רש"ש על המשנה/נדה/ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

רש"ש על המשנה מסכת נדה פרק ה

משנה תוספתא ירושלמי

<< · רש"ש על המשנה · מסכת נדה · >>

פירושים רבי עובדיה מברטנוראפירוש תוספות יום טובפירוש יכין ובועז (תפארת ישראל)פירוש מלאכת שלמהעיקר תוספות יום טובפירוש המשניות לרמב"םמפרשי המשנה

ב[עריכה]

במשנה ומטמאין בכל שהוא כו'. פשוט דקאי על כל הנזכרים למעלה דהמה דם זוב וקרי. וכ"מ בכ"ד דדם ג"כ מטמא בכ"ש. וכן פירש"י בגמ' (מב) בד"ה ולטמא במשהו. וכ"פ הרמב"ם ברפ"ה מהל' א"ב. ולא עמדתי ע"ד בפיה"מ שכ' ומטמאים בכ"ש רומז אל ש"ז והזוב. וכן נמשך הרע"ב אחריו:


ג[עריכה]

בתוי"ט ד"ה ופוטר מן היבום כו'. וגם בגמ' איתמר (ר"ל הא דק"ל שכלו לו חדשיו) אדאמרי' כחתן שלם כו' משמע ששאר הדינין שוין בין כלו בין לא כלו. ונשמטו מן התוי"ט דברי רש"י (דף מ"ד ע"ב) ד"ה כמאן דלא כר"ש שכתב דאכולה מתני' קאי דקא חשיב בן יום אחד בן קיימא. ועי' לח"מ פ"א מהל' יבום:


ד[עריכה]

במשנה וחייבין עליה משום א"א. עי' בא"ר שכ' דגבי בן תשע לקמן לא קתני וחייבין עליה משום א"א שאין קנינו קנין גמור כו' כדקתני ואינו נותן גט עד שיגדיל. אדרבה מזה משמע לפשטיה דקנה לגמרי כיון דסגי לה בגט בלא חליצה. עד שהוצרך רב לתרץ דה"ק לכשיגדיל יבעול כו': תוי"ט סד"ה וחייבין כו'. ומיהו ודאי דרש"י ה"מ לאסבורה נמי במסרה אביה לביאה כו'. ול"נ דרש"י דק שפיר דמלשון מתני' משמע דאף דהיא א"א מכבר אפ"ה א"ח עליה רק אם בא עליה אחר ג"ש ויום א'. ובקדושין הלא לא נעשית א"א ג"כ אלא לאחר ג"ש ויום א': שם ד"ה והיא פטורה. דבריו בזה הדבור מגומגמין:


ה[עריכה]

במשנה ונסקלת ע"י. בא"ר כתב לחלק לרבא בין קטן לקטנה משום דפיתוי קטנה אונס הוא אבל קטן לאו אנוס הוא דאין קישוי אלא לדעת. בעניותי לא הבנתי דכמו דקטנה אפי' מזידה נקרא אונס משום דדעת שלה אינה שלמה. כן קטן נמי מאי הוה דאין קישוי אלא לדעת כיון דדעתו אינה שלמה. ועי' מש"כ בחדושי על הרמב"ם בפ"ב מהל' סוטה ה"ד בס"ד: בתוי"ט ד"ה קנאה. וכ"ד תמוהין. א) דמאי ס"ד לחלק בין לזכות בנכסי אחיו לבין ליורשה הלא תרווייהון דבר שבממון הם. ב) דכיון שכן. מטמא לה נמי מטעם המבואר ביבמות (סוף דף פט) ע"ש. ג) למאי דפסיקא ליה לדעת הה"מ דמדאורייתא קני לה (אף דמדרבנן לא עשאוה אלא כמאמר בגדול) דיורשה ומטמא לה. א"כ הלא דעת רש"י בקדושין (יט) ג"כ דמדאורייתא סגי לה וכ"פ שם להדיא דהא דתנן קנאה היינו ליורשה. והתוס' שם העתיקו משמו ג"כ וליטמא לה. דבאמת טומאתו תלויה בירושתו כמו שהוא ביבמות שם. וזה נראה כעין דאישתמיטתיה במחכ"ת. ד) כיון שרש"י פי' בסמוך דוא"מ בתרומה קאי איבם ב"ט. א"כ נראה לכאורה דאינו (מטמה) [מטמא] לה ג"כ ועי' ביבמות שם. ועי' בב"ש סי' ק"ע סקי"ב:


ז[עריכה]

במשנה משל משלו חכמים באשה. כה"ג לעיל (יז ב') במשנה:


ט[עריכה]

ברע"ב ד"ה והיא אילונית כו' עד שתהיה בת ל"ה שנה ויום א'. וכן כתב לקמן באיש ובגמ' תני ר' חייא עד רוב שנותיה. וכ"א בהרמב"ם בפי' ובחבורו. וק"ק לפי מש"כ התוי"ט לעיל במ"ו בשם הרמב"ם שחיי האשה קצרים מחיי האיש ברוב. לא ה"ל להשוותן כאן ברוב שנותיהן: