רש"י על הרי"ף/ברכות/פרק ב
היה קורא בתורה — בפרשת קריאת שמע.
והגיע זמן המקרא — זמן קריאת שמע.
בפרקים — לקמן מפרש להו.
שואל בשלום אדם שראוי לכבדו ומשיב לו אם הקדים לו שלום.
ובאמצער0131) — הברכה או הפרשה.
מפני היראה — אדם שירא מפניו פן יהרגנו, אבל לא מפני הכבוד.
גמ'. ככתבה — בלשון הקודש.
שלא יקרא למפרע — כגון בשעריךר0132) בתיךר0133 מזוזות.
ובדלי"ת — ולא בחי"ת, כי כל מה דאמר אח בלא דלי"ת לא משמע מידי, ומה בצע במה שמאריך? אבל בדלי"ת יאריך עד שיעור שיחשוב בלבו יחודו בשמים ובארץ ובארבע רוחות.
ובלבד שלא יחטוף בחי"ת — שלא ימהר בקריאת החי"ת בשביל אריכות הדלי"ת, פן יקרא אותה בחטף בלא
הערות ושנויי נוסחאות
[עריכה]הערה ר0131): באמצע (בלי ו'). ב"ח.
הערה ר0132: ובשעריך. ב"ח.
הערה ר0133: צ"ל ביתך.
פתח ואין זה כלום.
עד על לבבך בעמידה — אפילו לבית הלל דאמרי: עוסקין במלאכתן וקורין, מהלכיןר0141 וקורין, מודים הם שצריך לעמוד עד המקרא הזה, לפי שעד כאן מצות כוונה.
לא שאם היה יושב עומד — אלא קורא מיושב.
בפסוקא קמא צערן — אם תראה אותי מנמנם, צערני עד שאנער יפה בפסוק ראשון.
פרקדן — שוכב על גבו ופניו למעלה.
לייט אמאן דגני אפרקיד — כי שמא יתקשה אברו מתוך שנתו וייראה לרבים.
מיגנא — כלומר לישן.
כי מצלי — כשהוא מוטה על צידו, שפיר דמי.
אבל מיקרי קריאת שמע אפילו מצלי נמי אסור — לפי שמקבל עליו עול מלכות שמים דרך שררה ודרך גאווה.
אחאי תנא דבי רבי חייא — שהיה שונה בבית רבי חייא.
ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל — שהוא חובה לכל אדם, והן כ"א ימים לכל שנה.
פוסק — לשאלת שלום.
חדלו לכם מן האדם — כשיש לכם לעסוק בכבוד המקוםר0142
הגהות הב"ח
[עריכה]הערה ר0141: ומהלכין. כצ"ל.
הערה ר0142: אל תתעסקו בכבוד אדם.
פתח ואין זה כלום. דאי לאו הכי, למה לו לחדול?
אבל כשאינו משכים לפתחו — אלא שדרך הילוכו פגע בו בדרך, שרי לו לשאול בשלומו.
צדק לפניו יהלך — והיא תפילתו, שמצדיקתו לבורא; והדר "וישם לדרך פעמיו", לדרכי חפציו.
וה' אלהים אמת — לכך אין מפסיקין בין אני ה' אלהיכם ובין אמת.
עול מלכות שמים — בפרשה ראשונה יש בה קבלת עול מלכות שמים.
כאלו הקריב זבח בלא נסכים — שחייבה התורה להקריב עמה, שנאמר: ונסכו רביעית ההין. אף זה הקורא ואינו מניח תפילין, אינו גומר את המצוה.
יפנה — לנקביו.
בעידן צלותא —
שלא יהא עובר זמן תפילה. והני מילי בקריאת שמע, שזמנה קבוע.
מתני'. ולא דקדק באותיותיה — להפרידן, כמו שמפרש בגמרא.
גמ'. כדברי שניהם — רבי יהודה ורבי יוסי.
ליתן רווח בין הדבקים — כגון תיבות המדובקות זו לזו אם אינם מפרידן, כשהתיבה שניה היא מתחלת באות שהתיבה שלפניה היא נגמרת בה, אז הוא קורא אותם שתי אותיות כאחת, אם אינו מתעסקר0161 ליתן רווח ביניהם, כגון "בכל לבבך", "על לבבכם", "ונתתי עשב בשדך" וכי האי גוונא.
צריך להתיז למען תזכרו — שלא יהא נשמע כמו תשכרו, על מנת לקבל שכר.
צריך להתיז כי לעולם חסדו — דלא לישתמע כל עולם. וכן צריך להתיז ס' של "חסדו".
וכורכין את שמע — כלומר מדביקין, ולא היו מפסיקין בין "אחד" לבין "ואהבת", וצריך להאריך ב"אחד" כדי להפסיק בין קבלת עול מלכות שמים לדברים אחרים, דפסוק שני לשון צוואה הוא.
רבי יהודה אומר מפסיקין היו — אלא שהיו שותקין ולא היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
קץ הימין — שיחזור ימינו שהשיב אחור מפני אויב.
ציקי קדירה — עיסה שמכסין בה את הקדירה, שתהא שואבת הזוהמא.
חוזר לראש — לתחילת הפרק, וכגון שיודע שבזה הפרק טעה ודילג, ואינו יודע באיזה מקום טעה.
בין פרק לפרק — שיודע שגמר פרשה וצריך להתחיל אחרת, ואינו
הערות והגהות
[עריכה]הערה ר0161: נ"ב מתכוין, ותיבת מתעסק נמחק. ב"ח.
יודע איזה.
חוזר לפרק ראשון — להפסקה ראשונה, והיה אם שמוע.
בין כתיבה — שיודע שצריך הוא לומר "וכתבתם", ואינו יודע איזה, ראשון או שני.
סרכיה — דרך רגילתו אמר כסדר ולא טעה, ואמר כסדר לפניו.
הזית והתאנה יש להן ענפים רבים ואין לו שם פחד ליפול, לפיכך מתפללים בראשו אבל לא בשאר אילנות, לפי שאין דעתו מיושבת, שמבעית.
ובעל הבית בין כך וכךר0171 — לפי שאצל פועלים הקילו, לפי שהן ברשות אחרים, ולא הקילו גבי בעל הבית, לפי
הערות והגהות
[עריכה]הערה ר0171: נ"ב: וכו':
שהוא ברשות עצמו.
הלכה כרבי מאיר — דאמר: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" – עד כאן כוונת הלב היא.
ולא בדברים אחרים — בטלים. מכאן אמר רבא התם: השח שיחת חולין הוא עובר בעשה.
במה דברים אמורים בעושין בשכרן — שנוטלין שכר פעולתן לבד סעודתן, שאז צריכין למהר למלאכה.
אבל עושין בסעודתן — בשביל אכילה לבדו.
הכונס את הבתולה פטור — משום דטרוד משום ביאה.
מתני': רחץ לילה ראשון שמתה אשתו — ונקברה בו ביום שלפניו.
איסטניס — מעונג ומפונק.
גמ': אנינות דאורייתא ביום הוא — כלומר, יום ראשון הוא נוהג אבלות מדאורייתא, דאנינות כתיבא בדאורייתא, דכתיב: "לא אכלתי באוני (ממנו)" (דברים כו יד). והיא איננה פחותה מיום אחד, דכתיב: "ואחריתה כיום מר" (עמוס ח י).
ורבנן הוא דגזרו בלילה — כלומר, לילה שלאחר יום קבורה היא דרבנן,