רמב"ן על דברים כט יח
<< | רמב"ן על דברים • פרק כ"ט • פסוק י"ח | >>
• א • ה • ט • יד • טו • יז • יח • יט • כ • כא • כה • כז • כח •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וְהָיָ֡ה בְּשׇׁמְעוֹ֩ אֶת־דִּבְרֵ֨י הָאָלָ֜ה הַזֹּ֗את וְהִתְבָּרֵ֨ךְ בִּלְבָב֤וֹ לֵאמֹר֙ שָׁל֣וֹם יִֽהְיֶה־לִּ֔י כִּ֛י בִּשְׁרִר֥וּת לִבִּ֖י אֵלֵ֑ךְ לְמַ֛עַן סְפ֥וֹת הָרָוָ֖ה אֶת־הַצְּמֵאָֽה׃
"והתברך בלבבו לאמר" - כשישמע האחרים מתקללים באלות האלה, הוא יתברך במחשבתו ויאמר בלבו 'שלום יהיה לי מכל אלה כאשר אלך בתאות לבי'. והשם לא יסלח לו, אבל יעשן עליו אפו אז כשיחטא לדור או לדורות.
או יהיה טעם "כי" לאמר 'יהיה לי שלום בעבור שאינני מקבל עלי השבועה, כי בשרירות לבי אלך כל ימי וכל חפצי אעשה'. ולא יאבה ה', בעבור שאיננו מקבל אלתו, לסלוח לו, אבל יעשן עליו אפו כיון שבא בבריתו לפני עם כל ישראל.
התאוה הגוברת ומתחזקת בלב תקרא "שרירות" כלשון חכמים (בבא בתרא קס.): "שריר וקיים" וכן (איוב מ טז): "בשרירי בטנו".
ופירוש "למען ספות הרוה את הצמאה" להוסיף השבעה עם המתאוה, כי נפש שבעה תקרא "רוה" כענין (ירמיהו לא יג): "ורויתי נפש הכהנים דשן ועמי את טובי ישבעו", (ירמיהו לא יא): "והיתה נפשם כגן רוה", והמתאוה תקרא "צמאה", (תהלים סג ב): "צמאה לך נפשי".
והטעם, כי נפש האדם הרוה, שאיננה מתאוה לדברים הרעים לה, כאשר תבא בלבו קצת התאוה והוא ימלא תאותו אז יוסיף בנפשו תאוה יתירה, ותהיה צמאה מאד לדבר ההוא שאכל או שעשה יותר מבראשונה, ותתאוה עוד לדברים רעים שלא היתה מתאוה להם מתחלה; כי המתאוה לזמת הנשים היפות, כשיהיה שטוף בזמתן, תבואהו תאוה לבוא על הזכר ועל הבהמה וכיוצא בזה בשאר התאוות, וכענין שהזכירו חכמים (סוכה נב.): "משביעו רעב מרעיבו שבע".
ולכך יאמר הכתוב בהולך בשרירות לבו שהוא, אם ימלא נפשו בתאוות השרירות והחזקות עליו אשר היא צמאה להם, יוסיף נפשו הרוה עם הצמאה, כי יתאוה ויצמא למה שהיה שבע ממנו, וכאשר השביע נפשו בו.
ולפי שהזכיר "שרש פורה" אמר בלשון הזה, כי יוסיף השרש הוא כפתו אשר היא רוה ורעננה עם הצמאה, ותשובנה כולם צמאות.
ואין "למען" במקום הזה טעם, שאלך בשרירות לבי בעבור שאספה הרוה עם הצמאה, אבל הוא כמו "לספות", יאמר הכתוב כי בעבור זה יהיה כך, כי בכל סבה עם עלול יאמר "למען", בין שיעשה אדם הגורם לרצותו בעלול כמו (דברים ה טו): "למען (אשר) ייטב לך", בין שיהיה אדם הגורם כן שלא מדעתו, כמו (יחזקאל כא כ): "למען למוג לב", (יחזקאל ו ו): "למען יאשמו", (הושע ח ד): "כספם וזהבם עשו לי עצבים למען יכרת", ורבים כאלה.
וזה הטוב והישר בעיני בפסוק הזה מכל הנכתב עליו בהרבה פנים.
גם, יתכן לפרש שהוא שב אל "שרש פורה וראש ולענה": יאמר, כי יתברך בלבבו לאמר 'שלום יהיה לי', למען שיוסיף פארתו הרוה אשר תגדל ותצמיח הלענה וראש על הצמאה אשר לא היתה צומחת.
או יהיה "הרוה" כנוי ללענה הנזכרת, שיוסיף הלענה הרוה הצומחת וגדלה מאד על הצמאה אשר לא היתה גדלה רק מעט, ותהיינה שתיהן צומחות. והכונה בזה לומר, כי כל אשר ישמע האלה ויתברך ממנה ויתחזק בשרירותו, סעיפיו ישיבוהו לחטוא ויצמיחו פשעים יותר מבראשונה, וגם זה פירוש נכון.