ש"ך על יורה דעה מו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה מו |

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א[עריכה]


(א) ואפילו ליחה כו'. הוא הגלד העשוי כצמר מבפנים וגוררים אותו בחוזק מהם וכתבו הפוסקים דה"ה אפי' עלה קרום ונסתם אינו קרום דבכל הנקובים אין הקרום סותם וכ"כ לעיל סי' ל"ו ס"ק ו':


(ב) ואם חלב טהור כו'. מדברי התוס' פא"ט (דף מ"ט ע"ב) והפוסקים במה שכתבו בשם ר"י על מחט שנמצא בקורקבן וניקבה הכיס שלו וגם בשרו רק שהיה שומן סותם למעלה והתיר עכ"ל מבואר דאפילו מחט תחוב בנקב וחלב טהור סותם כשר:


(ג) כשרה. וכתב באו"ה כלל נ"ב דין ה' דוקא בדבר שנקיבתו במשהו אבל בדבר שצריך שיעור לנקיבתו ולחסרונו כמו נקיבת הטחול אין מועיל בו סתימת חלב או בשר עכ"ל ומביאו בת"ח סוף כלל צ"ו אבל בד"מ מסיים בדברי או"ה כמו בטחול אינו סותם אם ניקב בסומכיה דהא יש גם לנקיבתו שיעור שצ"ל מפולש ע"כ ולא ידעתי מה חילוק בין נקיבת הטחול לשאר נקבים דכולן צריכים להיות מפולשים או נקובים לחלל כשיש להם חלל דהוי כמפולש כדמשמע בתוספות והר"ן והרא"ש עכ"ל ד"מ. ול"נ דה"ק דטחול כיון דאי אשתייר ביה כעובי דינר זהב כשרה כדלעיל סי' מ"ג א"כ אינו פוסל אלא כשלא נשתייר כעובי דינר זהב א"כ כשניקב לא מהני סתימה דדלמא אינו סותם כ"כ כעובי דינר זהב וכן כל דבר שיש שיעור לחסרונו ול"ד לחלחולת דסעיף ה' דאע"ג דיש שיעור לחסרונו כשרה בין הירכיים ואע"ג דמשמע מדברי רש"י פא"ט (דף מ"ג סוף ע"א) דהיינו נמי מטעמא דקיי"ל בשר סותם יש לומר דהתם שאני הואיל ודרך המאכל הוא לירד למטה אם כן כשהירכיים מעמידין אותה שוב אינו יוצא לחלל הגוף ויורד למטה כטבעו משא"כ הכא:


(ד) שכל חלב טהור סותם. וכב"י וד"מ דה"ה בשר נמי סותם כמו הדרא דכנתא דבסמוך סעיף ג' וכדאמרינן גבי ריאה בסימן ל"ו ס"ו דהיכא דניקב סמפונא דריאה לבשר סותם ע"ש והכי אמרינן לעיל סימן ל"ט סי' י"ח גבי ריאה שניקבה ודופן סותמתה מיהו היינו דוקא בבשר שאצלו בתולדתו דאל"ה לא עדיף משומן דאינו סותם בכה"ג כמ"ש הרב בהג"ה:


(ה) חוץ מקרום שעל הלב. הוא טרפשא דלבא ועיין לעיל סימן מ' ס"ק ב':


(ו) הכרכשתא. הוא החלחולת שבסעיף ה' והטעם לפי שחלב שעל הלב והכרכשתא אינם מהודקים בו שפיר וה"ט נמי דחלב טמא שהוא ג"כ אינו אדוק היטב:


(ז) והעוף כל שומן שלו סותם. דעוף לא מצינו כנגדו טמא וע"ל סימן מ"ט ס"ב:


סעיף ב[עריכה]


(ח) ואם החזירן אם נתהפכו כו'. משמע כל שידוע שלא נתהפכו כשרה וכ"כ הטור אבל אם החזירן ולא הפך בהם כשרה עכ"ל וכ"כ בס' ל"ח דף קע"א ע"ב ומסיק דאם אותו שהחזירן לא מסיק אדעתיה לדקדק בזה וכה"ג חיישינן דנתהפכו אלא דהיכא דידוע שלא נתהפכו כשרה כו':


(ט) וה"ה אם לא יצאו כו'. ודעת ראבי"ה שמביא בהגהת ש"ד סי' פ"ח ומביאה רנ"ש בא"ו שלו דאם לא יצאו לחוץ כשר בין נתהפכו ע"י עצמם בין ע"י אחר וכן דעת מהרש"ל פא"ט סי' צ"ח ע"ש:


(י) אבל אם לא כו'. וכתוב בס' ל"ח שם מעשה בא לידי בתרנגול מסורס שלא היה ניכר בו שום קרע ולא תפירה ובני מעיו היו מקצתן דבוקין בבשר וסמוכים לעור אמרתי שהוא בכלל הא דכתב שלא יהא ניכר בו שום ריעותא וכיון שיש כאן ריעותא הטרפתיו דידים מוכיחות שנקרע וסירוסו מוכיח ג"כ עליו שלא היה לו ביציו ומדלא פי' שבודקים אם נתהפכו משמע קצת דאין לסמוך על הבדיקה בזה עכ"ל ולפע"ד נראה דמ"ש הר"ב ולא היה ניכר בה שום ריעותא אין ר"ל שלא יהא ניכר שום ריעותא עכשיו שהרי אין לך ריעותא גדול מזה מה שנמצאו המעיים בין עור לבשר ועוד דא"כ הל"ל ולא יהא ניכר ריעותא אלא ר"ל שלא היה ניכר ריעותא מחיים דהיינו שהלכה בטוב קודם שחיטה דליכא למיחש משום ריסוק אברים ונפילה וכן הוא באו"ה להדיא שממנו מקור דין זה:


סעיף ד[עריכה]


(יא) מחט שנמצא בדקין. חיישינן כדחיישינן במרה מתוך שהולכין בהיקף וקרומן רך יש לחוש שמא אוכלים ומשקים דחקוהו וניקבה ובנקב משהו אין להם בדיקה (כדלקמן סימן נ"א) עכ"ל הר"ן ובד"מ כתב ונ"ל דמאן דמכשיר במרה (הם התוספות והרא"ש והמרדכי כמבואר בב"י סי' מ"ב ע"ש מיהו אנן קי"ל לאסור במרה וכדלעיל ס"ס מ"ב ע"ש) מכשיר ג"כ כאן וכן בש"ד סימן צ"ג בהג"ה בשם א"ז ובאו"ה כלל נ"א דין כ"ב מעשה היה ונמצא מחט בדופני הדקין לארכן ולא ניקבו לחוץ והכשירו זקני הדור דאורחיה הוא ליכנס דרך חלל הושט עכ"ל ובהג"ה באו"ה שם בשם הגאונים דכשר אם נמצא בדקין כל שאינה תחובה בדופן הדקין אמנם דעת האו"ה צ"ע דלגבי מרה כתב שנוהגים להטריף וכאן מכשיר עכ"ל ד"מ. ול"נ דדעת האו"ה לחלק דדוקא במרה חיישינן כיון דלית לה דוכתא למיפק אלא מונחת במרה כל שעה משא"כ בדקין וחילוק זה איתא בב"ח ומביא ג"כ הסמ"ק דמתיר ופסק להתיר בהפסד מרובה וכ"כ מהר"מ מטיקאטי"ן בגליון הר"ן דנראה להכשיר בדקין כשנמצא בהן לארכן:


סעיף ה[עריכה]


(יב) ארבע אצבעות כו'. הוא פי' בטדא דתורא בש"ס ויש פוסקים מפרשים בטדא דתורא היינו ב' אצבעות ומביאם ב"י וכן לקמן סימן נ"ו סעיף ה' בשם יש מי שאומר ע"ש:


(יג) ובדקה כו'. כתב ראב"ן סי' רמ"ז ובדקה דהיינו צאן כשיעור קישור החיצון של אצבע הגדולה דהיינו ב' אצבעות עכ"ל וברוקח סימן שפ"ה בשור ד' אצבעות בדיבוק בנקב וב' לשה ואחד לגדי וטלה כשר אבל שלא במקום הדבוק במשהו טרפה ע"כ:


(יד) יש אוסרים כו'. בספר ל"ח דף קס"ב ע"א פסק להקל וכתב ואע"ג דבש"ע לא הכריע היינו מפני דאשתמיט ליה להב"י דברי ר' ירוחם (נט"ו סוף אות י') דכתב דהעיקר כהמכשירים ויש לנו לילך אחר המכריעים האחרונים שהם הטור ור' ירוחם עכ"ל ולפעד"נ דגם הב"י ראה דברי ר' ירוחם ואפ"ה לא הכריע להקל משום דהטור ור' ירוחם הם תלמידי הרא"ש הנמשכי' תמיד לשטת הראש ואין ראיה מהכרעתם וכן דעת הרשב"א בספר משמרת הבית דף ל"ו לאיסור וכ"פ הב"ח וכ"נ דעת הרוקח שהבאתי בס"ק שלפני זה מיהו במקום הפסד מרובה יש להכשיר עד רובו שכן הוא ג"כ דעת הרא"ה בס' ב"ה שם וכן מבואר דעת הר"ן לפי' הב"ח (אלא שהב"ח הגיה בדברי הר"ן ובספרי כתבתי שא"צ להגיה כלל ע"ש) וכ"פ מהרש"ל פא"ט סימן נ"ט:


(טו) רוב רחבו כו'. ל' הטור עד שינטל הרוב של הד' אצבעות וכב"י בשם מהר"י ן' חביב אל תטעה במ"ש כשר עד שינטל הרוב של הד' אצבעות ותחשוב שר"ל רוב האורך אלא האמת שבכל הד' אצבעות שהוא פי' כדי תפיסה ניקב במשהו כשר ניקב ברוב רחבו טרפה ור"ל עד שניטל הרוב במקום הנקרא תפיסה שהוא ד' אצבעות וכ"כ רבינו ירוחם בס' אדם עכ"ל ור"ל שאל תטעה לומר מדכתב הרוב של ד' אצבעות ולא כתב סתמא דר"ל דלא מיטרף בניקב ברוב רחבו אלא דוקא ברוב אורך הד' אצבעות דהיינו בניקב ב' אצבעות ומשהו לאורך דאי ר"ל דברוב רחבו נמי מיטרף הל"ל עד שינטל הרוב של אותו כדי תפיסה דהא יכול להיות שלפעמים רוב רחבו הוא פחות או יותר משתי אצבעות ומשהו אלא האמת דברוב רחבו נמי מיטרף והא דקאמר הרוב של ד' אצבעות ר"ל של אותו כדי תפיסה דהוא נקרא ד' אצבעות בכל מקום שנקבו אותן הד' אצבעות דהיינו אותו כדי תפיסה בין לארכו בין לרחבו טרפה וכ"כ ר' ירוחם נט"ו סוף אות י' וז"ל והר' יונה פירש דנקיבתו ברובו וכן עיקר ולפ"ז יש ג' חילוקים מה שלמעלה מדבוק הירכים נקיבתו במשהו ובדבוק הירכים אפילו ניטל כשרה ודוקא שתשאר ממנו כדי תפיסה ואותה כדי תפיסה עצמו נקיבתו ברובו עכ"ל הרי שלא הזכיר לשון של ד' אצבעות כדי שלא תטעה לפרשו באורך אלא כתב ל' של אותו כדי תפיסה וכתב סתמא נקיבתו ברובו משמע בכל מקום שניקב ברובו טרפה בין באורך בין ברוחב וכל זה ברור ולא הוצרכתי להאריך רק מפני שקצתם הבינו דברי מהר"י ן' חביב הנ"ל בע"א גם דברי הפרישה אינם נכונים ע"ש ודו"ק גם בס' ל"ח שם כתוב וז"ל ולא ראיתי שס נט"ו סוף אות י"א אשר יאמר עליו כי הוא זה שמפרש רוב רחבו עכ"ל. ולפי מ"ש א"א לפרש בשום פנים דברי רבינו ירוחם דר"ל דוקא רוב ארכו וק"ל וכ"כ בד"מ ובב"ח בשם מהר"י ן' חביב דטרפה אפילו ברוב רחבו ולא בעינן רוב ארכו:


סעיף ו[עריכה]


(טז) אם סרכא כו'. ע"ל סי' ל"ז וסי' מ"ב ס"א בהג"ה ובמ"ש שם:


(יז) ומ"מ יש לדקדק כו'. וכתב בד"מ בשם הגהת או"ה שם יש לחתוך הבועות ולראות אם יש בהן לחות הוי לקותא וטרפה ותרנגולים שיושבים על הביצים להוציא אפרוחים יש להחמיר בהן יותר מבשאר עופות מכח חלישותן עכ"ל הג"ה עכ"ל ד"מ וכן הוא בספר אפי רברבי וכן מצאתי בהגהת ש"ד דקוסטנדינא ומביאה מהרש"ל בא"ו שלו סי' צ"ו ונראה דמ"ש אם יש בהן לחות הוי לקותא וטרפה ר"ל בענין שהבשר שתחתיו רע דהוי כנתמסמס כדלקמן ס"סנ' אבל כשהבשר שתחתיו יפה אין טעם כלל לאסור וכ"נ מדברי מהרש"ל שם להדיא ע"ש: