רפואה למכה/פתיחתא דאיכה רבתי/ו
ו'
[עריכה]רַבִּי אַבָּהוּ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא פָּתַח: לָכֵן כֹּה אָמַר ה׳ אוֹי עִיר הַדָּמִים (יחזקאל כד, ו), אוֹי מִן קַמֵּי דְקַרְתָּא דִּשְׁפַכוּ דָמִים בְּגַוָּוהּ. סִיר אֲשֶׁר חֶלְאָתָה בָהּ, דְּחַפְּשׁוּשִׁיתָהּ בְּגַוָּוהּ, וְחֶלְאָתָהּ לֹא יָצְאָה מִמֶּנָּה, וְחַפְּשׁוּשִׁיתָהּ לָא נָפְקַת מִן גַּוָּוהּ. לִנְתָחֶיהָ לִנְתָחֶיהָ הוֹצִיאָהּ, מַטְלִיּוֹת מַטְלִיּוֹת הָיוּ גוֹלִים.
כֵּיצַד גָּלוּ, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: שֵׁבֶט רְאוּבֵן וְשֵׁבֶט גָּד גָּלוּ תְּחִלָּה. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אוֹמֵר: שֵׁבֶט זְבוּלֻן וְשֵׁבֶט נַפְתָּלִי גָּלוּ תְּחִלָּה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב כָּעֵת הָרִאשׁוֹן הֵקַל אַרְצָה זְבֻלוּן וְאַרְצָה נַפְתָּלִי (ישעיהו ח, כג). וּמַה מְּקַיֵּם רַבִּי אֶלְעָזָר קְרָיָה דְּרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, אֶלָּא בְּעֵת שֶׁגָּלוּ שֵׁבֶט רְאוּבֵן וְגָד, כָּךְ גָּלוּ שֵׁבֶט זְבוּלוּן וְשֵׁבֶט נַפְתָּלִי.
וְהָאַחֲרוֹן הִכְבִּיד (ישעיהו ט, א). רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר הֲמָמָם [כִּ]בְמַכְבִּיד, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְטֵאטֵאתִיהָ בְּמַטְאֲטֵא הַשְׁמֵד (ישעיהו יד, כג).
לֹא נָפַל עָלֶיהָ גוֹרָל, רַבִּי נַחְמָן בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא אָמַר: מַהוּ לֹא נָפַל עָלֶיהָ גוֹרָל, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּשָׁעָה שֶׁהִפַּלְתִּי קַלָּסִים עַל אֻמּוֹת הָעוֹלָם לְהַגְלוֹתָם, לֹא גָלוּ, וְאַתֶּם לָמָּה גְּלִיתֶם, כִּי דָּמָהּ בְּתוֹכָהּ הָיָה, כָּל כָּךְ לָמָּה, לְהַעֲלוֹת חֵמָה, רַבִּי יוּדָן שָׁאַל לְרַבִּי אַחָא אָמַר לוֹ: הֵיכָן הָרְגוּ יִשְׂרָאֵל אֶת זְכַרְיָה בְּעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל אוֹ בְּעֶזְרַת נָשִׁים, אָמַר לוֹ לֹא בְּעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל וְלֹא בְּעֶזְרַת נָשִׁים אֶלָּא בְּעֶזְרַת הַכֹּהֲנִים, וְלֹא נָהֲגוּ בְּדָמוֹ לֹא כְדַם אַיָּל וְלֹא כְדַם צְבִי, שֶׁבְּדַם צְבִי וּבְדַם אַיָָּל כְּתִיב וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָהוּ בֶּעָפָר (ויקרא יז, יג), בְּרַם הָכָא כְּתִיב כִּי דָמָהּ בְּתוֹכָהּ הָיָה עַל צְחִיחַ סֶלַע שָׂמָתְהוּ לֹא שְׁפָכַתְהוּ עַל הָאָרֶץ לְכַסּוֹת עָלָיו עָפָר (יחזקאל כד, ז).
דָּבָר אַחֵר: לָכֵן כֹּה אָמַר ה׳ אוֹי עִיר הַדָּמִים (יחזקאל כד, ט). אוֹי מִן קַמֵּי דְקַרְתָּא דְּשָׁפְכֵי דָּמָהּ לְגַוָּוהּ. גַּם אֲנִי אַגְדִּיל הַמְּדוּרָה, אַרְבֶּה בְּפֻרְעָנוּת. הַרְבֵּה הָעֵצִים, אֵלּוּ הַלִּגְיוֹנוֹת. הַדְלֵק הָאֵשׁ, אֵלּוּ הַמְּלָכִים. הָתֵם הַבָּשָׂר, זֶה הַצִּבּוּר. וְהַרְקַח הַמֶּרְקָחָה, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי נְחֶמְיָה בְּשֵׁם רַב אַחָא אָמְרֵי לְפִי שֶׁהָיוּ כָּל יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים נְבוּכַדְנֶצַּר כָּנַס כָּל מָמוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם וְלַמָּמוֹן שֶׁלָּנוּ הוּא צָרִיךְ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חַיֵּיכֶם שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה מָמוֹנְכֶם חָבִיב עָלָיו כְּמוֹ בְּשָׂמִים הַלָּלוּ שֶׁהֵן עוֹלִין בַּסְּעוּדָה. וְהָעֲצָמוֹת יֵחָרוּ, אַתְּ מוֹצֵא בְּשָׁעָה שֶׁגָּלוּ יִשְרָאֵל הָיָה גּוּפָן תּוֹסֵס כַּהֲדָא מֶרְקַחְתָּא. וְהַעֲמִידֶהָ עַל גֶּחָלֶיהָ רֵקָה, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אִלּוּ נֶאֱמַר שְׁבוּרָה לֹא הָיָה לָהּ תַּקָּנָה לְעוֹלָם, וּכְשֶׁהוּא אוֹמֵר רֵיקָה כָּל כְּלִי שֶׁהוּא רֵיקָן סוֹפוֹ לְהִתְמַלְאוֹת, כָּל כָּךְ לָמָּה, לְמַעַן תֵּחַם וְחָרָה נְחֻשְׁתָּהּ וְנִתְּכָה בְתוֹכָהּ וגו׳. כֵּיוָן שֶׁחָטְאוּ גָּלוּ, וְכֵיוָן שֶׁגָּלוּ הִתְחִיל יִרְמְיָה מְקוֹנֵן עֲלֵיהֶם אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד.
אפשר דהוקשה לו לרבי יוסי בר חנינא איך לא הועיל קדושת המקום, ואפשר שלזה כיון המקונן שעשה קינה מהעיר ולא מישראל, ולפיכך הביא פסוקים אלו, לכן כה אמר ה' אוי עיר הדמים. כי נבואה זו היא לומר וליתן טעם למה לא יועיל זכות המקדש, וקרוב לזה פי' מהר"י אברבנאל ז"ל בפי' על יחזקאל, ובזה יתורץ ג"כ קושיא אחרת, כי הכתוב הפליג באמרו איכה וכו' ולא השיב כלום, ולזה פתח אוי עיר הדמים וכו'. ומפני כי עיר הדמים אפשר לפרש עיר שחייבת דמים, לפירוש התרגום אוי מן קרתא דשפכו דמים בגוה. ודקדק ג"כ באמרו דשפכו דמים בגוה, לומר שאינו מטבע העיר לומר שהיא עיר שופכת דמים מפני ששולט בה איזה מזל או כוכב המורה שפיכות דמים כמו מאדים וכיוצא, כי אדרבה צדק ילין בה (ישעיה א, כא). הרומז אהבה ושמחה, מלבד ג"כ כי לפי האמת אין שום שר ולא מזל שולט על ארץ ישראל, כל שכן על ירושלים ועל המקדש, רק נקראת עיר הדמים מפני דשפכו דמים, כי מנהג העולם ההריגות נעשות על פני השדה, כמו שאמר הכתוב על פני השדה בחלל חרב (במדבר יט, טז). וכן הוא אומר כי ימצא חלל באדמה נופל בשדה וכו' (דברים כא, א). כי בעיר יש מורא מלכות וכיוצא, וכאן היה להפך כי בתוך העיר היה עיקר ש"ד, כמו שאמר הכתוב וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד (מ"ב כא, טז). וכן בבית שני ידוע מעשה הפריצים, ודרך כלל אמרו בגמ'[1] ש"ד הוא דקילא. ולכן לא הועיל קדושת המקום לסיבת רשעת יושבי בה. וכבר אמרו ז"ל כי אין האומות שולטים במקום הקדש אם לא שבתחלה חללו אותה ישראל בחטאם, וכמ"ש[2] בענין ההיא בי כנשתא דאפליגו בה וכו' עד שנקרע ס"ת, ואר"י בן קסמא תמיה אני אם לא יהיה הבית הזה ע"ז וכן הוה. ועתה בירושלים גבר העון עד כי בתוך העזרה הרגו את זכריה, ואין לך חלול מקום הקדש יותר מזה, והרי זה דומה למה שאמר הכתוב לא האמינו מלכי ארץ וכו' (איכה ד, יב). והשיב הכתוב אחריו מחטאת נביאיה וכו' (שם יג). ולהיות ש"ד דקילא, לפיכך העם לא שב עד המכהו ואפילו הרהור תשובה לא הרהרו, וזהו דחפשושיתה בגוה. וחפשושיתה לא נפקת מגוה. ומצד ריבוי העונות לא הועיל קדושת המקום רק להאריך להם, וז"ש לנתחיה לנתחיה הוציאה (יחזקאל כד, ו). כי כל המקודש מחבירו היה אחרון לחרבן, ובתחלה התחיל החרבן והגלות בעבר הירדן שאינו מקודש כ"כ וכו' כמו שמאריך במדרש. והנה עשרת השבטים תעו בחשבם כי קדושת ירושלים והמקדש גורמת להצילם אפי' אם יחטאו יותר מדאי, וז"ש מפני שהם בני פלטין וכו'. וכשגלו שבט יהודה ובנימין ונחרב הבית בעו"ה אז אמרו הא תקוף הא תקוף וכו'[3]. אפשר שהוא ע"ד מ"ש אנשי כנסת הגדולה[4], הן הן גבורותיו, הן הן נוראותיו שכובש את כעסו וסובל היות גוים מרקדי' בהיכלו ומשתעבדים בבניו עד כי ירחמנו עושינו, כיון שחטאו גלו וכו'. אפשר שבא לומר שאחרי ההתראה שהתרה בהם הפורענות העתידה לבא, למען ישובו בתשובה ולא שבו מעונותיהם רק אדרבה הוסיפו על חטאתם, כיון שהנה הם מותרים ועומדים לפיכך גלו, וכיון שגלו התחיל ירמיה מקונן עליהם איכה ישבה בדד. פי' ישבה בדד מעצמה, שמעצמה גרמה לה כל זה לסיבת חטאתיה כנז'. והנה מהר"ר נפתלי אשכנזי פי' בס' אמרי שפר ביאור יפה על מאמר[5]: איבעיא להו שפיכת דמים הוא דקילא וטהרת כלים וכו'. והעולה מדבריו כי אעפ"י שהיו בישראל כת הפריצים שהיו ש"ד, מ"מ נמצא בהם דבר טוב, על דרך ריקנין שביך וכו'[6]. גם אפשר לומר לפי דרכו שהיו סומכי' על זכותם של הצדיקים שהיו באותו הדור, ואם בבית שני היה ג"כ ריב"ז ור' צדוק ור"א ור' יהושע ור"ע והרבה כיוצא בהם, ובבית ראשון היה שם החרש והמסגר אלף והנביאים שבאותו הדור, והיו בטוחים בצדקת האנשים האלו וכיוצא בהם שהיו עוסקי' בתורה, ואלולי כי גברו העונות בפרט עון ש"ד כמ"ש, בודאי היה מועיל זכות התורה, וא"כ כאשר נטהר ידינו מעון ש"ד ונהיה עוסקי' בתורה אשר עליה נאמר זמירות היו לי חקיך (תהלים קיט, נד). אז ע"י שירה וזמרה של תורה, אשר על זה נאמר (שהש"ר פ' א'), שיר השירים אשר (לשלמה). למלך שהשלום שלו. ישיב ה' את שבותינו ויקבלנו בתשובה לפניו ותשועת ה' כהרף עין בבי"א: