רש"ש על המשנה/מעילה/ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

רש"ש על המשנה מסכת מעילה פרק ג

משנה תוספתא ירושלמי

<< · רש"ש על המשנה · מסכת מעילה · >>

פירושים רבי עובדיה מברטנוראפירוש תוספות יום טובפירוש יכין ובועז (תפארת ישראל)פירוש מלאכת שלמהעיקר תוספות יום טובפירוש המשניות לרמב"םמפרשי המשנה

ב[עריכה]

במשנה המפריש. פירש"י ולא פי' אלו לחטאת כו'. וכן פי' הרע"ב. וכ"ע התוי"ט ל"ד דאפי' אמר אלו לחובתי מפורשין הן כו'. ואני אומר עליו ז"ל דל"ד דלפי מה שפירשו לקמן בהא דשהן ראויין להביא בכולן שלמים דר"ל דבכל מעה ומעה כו' וכפי שבאר דבריהם שם התוי"ט בעצמו. פשוט דאפי' אמר לחובתי ואף באמר אלו לחטאתי ולעולתי כו' נמי דינא הכי. ומה שהביא התוי"ט ממש"כ בנזיר. אינו כלום דשם קאי על דינא דלקמן במת דשם מחלק במתניתין בין סתומין למפורשין. אבל ברישא דלא מחלק משמע דאפי' במפורשין (דבסיפא) נמי. ועי' בתוס' דנזיר (כ"ו) בסד"ה הא. אבל לפי' התוס' שהביא התוי"ט בד"ה מת בועי"ל הוה איפכא דברישא מיירי ביותר סתומין מבסיפא. ואין זה משמעות המשנה. אולם על מה שפי' הרע"ב ג"כ בסיפא גבי מת שלא פי' אלו לחטאתי כו'. שם יפול עליו שפיר דל"ד: [שם בתוי"ט ד"ה לא נהנין כו' דאפי' מדאורייתא אסור אע"ג דקיימא כו' כצ"ל: שם בא"ד תוס' נ"ב בנזיר כ"ד ע"ב: שם ד"ה מת כו' והקשו דלישני כו' כצ"ל: שם בא"ד ואמר מעות הללו לקרבנות נזירתו כצ"ל. מהגרמ"ש ז"ל]:


ג[עריכה]

במשנה לשיתין. כ' התוי"ט דהוא לשון ארמית כו'. והוא ג"כ לשון עברי והיו שתותיה מדוכאים (ישעיה י"ט). כי השתות יהרסון (תהלים י"א):


ד[עריכה]

במשנה המקדיש דישון בתחלה כו'. פירושי המפרשים בזה דחוקים מאד. ולעד"נ דר"ל דקדושה שהיה בהן קודם כבר אזלא לה כדקתני רישא. אבל אם הקדישו אדם עתה מחדש (וזהו שכוון במלת בתחלה) מועלין בו. ועי' בפי' הרע"ב דלכאורה כוונתו נעלמה. ואולי יכוון דדוקא אם הקדיש דמיו בעוד היותו בפנים ר"ל בהיכל דאז לא היה ראוי לשערו ולשומו משום דכ"א אסור ליכנס שמה שלל"צ עבודה והוא באזהרת אל יבוא דר"פ אחרי. ותיכף כשהוציאוהו לעזרה דאז היה ראוי לשומו נהנה ממנו מעל. משא"כ אם היה שהות לשומו קודם שנהנה ממנו. או שהקדישו לאחר שהוציאוהו לעזרה דהיה שהות לשומו קודם שהקדישו לא מעל. ובזה ינצל מכל גמגומי התוי"ט עליו:


ו[עריכה]

במשנה אילן ואח"כ נתמלא פירות שדה ואח"כ נתמלאה עשבים כו' וא"מ במה שבתוכן כו'. מה שהקשה התוי"ט מביצת תרנגולת ומחלב חמורה דלעיל. נראה דלק"מ די"ל דהתם מיירי בחלב שהיה בדדיה וביצה שהיתה במעיה בשעה שהקדישם. ומה שהביא ראיה בסד"ה רש"א לפסוק כר' יוסי מגידולי קונם דפ"ז דנדרים. עמשכ"ע שם (נ"ז) בס"ד. ובר מן דין הא איסורא מיהא איכא אפי' לת"ק וכדאיתא בפסחים שהביא לעיל. ולכאורה ה"נ ראיה לפסוק כר' יוסי ממשנה דלקמן שרשי אילן של הדיוט הבאין בשה"ק וכו'. ומדאיצטריך לאשמועינן בהו דאין מועלין ש"מ דבשאר גידולי הקדש מועלין. אבל י"ל דרישא מיירי דכשהקדיש הקרקע היו כבר שרשי אילן של חבירו לתוכה. וכן סיפא כשהקדיש את האילן כבר היו שרשיו לתוך שדה חבירו. וכ"מ לישנא דגמרא בב"ב (כ"ו ב') מידי איריא בגידולין הבאין לאחר מכאן עסקינן. מכלל דלשינויא דרבינא שם לאו בהכי איירי: שם ולד מעושרת כצ"ל וכן לקמן עי' הנוסח במשב"ג. והקשה התוי"ט דבדמאי קרי מעושרת לכלכלה שהופרש ממנה המעשרות והרמב"ם העתיק ולד המעשר. ונראה דאישתמיטתיה מ"ז דפ"ט דבכורות מן המעושרים דפירושו מן העשיריים. ובגמרא שם (נ"ט ב') הוה ס"ד דפירושו אותן שעישר עלייהו ודחי שם דאינו אלא העשיריים ודיקא נמי כו'. וז"ל הרמב"ם שם בפירושו והוא מה שאמרו בתיקון מה שאמר מעושרין מאי מעושרין עשיריים: שם בתוי"ט ד"ה אילן מלא פירות כו' וז"ל רש"י כו'. ובבכורים לא מיתוקמא שהרי אין קרבין כו' וע"ש. ול"נ דמשום הא לא איריא כיון דטעונין הנחה לפני המזבח שפיר מיקרי ראוי למזבח. ומה שאח"כ נוטלין הכהנים משלחן גבוה קזכו כמו בשר החטאת והאשם ודומיהן:


ז[עריכה]

במשנה ראבצ"א כו'. התוי"ט העלה בצ"ע על הרמב"ם בחבורו שהשמיט ד"ז ע"ש. ול"נ דהרי הרמב"ם מפרש בפיה"מ דראב"צ אתא לאפלוגי ולומר דמותר ליהנות ממנה והביא ראיה מהא דנוהגין כו'. ות"ק סבר דאין זה ראיה דהתם טעמא משום דמצות ללה"נ (ויש ט"ס בפירושו וצ"ל תחת אינה מודה. אינו ראיה ובהגהת התוי"ט ג"כ ט"ס וצ"ל לא שמעינן) ולכן לא הביאו הרמב"ם להלכה דלענין לתתה בלולב הוא פשוט דשרי מטעם דמללה"נ וזה הביא בד"ט. ולשאר הנאות פסק דאסור כת"ק. אלא דלכאורה קשה מ"ש זה מהא דפסק הרמב"ם בפ"א מהלכות שופר ה"ג דבשופר של עולה לא יתקע לכתחלה. וי"ל דשאני הכא דאפילו הנאה גמורה אינו אסורה אלא מדרבנן מדקתני ולא מועלין לכן בהנאה דמצוה ל"ג אפילו לכתחלה: