רפואה למכה/פתיחתא דאיכה רבתי/ה
ה'
[עריכה]רַבִּי אַבָּהוּ פָּתַח וְהֵמָה כְּאָדָם עָבְרוּ בְרִית (הושע ו, ז). אָמַר הַב"ה אָדָם הָרִאשׁוֹן הִכְנַסְתִּי אוֹתוֹ לְגַן עֵדֶן וְצִוִּיתִיו וְעָבַר עַל צִוּוּיִי, וְדַנְתִּי אוֹתוֹ בְּגֵרוּשִׁין וּבְשִׁלּוּחִין וְקוֹנַנְתִּי עָלָיו אֵיכָה, הִכְנַסְתִּי אוֹתוֹ לְגַן עֵדֶן, שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן (בראשית ב, טו). וְצִוִּיתִיו, שֶׁנֶּאֱמַר וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר וגו' (שם טז). וְעָבַר עַל צִוּוּיִי, שֶׁנֶּאֱמַר הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ וגו' (בראשית ג, יא). וְדַנְתִּי אוֹתוֹ בְּגֵרוּשִׁין, שֶׁנֶּאֱמַר וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם (שם כד). וְדַנְתִּי אוֹתוֹ בְּשִׁלּוּחִי', שֶׁנֶּאֱמַר וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱלֹקִים מִגַּן עֵדֶן (שם כג). וְקוֹנַנְתִּי עָלָיו אֵיכָה, שֶׁנֶּאֱמַר וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶכָּה (שם ט). אֵיכָה [כְּתִיב]. אַף בָּנָיו הִכְנַסְתִּי אוֹתָם לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ הַכַּרְמֶל (ירמיה ב, ז). וְצִוִּיתִים, שֶׁנֶּאֱמַר צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ויקרא כד, ב). וְעָבְרוּ עַל צִוּוּיִי, שֶׁנֶּאֱמַר וְכָל יִשְׂרָאֵל עָבְרוּ אֶת תּוֹרָתְךָ (דניאל ט, יא). וְדַנְתִּי אוֹתָם בְּגֵירוּשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר מִבֵּיתִי אֲגָרְשֵׁם (הושע ט, טו). וְדַנְתִּי אוֹתָם בְּשִׁלּוּחִין, שֶׁנֶּאֱמַר שַׁלַּח מֵעַל פָּנַי וְיֵצֵאוּ (ירמיה טו, א). וְקוֹנַנְתִּי עֲלֵיהֶם אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד.
בפסוק ויחמוס כגן סוכו (איכה ב, ו). נביא מ"ש מהר"ם אלשיך על מאמר זה ע"ש. ולפי דרכו נדקדק אומרו והמה כאדם עברו ברית (הושע ו, ז). שהיל"ל והמה כאדם עברו תורה או דברי, אלא בא להורות שהגבירו כח הערלה, וכמ"ש ז"ל בפירוש גבי אדה"ר מושך בערלתו היה (סנהדרין לח:). והכונה כי הגביר כח הקליפה, דאסטי גרמיה בתר כסופין תתאין מסאבין כמ"ש בזוהר. והאריך לתת טעם לזה כי אדה"ר נר' ממשז"ל כי לא היה רוצה ליכנס בגן עדן עד כי הב"ה הכניס אותו בדברים טובים, וזהו שמביא ראיה מפסוק ויקח ה' אלקים את האדם (בראשית ב, טו). ודרשו חז"ל (בראשית רבה פ' טז) שלקחו בדברים וכו'. ויש להליץ עליו זכות כי כיון שטבע הגוף להטות עצמו לדברי' גופניים, לפיכך הוצרך כבודו ית' ללקחו בדברי' ולהודיעו עונג הנפש לקיים מצות רוחניות, לעבדה אלו מ"ע ולשמרה אלו מל"ת (זהר חלק א' דף כ"ז ע"א), ומ"מ מכל המצות לא הוצרך השי"ת לפרסם ולהגידם לו, יען בהיותו בגן היה משיגם מעצמו, והוא ע"ד מ"ש בזוהר פ' פקודי בתחלת ההיכלות ז"ל, קם ר"ש ואמר זכאה חולקך אדם קדמאה, בחירא דכל נבראים וכו'. עד כד"א לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו (תהלים כז, ד), לחזות בנועם ה' לעילא, ולבקר בהיכלו לתתא וכו'. והכונה נ"ל כי ע"י היותו בגן עדן היה משיג מעצמו דברי' עליוני' ותחתונים רוחניים וכולם מצד הקדושה, ולא הוצרך כבודו ית' להזהירו רק על אכילת הפרי, יען הוא ית' מכיר היותו קצת נוטה לדברי' גשמיים, כיון שהוצרך ללקחו בדברים טובים, וכמו שהוכיח סופו שנתפתה לדברי הנחש הארור, כמ"ש בזוהר פ' הנז' ז"ל, עד דאתדחו רגלך וכו' ואתמשכת בתר אינון כסופין מסאבין דאקרון ראש פתנים דגופא משיך בהו ולא רוחא וכו' עכ"ל. ונראה דדייק קרא דקאמר ויצו ה' אלקים. שהיל"ל ויצוהו ה' אלקים וכו'. אבל אומרו 'על האדם' אפשר לפרש בשביל האדם. פי' בשביל היותו אדם הנוטה יותר לדברי' גשמיים, לפיכך הוצרך לצוות עליו לא תאכל וכו'. ולהודיע לו ענשו כי ביום אכלך ממנו וכו' (בראשית ב, יז).
ואמר אח"כ המדרש וצויתיו ועבר צוויי וכו'. ... וכבר אז"ל (עירובין יח:) חסיד גדול היה אדה"ר. רק אדרבה כוונתו לטובה היתה כמשז"ל, אלא שעבר על צוויו ית' שכך הזהירו שלא יאכל מעץ הדעת וכו'. היינו שלא יכניס הקליפה וכו' שלא יעלה בידו, וכמו שכך היה שסבר לתקן וקלקל בעו"ה. וז"ש וצויתיו ועבר על צוויי. לומר החטא לא היה רק שעבר על צווייו ית' והיה לו לחוש לדברי המקום ב"ה, אבל כוונתו היתה לטובה כמשז"ל בהרבה מקומות, ולפיכך אלקינו מרחם נתמלא עליו רחמים ולא המית אותו להיותו שוגג וכמעט אנוס, רק דן אותו בגירושין כדברי המדרש, ע"ד ואשלחהו בשרירות לבם (תהלים פא, יג). ובדרך אשר בחר בה יצה"ר שבלבו בה ילך.
והנה א' מן הדרכים שאמרו ז"ל שהטעה אותו הנחש הארור, הוא שאמר לו שאין נכון להתראות לפניו ית' בכל עת, ולכן מדה כנגד מדה גרש אותו ה' ית' מלפניו ולא יעלה ויראה לפניו ית' זולתי בהכנות הראויות וכולי האי ואולי, ודן אותו ג"כ בשילוחין כי כיון שנכנס בו רוח טומאה, אל יבא אל הקדש עד הסירו חלאת חטאת טומאתו ולא יטמא את הקדש ח"ו, וז"ש וישלחהו ה' אלקי' מג"ע. כי להיותו בג"ע שקדושתו גדולה הוכרח לגרשו משם, ומ"מ אלקינו מרחם לא עשה זה דרך נקמה ח"ו רק כאב המכה את בנו, ועל כל מכה ומכה צר לו עד מאד, וזהו וקוננתי עליו איכה, איכה כתיב. ובפרט עפ"י הדרך שפי' בזוהר ז"ל, ת"ח קודם שחטאו היתה השכינה עטרה על ראשיהם, להיות שבשבילם שורה על העולם, כיון שחטאו כביכול תשש כחה ואסתלקא ולא שליטת, וקב"ה שארי לקונן ואומר עליהם איכה עכ"ל. כל זה פי' לפי דברי המשל שהביא המדרש. ועתה נפרש הנמשל ג"כ וז"ל, אף בניו הבאתי אותם ארץ הכרמל. כבר ידוע כמה כרכרו ישראל במדבר שלא ללכת לא"י, וכמ"ש הכתוב וימאסו בארץ חמדה (תהלים קו, כד). עד כי הוצרכו כמה פתויים והסתות, וזהו ואביא אתכם אל ארץ הכרמל, ואביא אתכם שלא מדעתכם, והנה זה דומה למ"ש למעלה בענין אדה"ר שהיה נוטה יותר לדברי' גשמיים, וגם ישראל במדבר ע"י הערב רב שביניהם אשר התאוו תאוה, ואח"כ וישובו ויבכו גם בני ישראל. וכמ"ש כל אותה פ' כי כוונת המתאוים היתה שלא היו רוצים להיות רוחניים, וזהו יען כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם. וכן פי' מהר"ש מולכו זלה"ה בקונטריס שלו. ומ"מ הקב"ה ברחמיו הביא אח"כ בניהם אחריהם לא"י אעפ"י שכבר נשא ידו להפיל זרעם בגוים, וכדי להעמידם על אדמת ישראל צוה להם מצות להעמידם כנז', והיינו שאומר במדרש וצויתים שנאמר צו את בני ישראל. וזה נאמר על ענין הקרבנות אשר נתקנו לכפר עוונותיהם של ישראל ולהעמידם על אדמתם, וכמ"ש בזוהר פ' ויקרא ז"ל, הה"ד וידבר ה' אל משה מאהל מועד לאמר. ומאי א"ל מאהל מועד, מעסקי אהל מועד דזמין לאתמשכנא בחובייהו ולא אתקיים בקייומיה, אבל אסוותא להאי אדם כי יקריב מכם קרבן לה'. הרי לך קרבנין דאגין על כלא עכ"ל. ופי' מהר"ם קורדווירו זצ"ל ז"ל לענייננו, שאם ישראל יחטאו תהיה השכינה גולה עמהם והיא משכון לישראל בגאולתם והחטא מצוי בבני אדם, א"כ זמין לאתמשכנא בחובייהו כשתמלא סאתם בחובתם, ועם היות שהעת עת שמחה ותקון אל השכינה לא יתמיד, וז"ש ולא יתקיים בקייומיה, ולכן התקון בהעביר ראשון ראשון שיתכפרו ישראל מעונותיהם במעשה הקרבנות ויטהרו, ולעולם לא תתמלא סאתם בעונותיהם, וז"ש אסוותא להאי וכו'. הרי לך קרבנין דאגין על כלא. שע"י הקרבנות ישראל מתכפרי' וספירות עליונות נקשרות והשם נשלם ושכינה מתקשרת והכל נתקן, ולכך כל עת שגלו ישראל בוטל התמיד קודם עכ"ל. מכאן נראה כי ע"י שצפה הקב"ה שעתידים לחטא, לפיכך התקין להם הקרבנות להנאתם של ישראל, וזהו צו את בני ישראל. ולפי זה אתי שפיר משז"ל במדרש פ' פנחס, א"ל הב"ה עד שאתה מצווני עליהם יפקוד ה', צוה אותם שיהיו זריזים בכבודי, מה כתיב צו את בני ישראל את קרבני לחמי. תחלה הסדר להם הקרבנות עכ"ל. והוא כמ"ש כי ע"י הקרבנות יתכפרו עונותיהם ויתמיד הארת השכינה עמהם בא"י ולא יגלו ממנה, והנה קודם פ' והמה כאדם וכו' (הושע ו, ז). שמביא המדרש כתיב כי חסד חפצתי ולא זבח ודעת אלקים מעולות (שם ו). אפשר לפרש מעולות מצד עולות, וזה יובן בהקדמה א' ממהר"י סרוק זלה"ה, שבעת שהיו מביאים קרבנות וכהן מקריב עולת יחיד, היה הכהן הנז' מסתכל בעשן העולה ורואה הפגם שעשה בעונו ונותן לו התיקון הראוי, א"כ עיקר העולה הוא להכיר הפגם ולעשות התקון הצריך, וזהו ודעת אלקים מצד העולות. ועי"ז ה' ברחמיו יעביר ראשון ראשון כמ"ש למעלה, והם לא עשו כן רק והמה כאדם עברו ברית וכו'. והנה מסיים במדרש ועברו על צוויי, שנאמר וכל ישראל עברו את תורתך וכו'. אפשר לומר כי כונת המד' להביא ראיה שעברו על התורה ועל העבודה וזש"ה 'את תורתך' 'את' לרבות דבר הנמשך ומשתלשל מן התורה שהיא העבודה, וכן ג"כ התורה עצמה. והנה מצינו שהמלאך אמר אל יהושע אמש בטלתם תמיד של בין הערבים, ועכשו בטלתם תלמוד תורה, וא"ל יהושע על איזה מהם באת, א"ל עתה באתי, על ביטול תורה באתי וכו'. וכמ"ש כי ת"ת גדול מכל המצות, וכן ג"כ אמרו כל העוסק בתורה אינו צריך לא לעולה ולא למנחה. וכן ג"כ כל העוסק בתורה כאילו הקריב מנחה טהורה. והכונה עפ"י הדרך שאמרנו שהתורה היא יותר מן הקרבן בבחי' זו שמדריך את האדם ומלמדו דעת שלא יבא לידי עבירה, וכן ג"כ אם יחטא ח"ו מורה לו דרכי התשובה, ובבחי' זו היא שוה לקרבן, ועתה אומר הכתוב וכל ישראל עברו את תורתך. שהיא תורה ועבודה כמ"ש, והיה בכוונת מכוין כמ"ש אח"כ הכתוב וסור לבלתי שמוע בקולך. וזה היה דומה לחטאו של אדה"ר, לפי מ"ש בשם רז"ל שלא היה רוצה להתראות לפניו בכל עת, ויותר ממנו כי אדה"ר היה שוגג או מוטעה כמ"ש והם היו מזידין בעו"ה, לפיכך נתמלאה סאתם ולא היה דבר שעיכב את הפורענות מלבא כמ"ש הכתוב אח"כ ותתן עלינו האלה והשבועה אשר כתובה בתורת משה עבד האלקים כי חטאנו לו (דניאל ט, יא). ואין מכפר בעדנו. ולכן דן אותם מדה כנגד מדה כמ"ש גבי אדה"ר, וז"ש ודנתי אותם בגירושין, שנאמר ומביתי אגרשם. וזה כמ"ש מהר"ם אלשיך מצד היותו ביתי. וא"א לסלק שכינתי משם לפי' משם אגרשם, כי אפי' אם ירצו ללכת בבית המקדש א"א שהרי מים אין להעביר טומאה, והנה הם בחזקת טמאי מתים וזב וזבה, וכן ג"כ ודנתי אותם בשילוחין, כד"א שלח מעל פני ויצאו. כי הנה הם מובלעי' בין האומות ונסתלקה שכינה מעליהם, וז"ש וקוננתי עליהם איכה ישבה בדד, ע"ד מ"ש לעיל במשל בענין אדה"ר, והנה לתקן כל אלו הדברי' שאמר במדרש לפי הדרך שפי', הן בענין המשל שהוא אדה"ר, וגם בענין הנמשל שהם ישראל בא שיר השירים. וזהו ע"ד מ"ש למעלה בשם התקוני' תקון י' דף כ' ע"ב וז"ל, והאי שיר מתי יתער, בזמנא דיתאבדון חייביא מן עלמא וכו' עכ"ל. וידוע כי כוונת אדה"ר היתה להביא כל הקליפות אל תחת הקדושה, ובמה שסבר לתקן קלקל וכמו שאז"ל. גם אז"ל שישראל חטאו וגרמו קלקול יותר מזה, שנתנו שפע אל הקליפות ונסתלקה שכינה, וע"ז נאמר איכה ישבה בדד כמשז"ל, וכאשר יאבדו רשעים מפני אלקים אז צדיקים ישמחו יעלצו לפני אלקי', ואז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה בשיר השירים אשר למלך שהשלו' שלו, וע"י השיר יכרתו הזלזלים במזמרות וזמיר עריצים יענו, ושיר חדש על גאולתינו ועל פדות נפשנו בבי"א.