רמב"ן על ויקרא יט ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

| רמב"ן על ויקראפרק י"ט • פסוק ב' |
ב • ד • ה • יב • יד • טז • יז • יח • יט • כ • כג • כו • כט • ל • לב • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


ויקרא י"ט, ב':

דַּבֵּ֞ר אֶל־כׇּל־עֲדַ֧ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל וְאָמַרְתָּ֥ אֲלֵהֶ֖ם קְדֹשִׁ֣ים תִּהְי֑וּ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃


"אל כל עדת בני ישראל" - כבר אמרו רבותינו (תו"כ ריש הפרשה) שהפרשה הזו נאמרה בהקהל מפני שרוב גופי תורה תלויין בה וזה טעם "אל כל עדת בני ישראל" אבל הוזכרה כאן בתורת הכהנים מפני שידבר בה על קרבן השלמים ומפני שיזכיר בה המשפט שיצוה לעשות בעושי התועבות הנזכרות והעריות והתועבות הוזכרו בספר הזה מפני הטעם שכתבנו בתחלת הספר

"קדושים תהיו" - "הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה" - לשון רש"י (רש"י על ויקרא י״ט:ב׳).

אבל בתורת כהנים (פרשה א ב) ראיתי סתם: פרושים תהיו. וכן שנו שם (שמיני פרק יב ג): והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני - כשם שאני קדוש כך אתם תהיו קדושים, כשם שאני פרוש כך אתם תהיו פרושים.

ולפי דעתי אין הפרישות הזו לפרוש מן העריות כדברי הרב, אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד שבעליה נקראים פרושים. והענין: כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים, והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין. אם כן ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות - שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה. לפיכך בא הכתוב אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות:

ימעט במשגל, כענין שאמרו (ברכות כב): שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין. ולא ישמש אלא כפי הצריך בקיום המצוה ממנו.

ויקדש עצמו מן היין במיעוטו, כמו שקרא הכתוב (במדבר ו ה) הנזיר קדוש, ויזכור הרעות הנזכרות ממנו בתורה (בראשית ט כא) בנח ובלוט.

וכן יפריש עצמו מן הטומאה, אף על פי שלא הוזהרנו ממנה בתורה כמו שהזכירו (חגיגה יח): בגדי עם הארץ מדרס לפרושים. וכמו שנקרא הנזיר קדוש (במדבר ו ח) בשמרו מטומאת המת גם כן.

וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאל ברבוי האכילה הגסה ומן הדבור הנמאס, כענין שהזכיר הכתוב (ישעיהו ט טז): וכל פה דובר נבלה. ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות, כמה שאמרו על רבי חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו.

באלו ובכיוצא בהן באה המצוה הזאת הכללית אחרי שפרט כל העבירות שהן אסורות לגמרי, עד שיכנס בכלל זאת הצוואה הנקיות בידיו וגופו, כמו שאמרו (ברכות נג): והתקדשתם - אלו מים ראשונים, והייתם קדושים - אלו מים אחרונים, כי קדוש - זה שמן ערב. כי אף על פי שאלו מצות מדבריהם - עיקר הכתוב בכיוצא בזה יזהיר שנהיה נקיים וטהורים ופרושים מהמון בני אדם, שהם מלכלכים עצמם במותרות ובכיעורים.

וזה דרך התורה - לפרוט ולכלול בכיוצא בזה. כי אחרי אזהרת פרטי הדינין בכל משא ומתן שבין בני אדם - לא תגנוב ולא תגזול ולא תונו ושאר האזהרות - אמר בכלל: ועשית הישר והטוב (דברים ו יח), שיכניס בעשה היושר וההשויה וכל לפנים משורת הדין לרצון חבריו כאשר אפרש (שם) בהגיעי למקומו ברצון הקב"ה. וכן בענין השבת - אסר המלאכות בלאו, והטרחים בעשה כללי, שנאמר תשבות. ועוד אפרש זה (להלן כג כד) בע"ה.

וטעם הכתוב שאמר "כי קדוש אני ה' אלהיכם" - לומר שאנחנו נזכה לדבקה בו בהיותנו קדושים, והנה זה כענין הדבור הראשון בעשרת הדברות (שמות כ ב).

וצוה "איש אמו ואביו תיראו" (ויקרא י״ט:ג׳) - כי שם צוה על הכבוד וכאן יצוה על המורא ואמר ואת שבתתי תשמרו כי שם צוה על הזכירה וכאן על השמירה וכבר פירשנו (שמות כ ח) ענין שניהם.