רש"ש על המשנה/תמורה/ז

רש"ש על המשנה מסכת תמורה פרק ז

משנה • תוספתא • ירושלמי •

<< · רש"ש על המשנה · מסכת תמורה · >>

פירושים רבי עובדיה מברטנורא ● פירוש תוספות יום טוב • פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל) ● פירוש מלאכת שלמה ● עיקר תוספות יום טוב ● פירוש המשניות לרמב"ם ● מפרשי המשנה

א

במשנה ולדן וחלבן אסור כו'. התוי"ט כתב דשייר הא דא"י לחולין להגזז ולהעבד הנשנה בחולין ובבכורות. והוא ז"ל שייר הא דפטור מן הבכורה דנשנה שם ג"כ. ממתנות לק"ל. דהא א"נ אלא בשור ושה והמקדישן תמימים לבד"ה א"י מידי מזבח. ובע"מ אפילו למזבח נמי אבל בכור שייך במקדיש חמור לבד"ה. ואולי משום דקולא הוא בקדשי מזבח. ומש"כ עוד ושייר נמי הקדש עילוי דלקמן עמש"כ שם בס"ד. אמנם לדעת הראב"ד ורש"י שהביא התוי"ט שם. שייר נמי דבקד"מ אין משנין מקדושה לחברתה. ובקדב"ה משנין אף מהיכל למזבח. ואפילו לדעת הרמב"ם בקדב"ה משנין עכ"פ מקל לחמור. ובקד"מ כלל לא: [שם בתוי"ט ד"ה שקדשי כו' וכי קתני כו' ומש"ה לא קשה מולד כצ"ל. מהגרמ"ש ז"ל]:

ג

במשנה ומקדישין אותן הקדש עילוי. הכוונה ע"כ אקד"מ כפרש"י [ואחריו הר"ב]. דאילו קדב"ה אין להם הקדש עילוי כדאיתא לקמן בברייתא. והלשון משמעו דקאי ארישא אאחד קד"מ ואחד קדב"ה. ותו דואם מתו יקברו אליבא דר"ל לקמן בגמרא לא קאי אלא אקדב"ה והתנא מיסתם לה סתומי ונצרך סכינא חריפא למיפסקה. ונלע"ד דמשנה זו מישך שייכא למשנה דלעיל על יש בקדב"ה (וראיה דלא סיים שם משא"כ בקד"מ כדמסיים ברישא משא"כ בקדב"ה). ואמר כאן אף שאחד קד"מ כו'. מ"מ מקדישין אותן (ר"ל קד"מ) הקדש עילוי משא"כ קדב"ה. וזה חשוב לחומר קדב"ה דקדושים כ"כ עד שהבעלים אין בהם שום יד להקדישן אף הקדש עילוי משא"כ קד"מ עדיין יד הבעלים עליהן להקדישן הקדש עילוי. (וזה דלא כהתוי"ט שהבאתיו לעיל). ואמר עוד ואם מתו יקברו לר"ל א"ש בפשיטות דדוקא קדב"ה בעו העמדה והערכה אבל קד"מ לא. ולריו"ח ג"כ לא קאי אלא אקדשי בדה"ב ובבע"מ מעיקרא דמודה דל"ב העמדה והערכה בק"מ. עיין לקמן בסוגיא ובפרש"י ונכון בעז"ה. וק"ק דה"ל למיחשב ג"כ דגנב והקדיש לבד"ה מחייב בד' וה'. ובהקדיש למזבח פטור עי' ב"ק (ע"ו. ע"ח). אך י"ל דזה הויא בכלל הקדש עילוי דחשיב. עמש"כ בס"ד בתוס' ד"ה מקדישין: שם בתוי"ט ד"ה ואם מתו בסופו. ואע"ג דלבד"ה ל"ל קרא י"ל דכיון דגלי קרא בשל מזבח ה"ה בשל בד"ה. ותמיהני איך אישתמיטתיה הגמרא ל"ג ע"א ופירש"י במקומו ד"ה וריו"ח:

ד

בתוי"ט ד"ה ופטר חמור כו'. ופירש"י כו' ואידי ואידי בטהור או טמא. פשוט דזה לא קאי רק אשער נזיר דבפטר חמור מאי שיייטא דטומאה וטהרה גבי'. והתוי"ט ל"ד דהעתיקו רק על פ"ח. אבל קשה דבנזיר טהור ודאי אף בשער ישרף כדכתיב בקרא. וראיתי בהגהה מהר"ב רנשבורג דמחק או טמא. ול"נ איפכא לגרוס בטמא לבד: שם ד"ה וכן חיה כו'. והוא מלתא בלא טעמא. ונראה דאישתמיטתיה גמרא חולין (פ"ה ב') קדושין (נ"ח) ופרש"י ותוספות ע"ש:

ה

ברע"ב ד"ה את שדרכו. אערלה וכה"כ קאי כ"פ רש"י והרמב"ם. ונראה כוונתם דאתרומה ל"מ קאי דהא איתא בספ"ק דפסחים דתעשה זילוף. עי' שבת (כ"ה) תד"ה כך. ושאר הנשרפים נמי אמרינן בס"פ כל התדיר נסכים שנטמאו כו' ושורפן אלמא דבר שמצוה מה"ת בשריפה אפי' משקה נמי. וכן חמץ לר"י דיליף מנותר אפי' משקין מחוייב לעשות היסק גדול ולשורפן. לכן ל"מ קאי רק על ערלה וכה"כ. וטעמא נ"ל משום דשרפה דידהו לא כתבה תורה בלשון חיוב רק פן תוקדש. ובזה א"ש מה שפרש"י על הא דכהנ"ש לא יקברו דלמא כו'. שהעלה הגה"ש בקושיא דתיפוק ליה דמצותו בשרפה ע"ש. דמשום ערלה וכה"כ איצטרך לה"ט ונכון בעז"ה. ומזה לכאורה קשה לפי' א"נ שבתוספות שבת שם דתרומה מצותה מן התורה בשרפה דאם כן למה שריא בזילוף. אם לא שיפרשו כדפרישית בסוף פרק קמא דפסחים בס"ד:

ו

ברע"ב ד"ה אשם תלוי כו' נודע לו שלא חטא כו' כ"כ רש"י וכמ"ק בפירוש הרמב"ם. משמע דהיכא דלא נודע לו רק שאירע בו פסול אחר כגון נותר או טומאה או שנשחט חל"ז וחל"מ לכ"ע בשרפה כשאר קדשים. וצ"ע דמוכח להדיא בפסחים (ר"ד כ"ח) דר"י פליג אף בגווני שזכרתי וכפרש"י בעצמו שם וע"ש בתד"ה ואתה דיליף ליה מקרא בת"כ (והוא בצו פרשתא ט' פי"ג הלכה ה' והק"א הבין שם הת"כ כפרש"י דהכא). וגם לשון המשנה עצמה מוכח כן דקאי על נשחט חו"ל כו' דסמיך ליה דנודע לו מאן דכר שמיה. וכ"מ בכריתות (כ"ד ב') דמשני התם ר"א תברא מי ששנה זו כו'. משמע דלא אשכח תנאי בהדיא דפליגי בהא. ולפרש"י הל"ל הא רבנן והא ר"י. והא דל"ק הא רבנן והא ר"ש דפליגי בחולין שנב"ע. י"ל דס"ל דבהא אפילו חכמים דר"ש מודו משום דמחזי כזבח פסול. רק דלא ידע לחלק בין א"ת לאשם ודאי:

בתוי"ט ד"ה כה"ק כו'. ומה"ט בשר קדש שנטמא או נותר כו' וכן שער נזיר טהור כו'. ול"ד דבשער נזיר נמי כתיב ונתן על האש כו' וכדפרש"י לקמן בגמרא: