אחת דאי אפשר לאשה שופעת כמעין כמה ימים ותחיה וצ"ע. ב"ח:

סעיף ד

(ה) וכתמה טהור. אפילו חזרה לראות בעונות שהיתה למודה וכדלעיל סימן קפ"ט סכ"ז עד שתראה ג"פ:

סעיף ה

(ו) ושיעור עדשה כד' שערות כו'. כצ"ל דלא כמו שנדפס בספרים ושיעור עדשים כ"ד שערות והטעות נפל שהיה כתב בראשונה כד שערות וסבר המדפיס שהוא כ"ד ואינו אלא כד':

(ז) שהוא ל"ו. כלומר שהגריס הוא ל"ו שערות דהיינו ו' על ו' לאורך ולרוחב:

(ח) כמו שהם קבועים כו'. ר"ל עם החלל שביניהם ולא כמו שהן דבוקים זה אצל זה ממש ועד"ר:

(ט) וכל זמן שאין בו כזה השיעור. ר"ל שאין בו גריס ועוד:

סעיף ו

(י) וי"א כו'. והב"ח ס"ס י"ב פסק כהי"א דלקמן ס"ח ולפע"ד אין להקל כלל דבש"ס (דף נ"ח ע"א) גבי לא דילמא עביד כרצועה משמע כהרמב"ם) דאל"כ תקשה מאי איריא התם על בשרו ספק טמא על חלוקו ספק טהור הא על חלוקו נמי כתם ארוך מצטרף כדאיתא בברייתא ובט"ו לעיל סעיף ה' ודוק וכ"נ דעת התוס' והרא"ש וכ"פ בהג"מ בשם רבי שמחה:

סעיף ז

(יא) אם הרגה כו'. ודעת הרשב"א דבמקומות שהפשפש והרחש מצויין תולין. בה כתורמוס אע"פ שלא הרגה והב"ח פסק דלא כוותיה משום דרא"ש וט"ו לא ס"ל הכי ואינו מוכרח דאפי' יהיה פי' דברי הרא"ש כפי' השני שכ' ב"י מ"מ אפשר דלענין הסברא מודי' דהיכא שהוא מצוי תולין בו ולא דבר מזה וכ"כ ר' ירוחם נכ"ו ח"ב דאם נתעסקה בפשפש כו' או במקומות שנמצאים הרבה מהם שיש עיירות ומקומות שמצויים לרוב תולים בו עד כתורמוס עכ"ל. וכבר נודע דרבינו ירוחם כתב ספרו ע"פ דברי הרא"ש [ועוד] דבכתמים שומעין להקל:

(יב) פשפש. בל"א וואנץ. פרישה:

סעיף ח

(יג) דהני מילי כו'. כתב בעט"ז וצ"ל אפילו לסברא ראשונה דלעיל ס"ו כו' וזה פשוט וכדאיתא ברשב"א וטור ובית יוסף ע"ש אלא נ"ל דוקא לסברא הראשונה אבל לסברא האחרונה בלי צירוף טמאה בכל שהוא וכדאיתא בב"י ע"ש:

סעיף ט

(יד) כתם הנמצא כו'. כתב הב"ח קשה ממ"נ דאם נפרש לשון זה כפי' הב"י כאן דבבשרה אפילו פחות מגריס טמאה דלא תלינן בכנה קשה על פסק הש"ע דכתב בס"ח די"א כשנמצא על בשרה מצטרפין ואח"כ כ' ל' הרמב"ם בסתם דמחמיר טפי בבשרה דאפילו בטפה אחת טמאה בלי צירוף ואם נפרש ל' הרמב"ם בזה כדמשמע להדיא מדברי הרשב"א במשמרת הבית דלא אמר הרמב"ם שהיא טמאה בכל אלו אלא בדאיכא כגריס ועוד אבל טיפין קטנים אין מצטרפין אפילו נמצא בבשרה א"כ הוא מיקל טפי מי"א דלי"א אם יש בכל הטיפין שבבשרה כגריס ועוד טמאה ולהרמב"ם אין הפרש בין חלוקה לבשרה וכאן וכאן טיפין קטנים אין מצטרפים וטהורה אפילו יש בכולן יותר מכגריס ועוד וגדולים אם יש באחת מהם כגריס ועוד טמאה עכ"ל ודבריו תמוהין דהיאך אפשר לומר דהרשב"א הבין בדעת הרמב"ם כן הרי הרמב"ם כתב בפירוש בפ' ההוא לעיל מיניה בדין ו' מה בין כתם הנמצא על בשרה לכתם הנמצא בבגדיה שהכתם הנמצא על בשרה אין לו שיעור כו' (והשיגו הראב"ד שם וכן ר"י והרב המגיד יישב דבריו שם על נכון) וגם היאך אפשר להוציא שום משמעות מל' הרמב"ם זה דאפי' פחות מכגריס טמאה הלא לא העתיק אלא לשון הש"ס וכמו שאפשר לפרש לשון הש"ס כן יש לפרש לשון זה ומה שכתב הב"ח דאם נפרש לשון זה כפי פי' בית יוסף כאן דבבשרה אפילו פחות מכגריס טמאה כו' הנה הבית יוסף כאן אחר שהביא לשון הרמב"ם שבסעיף זה הביא ל' הרא"ש וכתב וז"ל ומשמע מלשון הרא"ש דס"ל דכתם שעל בשרה אפילו פחות מכגריס טמאה וכדברי הרמב"ם שכתבתי לעיל כו' והבין הוא דר"ל דהרמב"ם דבסעיף זה וז"א דא"כ מהו שכתבתי לעיל הל"ל שכתבתי בסמוך ועוד מאי וכדברי הרמב"ם כו' דמשמע שדברי הרמב"ם מבוארים יותר מדברי הרא"ש אדרבה דברי הרא"ש מבוארים יותר שכתב דלא תלינן בדם מאכולת והרמב"ם לא העתיק אלא הש"ס אלא מ"ש וכדברי הרמב"ם שכתבתי לעיל ר"ל שהביא לעיל דברי הרמב"ם הנ"ל שכתב בדין ו' דכתם שעל בשרה אין לו שיעור ואם כן אדרבה משמע מדברי הב"י דבדברי הרמב"ם אלו שבסעיף זה אין הכרע וכן הרשב"א במ"ה שם לא כתב דס"ל להרמב"ם דאינה טמאה אלא בכגריס ועוד וכמ"ש הב"ח דהא ודאי ליתא וכמ"ש רק כתב שם שהרמב"ם מפרש גם כן בעיא דבש"ס לא לענין צירוף אלא לענין אי אמרינן אילו נטף מן הגוף היה כזה או לא אלא שהרשב"א עצמו סבירא ליה שם דאינה טמאה אלא כגריס ועוד ע"ש מבואר כך בהדיא אבל בענין השיעור אין בדברי הרמב"ם אלו הכרע כלל ומעתה דברי המחבר ברור ואין בהם קושיא כלל:

סעיף י

(טו) שאינו מקבל טומאה כו'. עיין ברמב"ם הל' כלים מה הן הדברים שאין מקבלין טומאה:

(טז) או כל דבר כו'. וכן אפי' מין שהוא מקבל טומאה אלא ששיעורו גרם לו כגון מטלית שאין בו ג' על ג' כדאיתא בש"ס ומביאו ב"י וכ"כ הפוסקים ומבואר מדברי התוס' ריש דף נ"ח ומדברי הרא"ש פרק האשה שכתבו משתיתא נהי דלא מקבל טומאה מ"מ מקבל טומאת נגעים דכלי שמקבל טומא' נגעים אע"פ שאין מקבל שאר טומאה מקבל כתמים וטמאה:

סעיף יא

(יז) וכל שכן על רגליה ממש. והב"ח כתב דדוקא גב הרגל שכנגד הרגל אבל בשאר גב הרגל לצד חוץ וכ"ש בנמצא אשאר ראשי ד' אצבעותי' טהורה כו' ואין דבריו מוכרחים גם בדרישה כ' שצ"ע בשאר ראשי אצבעות הרגלים כו' עיין שם:

(יח) וכן אם נמצא על ידיה כו' ושמא נגעו כו'. משמע להדיא מדברי הט"ו דאפילו בסתם חיישינן שמא נגעו וכן דעת ה"ה:

(יט) אבל כו' טהורה. אפי' לא עברה בשוק של טבחים שאין במה לתלות כן מוכח מן הש"ס ופוסקים ופשוט הוא ולא חיישי' שמא הביאתו שם בידים דלא מחזקינן טומאה ממקום למקום כדאיתא בש"ס ופוסקים:

(כ) שנזדקרה. לשון הטור כגדי ור"ל דהיינו דוקא כשנתהפכה ראשה למטה ורגליה למעלה וכמ"ש הרמב"ם ורש"י והרשב"ם ושאר פוסקים:

(כא) מהחגור. הוא סינר שחוגרות בו הנשים לצניעות ורש"י והברטנורה כתבו בריש פרק הרואה כתם שהחגור כנגד בית התורפה:

(כב) בד"א כו'. כלומר בד"א שאינה תולה כשנמצא על בשרה לבד כגון למטה מהחגור היינו כשאין לה לתלות אלא בעסקי הכתמי' או בשוק של טבחים הוא דלא תלינן אבל אם יש מכה כו':

(כג) אבל אם יש מכה כו'. ותוך ג' ימי' ראשונים של ספירת ז' נקיים לא תלינן אפילו במכה כדלקמן סי' קצ"ו ס"ק י"ב:

סעיף יב

(כד) ועל בשרה. דכיון שנמצא על חלוקה גם כן טהורה:

(כה) מהחגור ולמעלה טהורה. וגם בבשר לבד מהחגור ולמעלה טהורה כשלא נזדקרה אפילו לא עברה בשוק של טבחים כדלעיל אלא דאשמעי' הכא בחלוק לבד דאפילו נזדקרה טהורה:

(כו) ואפילו לא עברה כו'. כתב הב"ח ס"ח ותימה בעיני למה פסק להקל כסברת הרשב"א שהוא יחיד בהוראה זו ע"כ ותימה לתמיהתו דהלא דעת הרמב"ן כהרשב"א וכ"נ דעת ה"ה ודעת ר' ירוחם נכ"ו ח"ב ואם כן אדרבה הרשב"א וסייעתו רובא נינהו ועוד דבכתמים שומעים להקל:

(כז) שאילו בא מן המקור כו'. ואף על גב דלמטה מהחגור ולא נזדקרה אפילו על חלוקה לבד טמאה כשלא עברה בשוק של טבחים נזדקרה שאני שא"א לדם לטפטף אלא שותת ויורד ונוגע פעמים אף בחלוק ושלא יגע בבשרה א"א הרשב"א כתב ר' ירוחם אהא דנמצא על חלוקה פי' חלוק הבדוק לה כדלקמן ופשוט הוא. ב"י וד"מ:

סעיף יג

(כח) בית יד. שקורין בל"א ארבי"ל. הגהת פרישה סכ"ה:

סעיף טז

(כט) בצוארה. היינו בצדדי הצואר שאז א"א ליגע שם מהמכה אם לא על ידי שפושטתו ומתכסה בו אבל בצואר ממש בלאו הכי תולה בו כדאיתא בש"ס ופוסקים וכ"כ ב"י בד"ה אין מחזיקים כו':

סעיף יז

(ל) ויודעת שלא נזדקרה כו'. ואע"ג דלעיל סעיף י"א אמרינן שאינה חוששת שמא נזדקרה שאני הכא שיש עוד ריעותא אחרת בכתם התחתון ואם היינו תולין לומר לא נזדקרה ומעלמא אתי ואח"כ נתלה גם הכתם התחתון בזה לומר כשם שזה מעלמא אתי כן האחר מעלמא אתי ובבת אחת נתלכלכו הוי ב' תליות לקולא וכולי האי לא מקילינן כ"כ העט"ז:

(לא) אבל אם אין כו'. דשמא דם כנה הוא והלכך אם יש בתחתון כגריס ועוד טמאה:

סעיף יח

(לב) אלא אם כן יש לה מכה כו'. עיין בתשובת הרב סי' צ"ז מדינים אלו:

סעיף יט

(לג) אבל אם היו כו'. נראה דה"ק ולא נודע שנמצא בהן בודאי דם לאחר שהיו עסוקים בדם אבל אם היה נודע שהיה נמצא בהם דם אע"פ שעכשיו אין בהם דם תלינן שבשעה שנגעו בהם היה בהם דם. ב"ח:

(לד) וה"ה כו'. והא דנקט בש"ס ופוסקים בנה ובעלה היינו משום דאלו מסתמא דרכן ליגע בה וכ"כ דרישה:

סעיף כו

(לה) ויש מחמירין כו'. ולדידהו אפילו נתעסקה בכגריס ונמצא עליה כגריס ועוד טמאה כדאיתא בדבריהם מן הש"ס להדיא:

סעיף כז

(לו) טהורה. היינו כשהעסק שנתעסקה בו שהוא פחות מכגריס הוא כל כך כמו הועוד כגון שהועוד הוא חצי גריס צריך להיות שנתעסקה בחצי גריס. נ"ל פשוט:

(לז) וכן אם נתעסקה כו'. והמעדני מלך דף רפ"ו ע"ב והדרישה והב"ח השיגו ע"ז דליכא מאן דמטהר בהא כיון דאיכא ביתרון מהעסק שיעור כתם דמ"ש זו מנתעסקה בכגריס ונמצא עליה כב' גריסים ועוד דאמרינן בש"ס דלא אמרינן שדי דם העסק בי מצעי וזיל הכא ליכא שיעורא וזיל הכא ליכא שיעורא אלא הוא טמאה וכן כתבו כל הפוסקים והט"ו בסעיף שלפני זה והכא אמאי נימא שדי העסק בי מצעי ומה שיצא לו להב"י כן מהרמב"ן שהביא הטור נוסחא מוטעא נזדמנה לו ומה שלמד כן מהרשב"א אינו נכון עכ"ד ודברי' ברורי' הם:

סעיף כח

(לח) האשה שנמצאת כו'. אע"ג דלעיל סעיף כ"ו טהורה אפי' אינה מעוכה בו שאני התם דנתעסקה בכגריס מה שאין כן הכא וה"ה בש"ס:

סעיף לב

(לט) והוא מקבל טומאה. אבל אם אינו מקבל טומאה טהור' כדלעיל ס"י דאין לחלק בין כתם לדם דכיון דלא הרגישה שיצא מבשרה טהורה מדאורייתא ורבנן הוא דגזרו ובדבר שאינו מקבל טומאה לא גזרו וכן כתב בדרישה סמ"ה:

(מ) אם יזדמן שתעבור כו'. ר"ל שיבא מקום בין רגליה נגד אותו מקום וכן כתב בפרישה:

סעיף לג

(מא) וכן הדין כשבדקה בו והניחתו בקופסא כו'. אעד הבדוק לה דלעיל מיניה קאי ובפרישה סמ"ז כתב דקאי אפילו אעד שאינו בדוק לה כו' ע"ש וקשה דבכה"ג לכ"ע בכל שהוא טהורה וכדאיתא בש"ס דף י"ד ע"א להדיא דבעינן כגריס ועוד וכן כתבו כל הפוסקים והט"ו בסל"ו וזה פשוט:

סעיף לד

(מב) אם משוך טמאה. דוקא הכא כשבדקה עצמה אמרינן הכי אבל בכל שאר כתמים לא מחלקינן בין משוך לעגול דלעולם פחות מכגריס טהורה וכן הוא בפוסקים:

סעיף לה

(מג) וי"א שאף עגול כו'. ול"ד להניחתו תחת הכר וכסת דשם המאכולת מצויה מה שאין כן בירכה ופסק הב"ח כהי"א:

סעיף לו

(מד) טמאה כו'. בב"י הביא מחלוקת הפוסקים בזה שקצתם הורו להקל ומ"מ חששו להחמיר לענין מעשה ובספרי כתבתי שנראה עיקר בש"ס דלכ"ע (ר"ל אפילו לרבי יוסי) טמאה משום כתם ושכן מוכח להדיא בירושל' ר"פ כל היד דאיתא התם א"ל אבא (כלומר רבי יוסי) אמר כתם כו' ע"ש:

סעיף לז

(מה) בדקה כו'. דין זה צל"ע ומה שהוציא המחבר כן מרש"י גם כן צ"ע כמו שאבאר דגרסינן בש"ס (פרק כל היד דף י"ד ע"א) בדקה עצמה בעד הבדוק לה וטחתו על ירכה ולמחר מצאה עליו דם טמאה נדה בדקה בעד שאינו בדוק לה והניחתו בקופסא ולמחר מצאה עליו דם רבי אומר טמאה משום נדה ורבי חייא אומר טמאה משום כתם (ואמרינן בש"ס דאף לרבי אינה טמאה אלא בכגריס ועוד) ופירש רש"י ולמחר מצאה עליו דם על הירך טמאה נדה טומאה ודאית דכיון דהעד בדוק לה שלא היה בו דם קודם בדיקה ודאי מגופה אתי על העד ומשם הוטח על ירכה ולא אמרי' דלמא מעלמא אתי על ירכה וספק טומאה היא. (ועל עד שאינו בדוק פירש"י) ולמחר מצאה עליו דם על העד ואיכא לספוקי דלמא מקמי הכי הוה בי' ולהכי לא נקט הכא טחתו בירכה דא"כ הוי להו תרי ספיקי לקולא חדא דלמא לאו מן העד וטח על ירכה ואפי' את"ל מן העד אתי דילמא כיון דאינו בדוק מקמי הכי הוה עכ"ל. והביא ב"י דברי רש"י אלו דתרי ספיקי הוה ולקולא ועל פי זה כתב דבריו כאן אבל אין מדברי רש"י ראיה כלל מכמה טעמי' חדא דרש"י לא בא לומר אלא דלהכי לא נקיט הכא טחתו בירכה משום דה"ל תרי ספיקי וא"כ אפילו רבי מודה דטמא' משום כתם ולא משום נדה אבל שתהא טהורה לגמרי א"א כמו שאבאר ועוד דאפ"ת דדעת רש"י דטהורה לגמרי אפשר דס"ל כרשב"א דלקמן בסמוך וכן משמע בת"ה ע"ש ודוק ועוד נ"ל דהיינו לפי מה שפי' הוא דטחתו על ירכה ונמצא דם על ירכה דבכה"ג אפשר דטהורה לגמרי משום דהוי תרי ספיקי ר"ל ס"ס וכמ"ש התוס' וז"ל ודוקא בעד הבדוק לה אבל שאינו בדוק לא הוי ס"ס כדפרש"י עכ"ל דליכ' למימר מיד שמא מהמקור בא על ירכה דהא מצאה על הירך במקום שאין דם המקור יכול לפול שם וכדכתבו התוס' שם א"כ אני אומר ספק בא מן העד על הירך ספק מעלמא אתי על הירך ואת"ל מן העד בא על הירך דלמא על העד נמי מקמי הכי הוה א"כ הוי ס"ס גמור אבל במצאה על העד לא הוי ס"ס כלל דליכא למימר כמ"ש העט"ז שמא מן הירך שמא אינו מן הירך ואת"ל אינו מן הירך שמא מקודם לכן היה עליו הדם עכ"ל וכ"כ המע"מ סוף דף ער"ה דעל העד נמי איכא ס"ס דדלמא מן ירכה שהיה בה דם מאכולת הוטח על העד ואת"ל כו' ומ"ה אפילו כגריס ועוד טהורה כמ"ש הש"ע עכ"ל דזה אינו ס"ס כלל דהכל א' הוא ומיד איכ' למימר שמא מהמקור בא על העד וכה"ג לא מקרי ס"ס כלל וכמ"ש בדיני ס"ס בדין י"ג ע"ש ודוק ומכ"ש כשטחתו בירכה ונמצא עליה יותר מכגריס דכה"ג ליכא חשש מאכולת כלל וכדאיתא בתוס' שם וברשב"א בת"ה וא"כ תימה היאך תהא טהורה בכה"ג דהא כיון דהוא כגריס ועוד ליכא למימר דמן המאכולת שבירכה הוא וכדאיתא בפוסקים להדיא אם כן ליכא הכא אלא חדא ספיקא שמא מקמי הכי הוי על העד או שמא מן הקינוח הוא אם כן ה"ל ספק דאורייתא וטמאה ודמי לבדקה עצמה בעד שאינו בדוק והניחתו בקופסא בסעיף ל"ו דטמאה בכגריס ועוד וה"ה הכא וכל שכן להי"א בסעיף ל"ה דאפילו בכ"ש טמאה בירכה דלא תלינן כלל בירכה אם כן באינו בדוק נמי לא עדיף מהניחתו בקופסא ואף שמדברי הרשב"א בת"ה משמע דלכאורה דבטחתו בירכה אף בכגריס ועוד אינה טמאה אלא בעד הבדוק דוקא היינו דאזיל לשיטתו דסבירא ליה דקי"ל כרבי יוסי דבעד שאינו בדוק והניחתו בקופסא טהורה לגמרי אפילו בכגריס ועוד דתולין מספק להקל דמקמי הכי הוה אבל לדידן דקי"ל בקופסא טמאה ה"ה הכא וכל זה ברור והיה נ"ל ליישב דברי המחבר דמיירי ג"כ בשנמצא הדם על ירכה אך העט"ז והמ"מ לא כ"כ וכ"נ מדברי הרב והב"ח דמיירי כשנמצא על העד וצ"ע:

סעיף לט

(מו) טהורה. אפי' יודעה ממי לקחתו כיון שלא היה בדוק אני אומר כתם זה כבר היה שהכתמים מדבריהם והולכים בהם להקל:

סעיף מ

(מז) בדקה חלוקה כו'. פירוש שבדקה אותו בתחל' ואח"כ לבשתו ואח"כ פשטתו ומצאו טהור והשאילתה לחברתה וכן משמע בטור אבל בלא בדקה חלוקה אלא כשפשטתו לא אצטריך לאשמעינן דהראשונה טהורה משום שמצאה אותו טהורה והשאילתו לחברתה הא בלאו הכי טהורה כיון שלא בדקה אותו קודם הלבישה וכמ"ש בסעיף שלפני זה וכ"כ הרשב"א בתה"ק בהדיא שבדקה חלוקה קודם הלבישה ודעתו כדפי' והדרישה הניח דבריו בצ"ע גם הב"ח פירש הא דנקט בדיקה קודם הלביש' לדיוקא דדוקא כשבדקה פעם ב' טהורה אבל לא בדקתו פעם ב' אף על פי שבדקתו כשלבשתו שתיהן טמאות עכ"ל ולפעד"נ כמ"ש גם מ"ש הב"ח אע"פ שבדקה אותו כשלבשתו כו' אינו מכוון דמשמע כ"ש לא בדקתו כלל וז"א דבלא בדקתו כלל שתיהן טהורות דאינה טמאה משום כתם אלא בחלוק הבדוק וכמ"ש בסעיף שלפני זה גם מ"ש בפרישה דמיירי שלא בדקה פעם שנית החלוק אלא שבדקה את עצמה ונמצא טהורה אע"ג שהשניה בדקה נפשה ומצאה טהור' אפ"ה תולין בשני' ולא בראשונה דכאן נמצא כאן היה עכ"ד אינו מכוון ובכה"ג דשתיהן שוות שתיהן טמאות ולא אמרי' הכא כאן נמצא כאן הי' כדמשמע בש"ס (ד' ס' ע"א) גבי מהו דתימא ההיא דאשתכח כתם תקלקל אידך לא קמ"ל והכי משמע מהפוסקים והט"ו לקמן סמ"ג גבי שתיהן טמאות שאפילו נמצא הכתם בשניה הראשונה טמאה ולא אמרינן כאן נמצא כאן היה. נ"ל:

סעיף מא

(מח) נדה. דוקא נדה ועובדת כוכבים משום שתולין הקלקלה במקולקלת מה שאין כן השאילתו לטהורה דשתיהן טמאות כדלקמן סמ"ג וכן פירש"י במשנה ופשוט הוא:

(מט) שהגיע זמנה לראות. היינו שהגיעה לימי הנעורים לי"ב שנה ויום א' כדלעיל ס"ב:

(נ) אם בדקתו. כשפשטתו והשאילתו כו':

(נא) ואפילו היא בספירת כו'. ז"ל ב"י ל"ש היא טהורה לגמרי או בספירת ז' נקיים וכ"כ הרשב"א בת"ה אצל מ"ש פעמים שהיא תולה בעצמה עכ"ל ולפ"ז למ"ש הרב דבג' ימים הראשונים אין תולין ה"ה לקמן סמ"ד בעצמה אינו תולה אלא שא"כ היה לו להגיה ג"כ הכי בסמ"ד אלא נראה דהרב אזיל לטעמיה לקמן סימן קצ"ו ס"י דכתב דדוקא בדבר אחר אינה תולה ג' ימים הראשונים אבל במכה שבגופה שמוציאה דם תולה בה א"כ ימי נדתה של עצמה ודאי כמכה שבגופה שמוציאה דם דמי אבל לפי מ"ש דאפילו במכה שבגופה אינה תולה א"כ בסמ"ד אינה תולה בימים שבנדתה אלא אחר ג' ימים הראשונים של ז' נקיים ודוק:

(נב) אין מקילין בכתמים כו'. דוקא כשהם יותר מכגריס ועוד אבל בפחות מכן תולין בכינה אפילו תוך ג' כמבואר שם:

סעיף מב

(נג) תולה בהן. לפי שכל אלו אין מקלקלן כשתתלה הכתם בהן וכשתתלה בהראשונה הרי אתה מקלקל וכענין שאמרו בב' קופות א' של חולין וא' של תרומה שאני אומר חולין לתוך חולין נפלה ותרומה לתוך תרומה (ונתבאר לעיל סי' קי"א) . הרשב"א בת"ה:

(נד) ואפילו בזמן הזה. שאין נותנין לשום בתולה שנבעלה אלא בעילת מצוה וכדלקמן סימן קצ"ג אפ"ה תולה בה לפי שדמים מצויים בה וכן היושבת על דם טוהר אע"ג דבזמן הזה היא ככל הנשים כדלקמן סי' קצ"ד אפ"ה תולה בה לפי שמן הדין היא טהורה ואם תתלה בה אין כאן קלקול ומה שהחמירו שלא לבעול על דם טוהר לעצמן החמירו אבל לענין שלא תציל חברתה לא החמירו. טור ופוסקים:

(נה) וחברתה מקולקלת. וסתרה כל מה שלפניה:

סעיף מג

(נו) בין שהיתה כו'. זו ואצ"ל זו כלומר אפילו יושבת כבר על הכתם לא אמרינן כיון שאח"כ נולד הספק דניתלי בה ואצ"ל אם ראתה כתם בחלוק אחר השאלה שבשעה שנולד בה הספק לא הכירה עדיין כתמה וכ"ה בתה"א סוף ד' קע"ט ובתוס' דף ס' ריש ע"ב:

(נז) וחזרה ולבשתו. [וה"ה כשלא חזרה ולבשתו] נמי כשלא בדקה הראשונה קודם שפשטתו אלא קמ"ל דאע"ג שחזרה ולבשתו והחלוק הוא אצל הראשונה אפ"ה השניה ג"כ טמאה א"נ מיירי שהראשונה בדקתו קודם שפשטתו דהשתא אינה טמאה עד שתחזור ותלבשנו וק"ל:

(נח) ששתיהן צריכות לחוש. אע"ג דהוי ספק דרבנן מ"מ כיון דאי תליא בהא מקלקלת מאי חזית דתקלקל להך טפי מהך. רש"י והרשב"א ושאר פוסקים:

סעיף מד

(נט) לבשה כו'. עד ס"ס מ"ה כפול לקמן סנ"ב:

(ס) ולא בדקתו. כשפשטתו ולבשתו בימי טהרתה ג"כ בלא בדיקה אבל בדקתה קודם ימי נדותה ואפ"ה טהור' דתולה בימי נדותה וכן במעוברת ומניקה דבסעיף שאח"ז מיירי שבדקה בשעה שלבשה אותה קודם ימי עבורה ומניקתה ואחר שנתעברה ולבשה אותו לא בדקה אותו דאי לא בדקה כלל פשיטא דבלאו הכי טהורה כדלעיל סל"ט וק"ל:

סעיף מו

(סא) ואינה בפנינו כו'. נראה דגם החלוק אינו בפנינו דאם הוא בפנינו תבדוק במקדיר או מגליד ואם אינה בקיאה תחמיר כדלקמן בסמוך אלא מיירי שנאבד החלוק דבכה"ג אין להחמיר כדכתב בפרישה ס"ע וכ"כ הרא"ה בב"ה דף קע"ט ע"ב וכן משמע ברשב"א בת"ה שכתב ואפשר שגם הרב לא אמר אלא בדאפשר למיקם עלה דמלתא ע"כ ומביאו ב"י משמע אבל בנאבד דלא אפשר למיקם עלה דמלתא טהורה מספק דרבנן לקולא והכי אמרינן לעיל סימן צ"ח ס"ג דכשהוא לפנינו ואפשר למיקם עלה דמלתא אלא שאינו בקי בשיעורו לא הוי ספק אבל כשנשפך ואי אפשר למיקם עלה דמלתא הוי ספק דרבנן ולקולא ע"ש:

(סב) חזקה בדקתו כו'. דחזקת בנות ישראל בודקות חלוקיהן ושל חברותיהן בשעת כבוס כלומר ואם תמצא כתם מגדת לחברתה ובזמן הזה לא חזינן דדרך בנות ישראל בכך ונראה להחמיר:

(סג) אפילו אינה לפנינו כו'. משמע דה"ה אם היא לפנינו ואומרת שבדקתו ולא היה בו כתם לא סמכינן על דבריה לא לאיסור ולא להיתר ודנין אותה כאלו אינה לפנינו וכ"כ הב"ח וע"ל סי' קכ"ז סס"ק י"ט:

(סד) חוששת להחמיר שאין זה כספק דרבנן דספק הבא ממיעוט הכרה אינו ספק דאם אין זה בקי ומכיר אחר יכיר. הרשב"א:

סעיף מז

(סה) ונמצא עליו כתם. וא"א לידע הדבר על ידי שאלה כדבסעיף הקודם:

(סו) ואם הוא כו'. ואם אין יכולין לעמוד על הדבר שתיהן טמאות. טור והרשב"א בתה"ק וכתב העט"ז דהיינו טעמא דטמאות מספק דלא שייך כאן למיזל לקולא מטעמ' דלעיל עכ"ל משמע דס"ל דלא הוי ספק כיון דהוא בא ממיעוט הכרה וקשה דבטור ובתה"ק משמע אפילו מאן דחשיב הא דלעיל ספק מודה בהכי אלא נראה דהכא ה"ט דכיון דשתיהן טהורות ואין לתלות בא' יותר מחברתה מאי חזית דמקלקלת להך טפי מהך וכדלעיל ס"ק נ"ח וכן כתב בפרישה סע"א ולפ"ז אפילו נאבד דבכה"ג הוי ספק מעליא כדלעיל ס"ק ס"א אפ"ה הכא שתיהן טמאות כיון שאין לתלות בא' יותר מבחברתה וק"ל:

סעיף נ

(סז) סדין העליון כו'. ר"ל למנהג שמניחין ב' סדינין זה על גב זה והוא שוכב ביניהם כדי שלא יתלכלך המטה העליונה משום זיעה. פרישה. וכתב בשם מהרש"ל דלא נהירא כלל דהא עינינו רואות דהתחתון ג"כ נמשך וכ"כ הב"ח שעכשיו שעינינו הרוחות שהתחתון ג"כ מתהפך כולן טמאות:

(סח) מפני שהוא עשוי להתהפך. אבל לגופן אין חוששין שמא תתהפכנה מתוך שינה להיות משולבות והעיקר לזה מפני שכתמים דרבנן אבל אשה א' שאין לה מונע בכל מקום שימצא דם במטה טמאה שהמטה כולה מקומה ועוד דם זה מהיכן. עכ"ל רשב"א בת"ה ומביאו ב"י:

סעיף נב

(סט) כיצד אחת כו'. דוקא בהך ענינא אבל יש לה וסת אינה תולה באין לה וסת וכן יש לה וסת ולא הגיע שעת וסתה אינה תולה בהגיע שעת וסתה. פוסקים והגמי"י ומביאם ב"י:

(ע) זקנה שעברו כו'. לעיל סי' קפ"ט סכ"ט נתבאר איזו זקנה:

(עא) ואחת ילדה כו'. אפילו הילדה יש לה וסת קבוע ומציאת כתם היא שלא בשעת וסתה תלינן בילדה. פרישה:

(עב) אחת בתולת דמים. אפי' היא נשואה. רש"י:

(עג) אחת זקנה וא' מניקה. או א' זקנה ואחת בתולת דמים אין תולות זו בזו כדאיתא ברשב"א ומביאו ב"י וכתב ופשוט הוא וה"ה לאחת זקנה וא' מעוברת ולכל שאר אינך ששתיהן אינם ראוים לראות אין תולות זו בזו ושתיהן טמאות:

סעיף נד

(עד) בכ"ש. אפילו בפחות מכגריס כדלעיל סל"ג: