ש"ך על יורה דעה נ

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה נ |

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א[עריכה]


(א) ועיין לעיל סי' ל"ו. סעיף ה' נתבאר דאין אנו בקיאין בהקפה וע"ש:


(ב) כל מקום כו'. מילתא באפה נפשה היא וק"ל ועיין בעט"ז שערבב הדברים:


(ג) כל מקום כו'. ז"ל דרכי משה בס"ס ל"א מעשה בא לידינו פה ק"ק קראקא בראש בהמה שהיה בו מים וקודם שידעו הריעותא חתכו הגולגולת לשנים ומקצת המוח מן הגלגולת ולא היה נודע אם המוח הקיפו או לא ואסרנוה ויש שהיו רוצים להכשיר מהא דתניא נשחטה הותרה עד שיודע לך במה נטרפה ולא דמי דהואיל ויש כאן ריעותא ברור מחיים אין להכשיר משום זה וכן משמע בתוס' פ' ד' אחין (דף ל"א) עכ"ל. וע"פ הדברים האלה הם דבריו בהג"ה כאן ומהר"ם מלובלין בתשובה סי' ס"ו חלק על דברי הרב ואמר דאדרבה התוס' שם דחו חילוק זה ומסקנת התוס' דאפילו היכא דנעשה הריעותא מחיים אפ"ה יש להעמיד בחזקת היתר כדאמרינן אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת אל תאסרנה מספק והא דחוששין לספק דרוסה וכן לעיל סי' ל"ג בישב לה קוץ בושט דחוששין שמא הבריא היינו משום דשכיח. ומ"ש הרשב"א בתשובה סי' ר"ג ותש"ס דכשנמצא מחט תחוב ולא הספיק לבדקו אי ניקב משני צדדו' דטרפה היינו נמי משו' דשכיח וכן הא דנוהגים לאסור מים במוח הוא נמי משום דשכיח ע"ש שהאריך בביאור הדברים האלה ובישוב דברי הרשב"א וכתב והוכרחתי לפרש כן דברי הרשב"א כדי שלא יקש' לדבריו קושית התוס' דלעיל מפ' ד' אחין ע"כ דבריו בקצרה ובאמת המעיין בתוס' שם יראה לעינים כמ"ש מהר"מ אבל נ"ל דדעת הרב הוא דהתוס' כתבו כן לרבה דאמר בש"ס התם אשה זו בחזקת היתר עומדת כו' אבל אביי הא אקשי לרבה התם מהך דנפל עליו הבית כו' אמאי נימא אשה זו בחזקת היתר כו' ומסקו אביי ורבא דלא מוקמינן אשה זו בחזקתה א"כ התוס' דמדמי דין זה לנשחטה הותרה מוכח דכי היכא דלא מוקמינן אשה זו בחזקת היתר הכי נמי לא אמרינן נשחטה הותרה היכא דאתיליד ריעותא מחיים ואף על גב דאפשר לומר דלמסקנא נמי אמרינן אשה זו בחזקת היתר עומדת אלא דלחומרא אמרינן דבעי חליצה וכדכתב הב"י לשם וגם בדברי התוס' דוחק קצת לומר דלא כתבו כן למסקנא מ"מ כיון דאינו מוכרח ויש פנים לכאן ולכאן וגם) פשטא דש"ס משמע התם דאביי אעיקרא דדינא פליג א"כ מנ"ל ללמוד היתר דילמא למסקנא קיימא דלא מוקמינן אשה זו בחזקתה כך נ"ל לדעת הרב וזה שכ' וכן משמע בתוס' פ' ד' אחין ר"ל שכתבו שם מעיקרא החילוק הזה ואף שדחו שם אח"כ החלוק ההוא היינו לרבה אבל לאביי ורבא דקי"ל כוותייהו יכול להיות החילוק ההוא אמת וקיים. ולענין דינא צ"ע דמה שדחק מהר"מ בדברי הרשב"א ודאי ליתא ואישתמיטתיה (וגם להרב) דברי הרשב"א בחידושיו פ"ק דחולין שכ' וז"ל והיכא דנשמט גף העוף כו' (וספק קודם שחיטה אזלינן לחומרא) עד תלינן בזאב כ"כ רבינו ז"ל עכ"ל הרשב"א וכ"כ הר"ן שם כל דברים אלו וכ' שכך פי' הרב ר' יונה ז"ל והא דקאמר הרשב"א דהך כל ספק בשחיטה פסול דה"ה לכל שאר טריפות היינו ודאי דמסתמא כל ספק דאורייתא לחומרא אלא דבמלת כל איתרבאי ספק בשחיטה דמוקמינן אחזקת איסור אפי' היכא דלא שכיח ודו"ק. וכן מוכח דעת הסמ"ק ס"ס ר"מ דף צ"ג ע"ב שכ' וכל ספק טריפה שבא לפני חכם ולא נתברר כגון נשבר העצם ויצא לחוץ או ספק סירכא או כל שאר ספיקות שלא ידע אם הם קודם שחיטה או לאחר שחיטה וכן בוקא דאטמא דשף מדוכתיה ולא ידע אי איעכול ניביה או לא בכולן פסק בה"ג לאיסור ולא אמרינן נשחטה הותרה כדאמרינן גבי בא זאב ונטל בני מעיים דהתם יש קצת רגלים לדבר שנעשה לאחר שחיטה אבל היכא דליכא רגלים לדבר כלל לא תלינן עכ"ל וכ"כ האו"ה כלל נ' דין ה' וז"ל אם מסופק אי איעכול ניביה או שנמצא לאחר שחיטה ספק בצומת הגידים וכל כה"ג כתבו בה"ג וסמ"ק שיש להחמיר בספיקתו ולא נאמר נשחטה הותרה אלא במקום שיש לתלות בהיתר הנראה לעינים כגון זאב שנטל בני מעיים לפנינו והחזירם נקובים עכ"ל או"ה אלמא דכל היכא דליכא למיתלי לא להיתר ולא לאיסור כמו בספיקא דאיעכול ניביה וצומת הגידים וכה"ג תלינן לחומרא ולא אוכל לירד לסוף דעת מהר"מ מלובלין בתשובה שם שכ' דמדברי הסמ"ק ואו"ה משמע דלא תלינן לחומרא אלא היכא דשכיח איסורא כסברת התוס' לעיל והא ודאי ליתא אכן מדברי סה"ת וסמ"ג עשין ס"ג דף קמ"ג ע"ב ושאר פוסקים שכתבו גבי נשבר העצם ולא ידע אי מחיים או לאחר מיתה או שמוטת ירך ולא נודע אי נתעכלו ניביו דיש לאסור דל"ד לזאב דהתם יש רגלים לדבר משא"כ הכא דהספקות תלוי בחסרון חכמה וכ"כ מהרא"י בהגהת ש"ד ס"ס פ"ז מבואר דכל היכא דאיכא למתלי להיתר ולאיסור תלינן לקולא מטעם דנשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע כו' וכדעת התוס' פ' ד' אחין וכדאי הם כל הנך פוסקים לסמוך עליהם בהפסד מרובה וכה"ג אבל שלא במקום הפסד מרובה יש לפסוק כהר"ר יונה והרשב"א והר"ן דלעיל דהיכא דהאיסור והיתר תרווייהו שוים תלינן לחומרא אפי' היכא דלא אתיליד ריעותא אלא לאחר שחיטה בשגם שי"ל דמ"ש הפוסקים דשאני הספק דחסרון חכמה רצה לומר מטעמא דליכא למיתלי בהיתר טפי מאיסור וכן מבואר בתשו' משאת בנימין סי' נ' דף פ"ז ע"ב וכן באו"ה שם מיהו פשט דברי הפוסקים לא משמע הכי וכן בדברי מהרא"י שם משמע להדי' דעיקר החילוק הוא משום דהוי חסרון חכמה ע"ש ודו"ק וכן אפי' היכא דאתיליד ריעות' מחיים יש לתלות לקולא בהפסד מרובה היכא דלא שכיח האיסור טפי מההיתר וכדעת מהר"מ בתשו' דהכי משמע פשט דברי התוס' פא"ט (דף מ"ג ע"א) ד"ה קסבר כו' וכן כתוב בפסקי תוס' שם וז"ל נולד ספק מחיים ועדיין היא בחזקת איסור אפ"ה נשחטה הותרה עכ"ל ומ"מ יש להחמיר בזה כדברי הרב בהג"ה וע"ל ססנ"א וסי' נ"ג סקי"ג והיכא דההיתר שכיח טפי תלינן אפי' מחיים לקולא כדמוכח מההוא דשגרונא והכי מוכח מדברי הפוסקים לקמן סי' נ"ב סקי"ד:


סעיף ד[עריכה]


(ד) חוץ מטחול. ואע"ג דלעיל סי' מ"ה יש מחמירין בניקב האם דכשר בניטל בפלוגתא לא קמיירי:


(ה) ויש מכשירים כו'. ע"ל סי' נ"ד ס"ג ובמ"ש שם:


סעיף ג[עריכה]


(ו) אם נתמסמס כו'. ע"ל סי' מ"ג ס"ב בהג"ה וסי' מ"ח ס"ה: