רפואה למכה/פתיחתא דאיכה רבתי/לה

<< · רפואה למכה · פתיחתא דאיכה רבתי · לה · >>

ל"ה

אֵיכָה יָשְׁבָה, שְׁלשָׁה נִתְנַבְּאוּ בְּלָשׁוֹן אֵיכָה, משֶׁה, יְשַׁעְיָה, וְיִרְמְיָה. משֶׁה אָמַר: אֵיכָה אֶשָֹּׂא לְבַדִּי (דברים א, יב). יְשַׁעְיָה אָמַר: אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה (ישעיה א, כא). יִרְמְיָה אָמַר: אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד (איכה א, א). אָמַר רַבִּי לֵוִי מָשָׁל לְמַטְרוֹנָה וכו'.

המפרשים ז"ל פירשו כל א' מה שפירשו ודקדקו מה שדקדקו, ואני לע"ד מה שנ"ל אפשר לומר דרך דרש, שהוא מחובר עם מ"ש למעלה בענין ירמיהו על ההרים, ופירש אותו על ענין מרע"ה וכמו שנפרש בעה"ו. והנה בתחלה על מ"ש כי מרע"ה אמר איכה אשא לבדי, אפשר לפרש כי מאמר איכה כנז' הנה הוא מקושר עם מ"ש למעלה, לא אוכל לבדי שאת אתכם (דברים א, ט). וצריך לדקדק מפני מה בעת ההיא דווקא אמר להם לא אוכל לבדי וכו' ולא בזמן אחר. והנה חז"ל דקדקו על מש"ה לא אוכל לבדי וכו'. ואמרו אפשר אדם שהוציאם ממצרים וקרע להם את הים וכו' לא היה יכול לדונם, אלא ה' אלקיכם הרבה אתכם על דייניכם, נטל העונש מכם ונתנו על הדיינים וכו'. והנה מ"מ עדיין הדבר קשה, כי לגבי מרע"ה שהיה יודע הדברים על בוריין ברוח הקדש שעליו, לא שייך לגבי דידיה לומר שום א' מהדברים הללו, שהרי דבר ה' בפיהו אמת ובכל בית ה' נאמן הוא, ולגבי דידיה להוציא את הדין ולדון אותו לאמתו מילתא זוטרתי היא מבלי שום עונש כלל. אך אפשר לומר כי הנה מצינו כמה נשתבחו ישראל בהרבה מקומות, שאומר הכתוב כאשר צוה ה' את משה ואת אהרן כן עשו. ואמרו ז"ל להגיד שבחן שלא שינו. רק אמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם, ובכל פעם ובכל זמן שהתמידו כסדר הזה מאד נשתבחו, לא בלבד בדברי' שאמר מרע"ה מפי הגבורה, אלא אפי' בדברים שאמרם מפי עצמו, שהרי ידוע היה כי כל דרכיו בהשכל, להדריכם במעגלי צדק להביאם בתכלית השלימות, והנה דברים אלו שאמר מרע"ה לא אוכל לבדי וכו'. היה באותו העת שאמ' לו יתרו, לא טוב הדבר אשר אתה עושה (שמות יח, יז). נבול תבול וכו' (שם יח). וגם על זה קשה, וכי מרע"ה לא היה רואה מה שהיה רואה יתרו, אבל נ"ל להשיב כל זה עם מ"ש הרב בעל כלי יקר על התורה, וקצור דבריו כי ראה יתרו כי אחרי גמר דין, היו נצבים עליו לריב עמו על הדין שפסק, ולכך אמ' וכל העם נצב עליך. כי מצד היותם רשעים ע"כ נצבו לריב, כי כל איש טוב מקבל עליו הדין ואינו עושה מריבה עם הדיין, ושאלתו מה הדבר הזה אשר אתה עושה לעם, כי חשב יתרו אולי עשה להם איזה דבר אשר בעבורו קראו עליו תגר, וכשאמר לו שלא עשה להם כלום רק הכל הוא על דרך המשפט, וזהו כי יבא אלי העם לדרוש אלקים, לדעת מאיזה טעם דנתי אותם ואני מפייס אותם, וז"ש והודעתי את חקי האלקים ואת תורותיו. ועל זה אמר לו יתרו, לא טוב הדבר אשר אתה עושה. כלומר בשלמא אם היו מקבלים את הדין עליהם באהבה לא היה להקפיד על זה, אבל עתה שהם מערערי' יש עונש בדבר, ולכן נבול תבול וכו'. והנה בתחלה מרע"ה לא היה מקפיד בזה, כי חשב אולי לאורך הזמן ישובו בתשובה ולא יהיו מפקפקי' בענין הדין, אמנם יתרו אמר לו שלא יעלה בידו, כיון שהם מריבים עתה הדבר מוכיח על עצמו שסורם רע ולא ישובו מפני כל, ולכן שמע לדברי יתרו. וז"ש להם לישראל לא אוכל לבדי וכו'. והטעם כי נטל העונש מכם ונתנו על הדיינים. פירוש העונש שהם מצטערים על שבא פ"ד נגדם נתנו על הדיינים, שהיה להם לומר טעם ויכוח מתחלה כדי שלא יצטערו, וכמעט כי הוא דבר נמנע, כי אין אדם רואה חובה לעצמו, ובפרט מי שסורו רע כמ"ש, ולפיכך אמר הבו לכם אנשים חכמים וכו' כמשז"ל (סנהדרין ז:): כי היכי דלימטי להו שיבא מכשורא. וגם כי כדאי הוא מינוי הדיינים הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבם על אדמתם. והנה ראתה עינו של מרע"ה כיון שלא היו מקבלים דבריו רק במה שהיה נראה להם, כשהיה נותן להם טעם נכון לפי מה שהיה נראה להם, גמר בדעתו ואמר כי בודאי כדרך הזה יעשו בשאר דברים ולא יעמדו בנסיון כאשר כן היה, ואדרבא חטאו וינסו אל בלבבם, וחטאו בהרבה דברים הכתובים בתורה, וא"כ הוא לא יעמדו תחת המאור הגדול, פני משה כפני חמה אשר לא יחשיך אורו לעולם, רק ירדו לאורה של לבנה, וכמו שאמרו אח"כ ישראל בפירוש, כנראה מדברי ס' הזוהר פ' ואתחנן ז"ל (דף רס"א ע"ב): ואת תדבר אלינו (דברים ה, כד). לא בעינן בתוקפא עלאה דלעילא אלא מאתר דנוקבא ולא יתיר, ואת תדבר אלינו. אמר משה ודאי חלשתון חילא דילי, חלשתון חילא אחרא, דאלמלא לא אתרחקו ישראל ואשמעון כל ההוא מלה כקדמיתא, לא הוה יכיל עלמא למהוי חריב לבתר, ואינון הוו קיימין לדרי דרין וכו'. עד אמר קב"ה אנא בעינא לקיימא לכו באתר עלאה ולאתדבקא בחיים, אתון בעיתון אתר דנוק' שרייא, לך אמור להם וכו' עכ"ל. וכנר' ג"כ ממקומות אחרים, והנה בהיותם תחת ממשלת הלבנה בלבד, אשר הנה היא עולה ויורדת, ראה כי עתידין לחטא, ובשביל זה ירדו מן המעלות אשר עלו, כאשר כן היה כי ירדה דור אחר דור עד כי חשך אורה ונשתקעה בימי צדקיהו וירמיהו, ואפשר שרמז זה להם באומרו והנכם היום ככוכבי השמים לרוב (דברים א, י). שהשמש אינו מאיר בהם רק לאחר שקיעתו, ע"ד מ"ש בזוהר ר"מ פ' פנחס (דף רט"ז ע"ב) ז"ל: ת"ח האי שמשא אתגלייא ביממא ואתכסי בליליא, ונהיר בשתין רבוא כוכבייא, אוף הכי רעיא מהימנא בתר דאתכניש, עלמא נהיר בשתין רבוא דאינון נשמתין דישראל, אי דרא כדקא יאות וכו'. ולפיכך אחרי שאמר להם לישראל לא אוכל לבדי שאת אתכם ולדון אתכם כמ"ש, קינן עליהם ואמר איכה אשא לבדי וכו'. וגם במ"ש לא אוכל לבדי שאת אתכם רמז בו קינה ג"כ, וזה שהיה רואה ברוח הקדש מה שעתיד להיות, וכבר אמרנו לעיל אמר מרע"ה אלך ואביאם ואראה מי מניח ידו עליהם וכו'. סוף דבר יצאת בת קול ואמרה גזרה היא מלפני וכו'. וזהו לא אוכל לבדי לעתיד לבא בזמן הגליות לפדות אתכם ולהוציא אתכם מן הגלות, וכל זה דרך רמז כי הפשט לא יופשט, וכן ג"כ אמר איכה אשא לבדי טרחכם וכו'. וזה שהיה רואה ג"כ מה שיהיה, כמו שפירשנו למעלה כמ"ש במדרש על ההרים וכו'. כשהיה רואה כת של בחורים נתונים בקולרים היה נותן ראשו עמהם. ופי' ג"כ שהוא מפני שנתלבש בו בירמיהו נשמת מרע"ה, היה סבור בזה להצילם, וזה שאמר ג"כ עתה מרע"ה: איכה אשא לבדי טרחכם, שהוא הטורח ממה שהיו נתונים בקולרין, והמשא שהיו שלולין בשלשלאות, וריבכם שהוא הריב שעשה מריבה עם השכינה בשביל ישראל, ואמר לא רועה נאמן הייתי וכו'. ועל כלם לא חשש הב"ה להשיב לו ולא להעביר הגזרה כמ"ש הכל למעלה במקומו, וגם אמר איכה אשא לבדי, כי ראתה עינו ג"כ כי על אותו זמן נאמר תמה זכות אבות, מלבד מ"ש למעלה כי נתייראו ללכת להשיב את ישראל, וזהו איכה אשא לבדי וכו'. וע"ז ג"כ אמר הבו לכם אנשים חכמים וכו'. למען יועיל זכותם להגן במקצת, כאשר כן היה שאילולי זכותם של צדיקי' היה ח"ו נחרב העולם דמיון המבול, וכמ"ש המקובלים ז"ל בענין ז"א שחזר תלת גו תלת, וכן ענין זכותם של י' הרוגי מלוכה מועיל ג"כ לעת עתה לבל יחרב העולם, ולהעלות מ"נ להושיע את ישראל בכל דור ודור, והנה ישעיהו אח"כ אמר איכה היתה לזונה, כי הן אמת כי מרע"ה ראה מה שעתיד להיות, אך באותה שעה כשרים ושלמים היו, וכמו שאמר להם ואתם הדבקים בה' אלקיכם וכו' (דברים ד, ד). אך בימי ישעיהו היו עוברים עבירות וע"י העונות שהיו עושים הפילו עצמן לקליפות, ולפיכך התחיל מקונן עליהם איכה היתה לזונה, דקדק באומרו איכה היתה לזונה לרמוז כי במקום שבתחלה היתה בחלקו של הב"ה כמ"ש הכתוב, כי חלק ה' עמו (דברים לב, ט). עתה היא בחלק הקליפה הנק' זונה, לילית חייבתא, והוא ע"ד מ"ש הרמ"ע מפאנו זצוק"ל בענין ב' עגלי ירבעם, א' כנגד קליפת הזכר וזה היה בבית אל, וא' כנגד קליפת נקבה בדן, והכתוב אומר וילכו העם אחרי הא' עד דן (מ"א יב, ל). כי נופת תטופנה שפתי זרה עכ"ל. הנה כי ע"י ע"ז הטילו עצמם אל חלק הקליפות הנק' זונה, ומ"מ בימי ישעיהו כנז' עדיין היו שבט יהודה ובנימין על אדמתם, ובית המקדש בנוי וכחות הקדושה שולטי' על ישראל, הן מפני כי עדיין לא נתמלאה סאתם, וגם כי עדיין היו עוסקים בתורה כידוע בימי חזקיהו, מלבד כי גם דורו היה צדיק, וגם מנשה הגם כי הרשיע לעשות, ואפשר לומר כי בשביל דורו אמר ישעיהו איכה היתה לזונה, מ"מ הרי אמרו (סנהדרין ק"ג:): כי יודע היה מנשה נ"ה פנים בתורת כהנים כמנין שני מלכותו. ולכן לא היה כח אל הקליפה לעשות עמהם רע, אך בימי ירמיהו אז חשכו המאורות ונתמלאה סאתם, ונוסף על זה מ"ש ג"כ בנבואתו, ויאמר ה' על עזבם את תורתי (ירמיה ט, יב). אז בעו"ה נתגברה הקליפה ומצפון נפתח הרעה ונחרב הבית וגלו ישראל מעל אדמתם, ואז התחיל ירמיהו מקונן עליהם איכה ישבה בדד. כלומר שנסתלקו כל כחות ואורות של הקדושה, ובזה ישבה בדד.

והנה במדרש (איכה רבתי א, א) מביא על זה: אָמַר רַבִּי לֵוִי מָשָׁל לְמַטְרוֹנָה שֶׁהָיוּ לָהּ שְׁלשָׁה שׁוֹשְׁבִינִין, אֶחָד רָאָה אוֹתָהּ בְּשַׁלְוָתָהּ, וְאֶחָד רָאָה אוֹתָהּ בְּפַחֲזוּתָהּ, וְאֶחָד רָאָה אוֹתָהּ בְּנִוּוּלָהּ. כָּךְ, משֶׁה רָאָה אֶת יִשְׂרָאֵל בִּכְבוֹדָם וְשַׁלְוָתָם וְאָמַר: אֵיכָה אֶשָֹּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם. יְשַׁעְיָה רָאָה אוֹתָם בְּפַחֲזוּתָם, וְאָמַר: אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה. יִרְמְיָה רָאָה אוֹתָם בְּנִוּוּלָם, וְאָמַר: אֵיכָה יָשְׁבָה.

כי להיותה בשלוה וראה מה שעתיד להיות, לפיכך התחיל מרע"ה להיות מקונן עליהם איכה אשא לבדי וכו'. עפ"י הדרך שפירש רשב"י ע"ה בס' הזוהר (ח"ב ב' ע"ב): אר"ש מאן דארגיל בצערא, אע"ג דאתי לפום [שעתא] צערא סביל מטלנוי ולא חייש, אבל מאן דלא ארגיל בצערא והוו כל יומוי בתפנוקין ועדונין ואתי ליה צערא דא איהו צערא שלים, ועל דא אצטריך למבכי וכו', על דא כלא בכו על גלותא דבבל, מאי טעמא בגין דכתיב בני ציון היקרים וכו' (איכה ד, א). והשתא הוו אזלי בגלותא בריחייא על קדלהון, וידיהון מהדקן לאחורא וכו' עכ"ל. והנה בימי מרע"ה תכף אחרי צאתם ממצרים נאמר ויסב אלקים את העם (שמות יג, יח). ופירש במדרש דרך חירות הסיבה, וכן בזוהר פ' בשלח (דף מ"ה ע"א): וה' הולך לפניהם יומם וכו' (שמות יג, כא). וכל ארחין הוו סלקין ריחין דאסותא וכו'. וכן ג"כ היו מתענגי' במן שלו ובאר, והרבה דברים שאמרו ז"ל, מלבד כי היו מוכנים ליכנס לארץ, ולפיכך נשא עליהם קינה ואמ' איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וכו'. עפ"י הדרך שפי'. והנה ישעיהו הנביא ראה אותה בפחזותה כמ"ש במדרש ואמר איכה היתה לזונה, כפי הדרך שפי'. וזה כי הנה מצינו בס' הזהר בתחלת ויקרא (ב' ע"א) דפוס מנטוב' ז"ל: ר' אלעזר פתח שאל לך אות וכו' (ישעיה ז, יא). ואמר אח"כ אות משמא קדישא, משמע דכתיב מעם ה'. ופירש הרמ"ק זלה"ה שאמר הנביא לאחז אות ממש שיתנהג בה וימצא בה מבוקשו ועזרו, כדרך שהיה רודף בחשקו בע"ז, יפריש עצמו ממנה ויקח לו אות שיהיה מוצא לו תאות שאלתו כדרך שהיה רודף אחר ע"ז, והנה הנביא אומר לו זה, מפני שדרך אותם הדורות שהיו מתנהגים אחר האותיות בצירופם וענינם, ועל סמך זה קוראים שמות לילודים להם, ולכך א"ל שאל לך אות, ויקבע האות ההוא בשמו כאשר נבאר. ופירש אח"כ ואמר ה' בתראה, כגון אחזיה, ויהיה משמש בה בדברי העה"ז בצרכו בענין א' בשמאלה עושר וכבוד. או הגבהה דא אות י', כגון יאחז, ויהיה משתמש בה בענייני העה"ב, כאומר אורך ימים בימינה (משלי ג, טז). והיינו מעם ה', מהשם עצמו עכ"ל. והנה דברי ישעיהו הנביא הם דברי' נכוחים למען יסיר עצמו מע"ז, ועד"ז אמרו בכהאי גוונא (חולין ד.): לא שביק איניש היתירא ואכיל אסורא, ומ"מ לרוע בחירתו של אחז ולהיותו להוט אחר ע"ז לא בחר בזה, והשיב ואמר לא אשאל ולא אנסה את ה'. ולזה הוצרך הנביא לומר לו, המעט מכם הלאות (את) אנשים כי תלאו גם את אלקי (ישעיה ז, יג). וזה בראותו כי כוונתו היתה להכעיס לא זולת, וזהו שאומ' במדרש: ישעיהו ראה אותה בפחזותה, כאדם שהוא פוחז ונבהל ואינו מבחין בין טוב לרע ובוחר ברע ומואס בטוב, והוא כמ"ש שהיו כ"כ להוטים אחר ע"ז וכרוכים אחריה, ונדבקו בחלקה של הקליפה, וז"ש איכה היתה לזונה, ועזבה אלוף נעוריה וכו'. והוא ג"כ על דרך מ"ש הנביא ירמיהו: אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות בורות נשברים וכו' (ירמיה ב, יג). והנה ירמיהו ראה אותה בניוולה, על דרך משז"ל (במדבר רבה ט, לג): היו עליה קטלאות ונזמים וטבעות, מעבירין ממנה כדי לנוולה. וג"כ כאן העביר ממנה כל תכשיטיה, הם הניסים שהיו נעשים על ידה, וכמ"ש מהר"א גאלנטי זלה"ה בפסוק ביום ההוא יסיר ה' את תפארת העכסי' וכו' (ישעיה ג, יח). וכן ג"כ חלל ממלכה ושריה (איכה ב, ב). והחליף שרי מעלה מגדולתם למען לא יסייעו את ישראל, וזה גרם חרבן הבית והגלות, וזהו שאמר איכה ישבה בדד מכל צדדי הקדושה, וגם מצד הקליפה שהיו מראים לה פנים, ע"ד מ"ש כי נופת תטופנה שפתי זרה (משלי ה, ג). עתה נהפכו כלם לאויבים להכות בהם ולהענישם, על דרך מש"ה ותמוגנו ביד עונינו (ישעיה סד, ו). וזהו איכה ישבה בדד. בנפול עמה ביד צר ואין עוזר לה בעו"ה, והנה כמו ששלשה כלם שוים, ונתנבאו בלשון איכה, לשון קינה, כן היו ג"כ שלשה שוין לטובה. וזה נרמז בשיר השירים ג"כ, שיר חד, השירים תרין, הא תלת כמשז"ל. והבאנו אותו פעמים הרבה, ועתה יפורש על אלו השלשה מרע"ה וישעיהו וירמיהו, כי הנה מרע"ה מלבד כי בתחלה כשאמר להם לא אוכל אנכי לבדי וכו'. וכן איכה אשא לבדי, הפסיק ביניהם בברכה, וברך אותם באומרו יוסף ה' עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם וכו'. ונוכל לפרש שהוא ע"ד משז"ל (פסחים פ"ז:) על וזרעתיה לי בארץ (הושע ב, כה). לא הגלה הב"ה את ישראל אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, באופן שבירך אותם ברכה של גליות. ואפשר שרמז להם וברכם, כי כאשר הקטן יהיה לאלף וכו' אז אני ה' בעתה אחישנה (ישעיה ס, כב). הנה מלבד כל זה, בשירת האזינו אשר בה רמז כל מה שיארע להם לישראל כמשז"ל, חתם בה דבריו בנחמה ואמ' הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום (דברים לב, מג). שהיא עיקר הנחמה של ישראל כמשז"ל בילקוט, שאומר הב"ה לכנסת ישראל בתי הגיע זמנך להגאל, מיד אומרת לפניו, רבש"ע איני מתנחם עד שתראני באותם הרשעים שציערוני וחרפו את שמך, א"ל חייך אני מביא אותם ונפרע מהם בפניך, עד שאוכלים את בשרם וכעסיס דמם ישכרון וידעו כל בשר כי אני ה' מושיעך וכו' (ישעיה מט, כו). מיד אומרת מי יתנך כאח לי וכו' (שה"ש ח, א). עכ"ל. והטעם שאינה מתנחמת עד שרואה בנקמת אויבים הוא מבואר, כי כל עוד כי הקליפות בעולם אין נחמה לפניו ית', אך כאשר יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם, אז נאמר ברכי נפשי את ה'. ולפיכך מרע"ה סיים בנחמה, כי דם עבדיו יקום (דברים לב, מג). וכן ישעיהו אמר והאכלתי את מוניך את בשרם וכו' (ישעיה מט, כו). מלבד שסיים ג"כ ואמר ויצאו וראו בפגרי האנשים וכו' (ישעיה סו, כד). וכן ירמיהו ג"כ סיים ג"כ בס' קינות ואמר שישי ושמחי בת אדום וכו' (איכה ד, כא), תם עונך בת ציון וכו' (שם כב). באופן ששלשתם נבאו נחמות על ישראל, וזהו שיר חד, שהיא שירת האזינו, ואעפ"י שזה שיר וזאת שירה, כבר אמרו בזוהר ז"ל (אדרת האזינו, דף רצ"ט ע"א): תניא א"ר יהודה מאי טעמא אוכח להו משה בהאי שירה הכי, בגין דאינהו זמינין למיעל לארעא ולמשרי בהו שכינתא וכו' עכ"ל. וגם אנו נאמר כי בשביל שהיה מדבר עם הדור ההוא שהיו במדרגת נוק' כידוע, לפיכך קראה שירה בלשון נקבה, אבל מ"מ שיר ושירה הכל א'. אי נמי יש לומ' ג"כ כי להיות שיש בתוכה מאורעות על ענין גלות בבל ושאר גליות וגאולתם, אשר יצדק בהם להזכירם בלשון נקבה שיולדת וחוזרת וטוענת, אבל מ"ש באחרונה שהוא רמז לגאולה העתידה, זה יקרא בשם זכר, והנה לפי דרך זה שאמרנו, שיר יאמר על מה שאמר מרע"ה, השירים על דברי ישעיהו וירמיהו, וצריך לתת טעם כיון ששלשתם כא' כמ"ש במדרש, ג' נתנבאו בלשון איכה, א"כ למה לא נרמזו שלשתם כא' או כל א' בפני עצמו, ולזה נ"ל לומר כי מרע"ה נרמז בפני עצמו, להיות כי דברי נחמותיו אין להם שייכות עם ישעיהו וירמיהו, אך ישעיהו וירמיהו יש להם שייכות זה עם זה, כי מה שחסר זה מלא זה. וזה ע"ד מ"ש בזוהר פ' תצוה ז"ל, דהא כד אסתלק נהורא עלאה מתתאה, כדין אתחשך כלא נהורא ולא אשתכח כלל בעלמא, ועל דא אתחרב בי מקדשא ביומוי דירמיהו, ואע"ג דאתבני לבתר לא אהדר נהורא לאתריה כדקא יאות, ירמיהו אסתלק ועל רזא דא שמא דההוא נביא גרים, ירמיהו אסתלקות דנהורא עילאה, דאסתלק לעילא לעילא ולא אהדר לאנהרא לבתר כדקא יאות, ירמיהו אסתלק ולא אהדר לאתריה ואתחרב בי מקדשא ואתחשכו נהורין, אבל ישעיהו שמא גרים לפורקנא ולאהדרא נהורא עלאה לאתריה, ישעיהו לאנהרא ההוא נהורא עלאה ולמעבד פורקנא ולמבני בי מקדשא, וכל טבין וכל נהורין יהדרון כדבקדמיתא, ועל דא קיימין תרין נביאי אילין, דא לקבל דא וכו' עכ"ל. דברי ס' הזוהר הנז' יפורשו עם מ"ש בדרוש ז' בחי' יש לנוק'. וכבר הבאנו מקצתו פעמי' אחרות, ומה שצריך לזה הוא משז"ל כי ידוע דבינה עד הוד אתפשטת, ואמנם קודם בית ראשון היתה הבינה בז"א עד הוד הראשון, שהיה אח"כ בחי' גבורה, אך אחרי בנין בית ראשון נתפשטה הבינה עד הוד הב' דז"א, והם עתה ז' ספירות שמתפשטת הבינה בתוך ז"א, ובשעת החרבן בעת החרבן עצמו היתה המלכות תחת אחורי היסוד דז"א, אמנם ט' ספירות עליונות שבה לא ירדו לקליפות, אמנם עלו למעלה בתוך ז"א בשרשיהם וכו'. אח"כ כתוב ואמנם גרעון שהיה בגלות בבל הוא, כי אותם הארות שהיו מאירים ז' ספירות עליונות שבהם נתפשטה הבינה בז"א, וכלם היו מאירים בבחי' פנים אל פנים, הנה אלו הארות כלם ירדו ונמשכו אל הקליפות בעו"ה, אך לא ט' ספירות ראשונות עצמן שבה כנז' שעלו בז"א, אך אלו הז' הארות ירדו בקליפות, והיא חזרה אחור באחור כבימי החול וכו', ע"ש כי מתוך הדרוש הנז' תבין מה שנכתב כאן, וזה כי בזוהר הנז' דייק בשמא ירים יה"ו. ישע יה"ו. ומפרש כד אסתלק נהורא עלאה שהיא בינה, אשר היתה מתפשטת עד הוד הב', ומשם מאירה אל המלכות, ואסתלק נהורא עלאה דא מתתאה שהיא המלכות, כדין אתחשך כלא נהורא, שנסתלקו ז' הארות הנז' ולא אשכח כלל בעלמא. אם שנפרש עלמא במל', שנסתלקו ממנה אורות אי' עלאה, וגם אם נפרש עלמא בז"א, גם ממנו נסתלקו אורות אי', שלא נתפשטה רק עד הוד הראשון, ועל דא אתחרב בי מקדשא ביומוי דירמיהו, מפני שנסתלק אור אי' וכ"ש אור אבא, באופן שנסתלקו אור ב' אותיות ראשונות של שם, וגם אור הזעיר נסתלק ונעלמו י' ספי' של המלכות בשרשיהן אשר בתוך ז"א, וזהו ירי"ם יה"ו. ואע"ג דאתבני לבתר לא חזרה המל' פנים בפנים, לא אהדר נהורא כדקא יאות, שהרי לא היתה בבחי' פנים בפנים רק בד' ספירות אחרונות דז"א, גם לא נתפשטה הבינה רק עד הוד הראשון בלבד, והמל' אינה יונקת ממנה, וזהו לא אהדר נהורא לאתריה כדקא יאות, כי הגם שחזרה לא חזרה כדקא יאות, שהוא עד הוד השני, ועל רזא דא שמא דההוא נביא ירמיהו אסתלקות דנהורא עלאה, דאסתלק לעילא לעילא ולא אהדר לאנהרא, שנסתלקה מכל וכל בעת החרבן, מהוד ראשון וב', וזהו לעילא לעילא, ולא אהדר לאנהרא כדקא יאות, כי אעפ"י שחזרה להאיר לא נתפשטה כ"א עד הגבורה של עתה שהיא הוד הראשון, וז"ש ירמיהו אסתלק ולא אהדר לאתריה ואתחרב בי מקדשא ואתחשכו נהורין, רמז ב' דברים, א' שנסתלק האור עד שנחרב הבית בעו"ה, וגם לא חזר עוד האור להאיר, ולפיכך נקרא ירמיהו ירים יה"ו, שנסתלקו או"א כמ"ש, וכן ג"כ שנסתלק הז"א שהוא ו' של שם, באופן שנשארה ה' בלחודאה, וזו היא ג"כ איכה ישב ה' בדד, אבל ישעיהו שמא גרים לפורקנא וכו'. לפי פשוטו הדבר ברור, כי הנה ברמז כן הוא לשון ישועה, וגם מלשון וישע ה' אל הבל ואל מנחתו (בראשית ד, ד). שהוא ל' פניה והסתכלות, ע"ד מ"ש בזוהר. וזהו ולאהדרא נהורא עלאה לאתריה, וגם בלשון פניה כנז', אפשר שנרמז ג"כ פניה והסתכלות ע"ד מ"ש בזוהר פ' יתרו על פ' בגדי ישע (ישעיה סא, י), מלשון הסתכלות. ויהיה פי' הסתכלות או"א וז"א בפנים העליונים של א"א, ומקבלים הארה מלמעלה, וזהו ישע יה"ו, כי ג' אותיות יה"ו שהם או"א וז"א מסתכלים למעלה ומקבלים הארה מלמעלה, וגם מסתכלים למטה ומשפיעי' ומתייחדי' בה' אחרונה, והנה בשם ישעיהו נרמז בו ש"ע, רמז לש"ע נהורין, והנה יש הרבה מיני ש"ע כמ"ש בשם האר"י זלה"ה בדרוש שלוח הקן, וא' מהן הוא ז"ל: כי הפנים הז' הנק' ואמת, והנה הוא כללות פרצוף פנים עם החוטם, כי ג' שמות ס"ג יש בפן א', וג' שמות ס"ג בפן ב', וס"ג א' בחוטם עצמו, כי כן הוא חוטם בגי' ס"ג, וז' פעמים ס"ג הם בגי' אמת, אמנם הו' ס"ג לבדם אשר הם בשני הפנים הם בגי' שע"ח, והם סוד ג' חיוורתי דרישא המתפשטים בפנים לש"ע נהורין כנז"ל, והרי ש"ע עם ח' חיוורתי כנז"ל, ודע כי אלו הש"ע נהורין דאנפין עלאין נמשכין עד היכל ששי של הוד הנק' היכל עצם השמים, ושם הוא ההוא רוחא דביה הנק' או"ר פנ"יאל וכו'. ובזה נפרש כל דברי ספר הזוהר שאומ' כי כמו שירמיהו נרמז בשמו ענין הסתלקות האור למעלה, כן הענין בשמו של ישעיהו רמוז ענין הגאולה ולאהדרא ההוא נהורא עלאה, שהיא הבינה תחזור לאתרהא, שהוא עד ההוד הב' כמו שהיה בזמן הבית ראשון, וזה ע"י שיאירו אור הפנים העליונים שהם שע"ח נהורין, אשר הנה הם בשתי אותיות ש"ע ואות י' של יש"ע, רמז לח' חיוורתי הנז', וב' פנים העליונים הרי ב"ה י' ש"ע, וכל זה נשפע ומאיר לשם י"ה שבאו"א ואות ו' שבז"א, ומהם לאות ה' מלכות, והנה בתפלת ר"ה בענין ג' אל של אלקי אברהם וכו'. שהם מתחברים במלת מגן ומאירים בפנים שלה, כתב שיש ב' א"ל במלואם בגי' ש"ע, והנה כיון שע"י הארת ש"ע שאמרנו מתפשט הארה עד היכל עצם השמים הנז', זהו ישע כי ע"י הארת ש"ע כנז' תשוב הבינה להאיר עד הוד, וזהו ולאהדרא ההוא נהורא עלאה לאתריה, שהוא הוד הנז', דבינה עד הוד אתפשטת כידוע, ומן הבינה כנז' סוד הגאולה והישועה. והנה בדרוש שלוח הקן אומר עוד ז"ל, ודע כי כאשר או"א או זו"ן מסתכלים במצח של א"א, אז הזווגים שלהם הם שלמים ושוים בקומתם, והזווג ההוא בסוד הרכנת הראש כנז"ל, שאז אעפ"י שהזווג הוא פנים בפנים, עכ"ז הוא בהיות הז"א בבחי' חצי ת"ת ונה"י שלו עם נוק' קצרת הקומה בשעור הנז"ל עכ"ל. הנה כי כן ע"י הש"ע נהורין הנז' יש שני מיני זווגים, א' בכל אורך הז"א וא' מתנה"י שלו ולמטה, והנה בבית ראשון כבר אמרנו משז"ל כי הזווג היה בבחי' הו', שעלתה המלכות עד חכמה בבחי' פנים אל פנים, ובבית שני מתנה"י שלו ולמטה, והנה בבית שלישי לעתיד לבא תהיה בבחי' הז', שני מלכים משתמשים בכתר א', והנה זהו שאומר ס' הזוהר: ישעיהו שמא גרים לפורקנא ולאהדרא נהורא עלאה לאתריה. וזה (נ"ל לא) היה במקדש שני, שאז לא היה הזווג שלם רק מתנה"י שלו ולמטה, וזה היה כפי מה שאמרו בדרוש שלוח הקן כנז', מפני שלא היו מסתכלים או"א וזו"ן רק בבחי' הפנים בלבד ולא במצח א"א, ולפיכך לא היתה גאולתם שלימה, וגם נהורא אהדר לאתריה בלבד, שהוא עד הוד הראשון ולא יותר, אמנם בבית הג' שיבנה בביא"ה אז יהיה ההסתכלות ג"כ במצח א"א, ואז יהיה הזווג שלם שוים בקומתם, ותתפשט הבינה עד הוד הב', והזווג לא די שיהיה בבחי' הו' אלא שלם בבחי' הז', שני מלכים משתמשים בכתר א'. וזהו שחזר ס' הזוהר ואמר ישעיהו לאנהרא ההוא נהורא עילאה. הוסיף ואמר לאנהרא וכו'. להוסיף הארה ולהאיר ההוא נהורא עלאה, וזה יהיה ע"י שתבא הארה מן הפנים העליונים ומן מצח ג"כ, ועי"ז תבא גאולה שלימה כי באור פני מלך חיים, ולמבני בי מקדשא. כי בהסתכלות זו"ן במצח הרצון, הנה הם שלימים בקומתם, ובזה יבנה בית המקדש ויהיה דמיון בית ראשון ויותר, שיהיה בבחי' הז', שני מלכים משתמשים בכתר א', והבינה תאיר ותתפשט עד הוד הב', ועי"ז וכל טבין וכל נהורין. פי' כל טבין וכל היסודות שהיסוד נק' טוב, וכיון שנתגלה מצח (העליון) הרצון, שיש בתוכו היסוד דעתיק יומין, גם שאר היסודות נתגלו בהארה גדולה, כמו שאמרו בענין גלוי מצח הרצון במנחת שבת, וגם כל נהורין יהדרון כדבקדמיתא, שהם כל הארות מצד אי' שממנה באים ומאירים הנהורין, הנה יאירו כמ"ש, כי הש"ע נהורין נמשכין עד היכל ששי, עצם השמים שהוא הוד דבריאה, וזה בודאי יהיה ע"י הבינה, דבינה עד הוד אתפשטת, ואמר ועל דא קיימי תרין נביאי אילין דא לקבל דא, כי מה שירמיהו מוחץ ישעיהו הנה הוא מרפא, וכמשז"ל במדרש איכה, ר' נחמיה אומר אעפ"י שקללן ירמיהו באלפא ביתא, הקדים ישעיה ורפא אותם עד תבא כל רעתם לפניך, ומלבד לפי פשוטו אפשר לומר שריפא ישעיהו את כל דברי ירמיהו, ותועיל רפואתו עד כי תבא כל רעתם של האומות לפניו ית', שהוא יום נקמה כמש"ה כי יום נקם בלבי ושנת גאולי באה (ישעיה סג, ד). כי אז תהיה נחמה שלימה וכמ"ש למעלה מ"ש כנסת ישראל איני מתנחמת וכו'. וכמ"ש מרע"ה כי דם עבדיו יקום, באופן כי שלשתם שוין לטובה, מרע"ה וישעיהו וירמיהו, מרע"ה לעצמו וישעיהו וירמיהו זה לעומת זה, וזהו שיר חד, השירים תרין כמ"ש, ועל גאולה העתידה רמז ג"כ ישעיהו באומרו השיר יהיה לכם וכו' (ישעיה ל, כט). כי במקום שבתחלה היתה נק' בשם שירה, שיר ה', עתה תהיה ה' שיר, כי ה' אחרונה תעלה למעלה, בסוד אשת חיל עטרת בעלה (משלי יב, ד), ובסוד אני ישנה (שה"ש ה, ב). אני שניה לחכמה (תקו"ז תס"ט, דף ק"ו ע"ב), וזה יהיה לכם כליל התקדש חג, שהוא בליל פסח שיש בו הלל גמור, שעלתה המלכות עד בחי' הו', וז"א עולה עד א"א. ועוד יהיה יותר מזה כהולך בחליל לבא אל הר ה' אל צור ישראל אשר יקום בעזרת ישראל ולא תהיה אחריה נפילה כאשר אנו מקוים שיהיה במהרה בימינו אמן: