ש"ך על יורה דעה נג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה נג |

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א[עריכה]


(א) נשמטו כו'. וכתב המרדכי דבבהמה מתוך עובי הכתף ורחבו ליכא למיחש לנקיבת הריאה ומדברי רש"י והר"ן שהבאתי בס"ק י' נראה חילוק אחר ועיין בת"ח כלל ע"ז סוף דין י"ב מ"ש לחלק שם ללא צורך ודו"ק:


(ב) למעלה כו'. וכ"כ הרשב"א בחידושיו והר"ן ורבינו ירוחם נט"ו אות כ"א והוא פשוט ממה שנתבאר לקמן סי' נ"ה סעיף ה' וי"ג ע"ש:


(ג) אסור כשנשבר. וכשנשמט ע"ל סי' ס"ב ס"ג:


(ד) ורואין כו'. ובש"ד ס"ס פ"ו מטריף בבהמה שמוטת או שבורת יד בגוף מטעמא דחיישינן שמא איעכול ניביה. וכ"כ הב"ח שמצא כן כתוב בסמ"ק כתיבת יד ולפ"ז אפילו לא נצרר הדם מעבר לצלעות טרפה וכן מצאתי בתשב"ץ סי' שנ"ז וז"ל שמוטת גף בעוף במקום חבורו בכתף טרפה והוא דאיעכול ניביה עכ"ל וע"כ ט"ס הוא וצ"ל שמוטת יד בבהמה במקום חבורו כו' דהא בעוף פשיטא דטרפה אפי' לא איעכל ניביה כדאיתא להדיא בש"ס וכל הפוסקים דשמוטת גף בעוף טרפה מטעם דשמא ניקבה הריאה ומכ"ש לפי מ"ש הב"ח דלא שייך כתף בעוף ומהרש"ל באו"ש ובספרו פא"ט סימן צ"ט כתב דבנשבר יש להחמיר כדברי הש"ד דאינו נגד הש"ס דאפשר דנשבר ונחתך גרע מנשמט אבל בנשמט אין להחמיר והב"ח מחמיר אף בנשמט (וכ"כ הב"י וד"מ ות"ח כלל פ"ז דין י"ד בשם הגה"מ):


סעיף ב[עריכה]


(ה) אפילו נשברו סמוך לחבורו בגוף. והוא שיהיה מקום חבורו בגוף שהוא כבוכנא באסיתא קיים דאל"כ ה"ל נשמט. ב"י:


(ו) ויש אוסרים כו'. כתב הב"ח וז"ל וכתב מהרי"ק שורש ל"ח דאם נתרפא יפה שבר אל שבר יחדיו ידובקו כשר אפי' סמוך לחבורו בגוף אלא דאם שוכבים זה על זה אינו כשר אא"כ רחוק מן הגוף כשיעור רוחב אגודל עכ"ל וליתא כן במהרי"ק אלא מהרי"ק מיירי התם היכא דהאיסור הוא משום אבר שיצא לחוץ כגון במקום) שעושה טרפה או בגף העוף ושאר אברים לענין אותו אבר עצמו דאסור משום שמא יצא לחוץ משום אבר המדולדל ובנקשר כשר כדלקמן סי' נ"ה סעיף ה' וי"ב משום דאם היה יוצא לחוץ לא היה נקשר שבר אל שבר יחדיו ידובקו וכן משמע להדי' בתשובת משאת בנימין סי' מ' דמהרי"ק מיירי בכה"ג אבל בנשבר הגף סמוך לגוף דמטרפינן מטעם דחיישינן לנקיבת הריאה א"כ מה בכך שנתרפא שבר אל שבר יחדיו ידובקו ודמי לדלקמן ס"ס נ"ו ס"ק י"ב בנשבר במקום צומת הגידין דאפילו חזר ונקשר שבר אל שבר יחדיו ידובקו טרפה ע"ש וכן הצעתי דבר זה לפני הגאון אמ"ו ז"ל ולפני כמה גדולי הוראה ונשאו ונתנו בדבר והסכימו לדברי אכן מהרש"ל פרק בהמה המקשה סוף סי' ט"ז כתב וז"ל ובשבירת הגף סמוך לגוף דאנו נוהגין להטריף משום חשש נקיבות הריאה כל היכא שנתרפא ונדבקו השברים ואין ניכר ריעותא בצלעות כשרה דא"א שבתוך אותו הזמן שנקשרו ונתרפאו שלא יהיה נרגש מזה שינוי בצלעות כי בקל לשם ניכר עכ"ל ואין אלו אלא דברי נביאות להקל ואולי גם הוא הבין כן מדברי מהרי"ק כמו שהביא שם תחלת דברי מהרי"ק ומ"מ אפשר לצדד ולהקל הואיל ובלא"ה רוב הפוסקים מכשירין בנשבר ולענין נשבר רחוק מן הגוף שהאבר עצמו אסור אם נתבשל כך ע"ל סי' נ"ה ס"ק י"ג:


(ז) אגודל כו'. ע"ל ר"ס רע"ב כתבתי בשם הרמב"ם שיעור אגודל כמה הוא:


(ח) אבל אין חוששין לזה כו'. ז"ל ד"מ ולא ראיתי חוששין לעיין אם נצרר הדם כו' משמע שכן המנהג וכתב הב"ח מ"מ יש להחמיר לעצמו לעיין בצלעות כשהשבר קרוב בפחות מרוחב אגודל ותע"ב:


(ט) מאחר שרחוק מן הגוף. ז"ל הת"ח שם סוף דין י"ג ועוד נראה דאין חילוק בין אם יש עוקץ לשבירת עצם הנשבר בין אין לו עוקץ ואף על גב דבתשובת אשיר"י כתב דאם יש עוקץ לשבירה צריך לבדוק הריאה שמא נכנס לפנים ונקבה היינו דוקא אם הוא סמוך לגוף אבל רחוק מן הגוף ליכא למיחש ומאחר שהמנהג להטריף ברוחב אצבע בכל ענין וברחוק מזה נהגו להכשיר שזה מקרי רחוק אין לחוש אחר כך לנקיבת הריאה כן נ"ל עכ"ל ובפרישה כתוב ופשוט הוא דאם היה העוקץ נכנס בתוך אגודל סמוך לגוף אע"ג דהשבר יותר מאגודל מגוף טרפה וק"ל עכ"ל ומדברי הת"ח הנ"ל לא משמע כן וגם קשה מה בכך שהעוקץ נכנס בתוך אגודל סוף סוף מקום השבירה הוא רחוק מאגודל מגוף ונראה דה"ק הפרישה אע"ג דעיקר השבר הוא יותר מאגודל דהיינו אמצעית השבר כגון שנשבר באלכסון כשהתחיל למדוד ממקום עיקר השבר דהיינו מאמצעית השבר יש רחוק אגודל מ"מ כיון דהעוקץ נכנס בתוך אגודל טרפה וכן משמע בעט"ז דבכה"ג צריך שיהא אגודל ממקום שהתחיל השבר לצד הגוף וגם בלא"ה האי דינא דנשבר הגף חומרא בעלמא הוא והבו דלא לוסיף עלה וכן אם נשאר בעצם הנשבר מחובר לגוף כשיעור אגודל אפילו אין מהעצם החיצון שנתחבר עליו אגודל כזה כיון שהשבירה נעשה רחוק אגודל כשרה ונראה דמשערינן באגודל מלבד מה שהוא תקוע בגוף כבוכנא באסיתא שאינה מצטרף וכן משמע לשון הרב ושאר אחרונים:


סעיף ג[עריכה]


(י) שמא ניקבה הריאה. לפי שהריאה נחבאת בין הצלעות וקרום הבשר רך ודק בין צלע לצלע וכששומטת גפה מנתקת הריאה עם הגוף. רש"י והר"ן:


(יא) וצריך לנפחה כו'. וכבר נתבאר דא"א בקיאים בבדיקה:


סעיף ד[עריכה]


(יב) נמצא הגף שבור כו'. מיירי בענין דאם היה ידוע שנעשה מחיים היה טרפה כגון שיש עוקץ בשבירה כדלעיל סעיף ב' וכן כתב הב"ח וליכא להקשות דמכל מקום תבדק הריאה לפנינו כדלעיל סעיף ב' יש לומר דמיירי שאין הריאה לפנינו וזה פשוט ודלא כספר ת"ח דף קל"ו ע"ד שכ' שדברי המחבר סותרים זה את זה והיש מכשירים מכשרי אפילו בכה"ג וכן הוא באו"ה ומביאו בד"מ דאפילו בנשמט כשר מטעם ס"ס ומ"ש הרב דיש לסמוך להכשיר בנשבר דהא יש מכשירין בלאו הכי ר"ל בנשבר סמוך לגוף ואין עוקץ דאי ביש עוקץ ליכא מאן דמכשיר ואדרבה הרא"ש בתשובה והרשב"א אסרי להדיא וכמו שכתב המחבר בסעיף ב' וכ"מ בד"מ שכתב דהא הרבה גאונים מכשירין בנשבר בודאי קודם השחיטה וכך פסק ב"י הלכתא כמ"ש לעיל עכ"ל וביש עוקץ פסק בב"י דטרפה ומביאו בד"מ לעיל וכ"כ הב"ח דביש עוקץ דינו כנשמט:


(יג) מכח ס"ס כו'. ואם נראה שום ריעותא בצלעות או בריאה מילתא דפשיטא היא דלא סמכינן אס"ס ואפילו בדיקה לא מהני דהא תנן לא בקיאינן בבדיקות הריאה וכ"כ בת"ח כלל פ"ז עכ"ל תשובת מ"ב ס"ס נ':


(יד) ס"ס כו'. כתב הב"ח כל מאי דמכשירין מטעם ס"ס היינו היכא דהאיסור וההיתר שוים אבל היכא דאיכא למתלי באיסור טפי מבהיתר תלינן לחומרא וכה"ג כ' הר"ן פ"ק דחולין ע"ש ה"ר יונה ולפ"ז בהני אווזות שמלעיטין כו' עד תלינן לחומרא כדפי' עכ"ל ועיין בסי' נ' ס"ק ג':


(טו) אבל כשנמצא שמוט כו'. ובתשובת מ"ב סי' מ"א וסי' נ' האריך מאד ואמר דאף מהרי"ק אינו אוסר כלל היכא דאיכא ס"ס משמע אפילו בנשמט ואף כי דבריו נכונים בזה מ"מ בעיקר הדין האריך שלא לצורך דהדבר פשוט דדעת הרב דאין זה קרוי ס"ס כיון שהספק השני הוא מחמת חסרון ידיעה כדכתב בד"מ (וע"ל סי' נ"ה ס"ק ד' וסי' צ"ח ס"ק ט' ובעט"ז כתב שהוא קרוב לודאי יותר שניקבה ואין כאן אלא ספק אחד ע"ש) ואישתמיטתיה למ"ב דברי ד"מ ואף שצידד לשם לומ' דמ"מ הוי ס"ס ומסיק דבהפסד מרובה יש להקל אף בנשמט ע"ש מ"מ פשוט הוא דגם הרב ס"ל דבמקום הפסד מרובה וכה"ג יש לחשבו שפיר ס"ס כדכתב בד"מ ס"ס נ"ז דס"ס כי האי חשיב ס"ס דאפילו בדיקה א"צ וא"כ חסרון ידיעה אינו מזיק וכ"כ לקמן סי' ק"י סס"ט בהגה דיש להכשיר בנשמט מטעם ס"ס והיינו דכ' הר"ב כאן וע"ל ס"ס ק"י ובס"ס ק"י כ' וע"ל סי' נ"ג וכאן ר"נ דלמעשה יש להחמיר לאסור בנשמט אבל בהפסד מרובה וכה"ג יש להתיר וכ"כ הב"ח מיהו שלא במקום הפסד מרובה אין להקל כלל דהא מהרש"ל באו"ש סי' מ"ה אוסר בנשבר הגף ספק קודם שחיטה ספק לאחר שחיטה ומכ"ש דכאן הב' ספיקות הם מחמת חסרון ידיעה דגם הספק הראשון שמא קודם השחיטה הוא ג"כ חסרון ידיעה דאם היה חכם ובקי היה יכול להבחין כדכ' מהרא"י בהגהת ש"ד ס"ס פ"ז ויתבאר לקמן ס"ס נ"ה וכ"כ הב"ח:


(טז) יש להחמיר. ואם יש מקום לתלות בו השבירה או השמוטה פשיטא דמכשירין כמו שנתבאר לענין רגל שנשבר לקמן ס"ס נ"ה ת"ח כלל פ"ז דין י"ד:


סעיף ה[עריכה]


(יז) עוף שהיה לו כו'. וכ' בת"ח סוף כלל פ"ז על זה וכבר נתבאר דאין אנו בקיאין וכל מקום שיש לחוש לנקיבת הריאה יש להטריפו כן נ"ל והכי נהוג עכ"ל וכ"פ בסימנים שם ולפ"ז צ"ל הא דלא הגיה כאן כלום היינו דסמך אמ"ש למעלה אבל העט"ז העתיק דברי המחבר בסתם נראה דס"ל דכיון דאין כאן ריעותא דנשבר או נשמט אין להחמיר כ"כ לומ' דא"א בקיאין: