לדלג לתוכן

רמב"ן על בראשית א יא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

<< | רמב"ן על בראשיתפרק א' • פסוק י"א | >>
א • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יד • טו • טז • יז • יח • כ • כא • כב • כד • כו • כח • כט • לא • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


בראשית א', י"א:

וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים תַּֽדְשֵׁ֤א הָאָ֙רֶץ֙ דֶּ֗שֶׁא עֵ֚שֶׂב מַזְרִ֣יעַ זֶ֔רַע עֵ֣ץ פְּרִ֞י עֹ֤שֶׂה פְּרִי֙ לְמִינ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר זַרְעוֹ־ב֖וֹ עַל־הָאָ֑רֶץ וַֽיְהִי־כֵֽן׃


"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא" - גזר שיהיה בתולדות הארץ כח הצומח ומוליד זרע כדי שיהיה המין קיים לעד ויתכן שירמוז בארץ הנזכרת בפסוק הראשון שימשך ממנה כח מצמיח והנה נאצלו מכחה היסודות למיניהם ומהם צמחו בגן עדן דשאים ואילנות ומהם בעולם וזהו שאמרו (ב"ר יא ט) בשלישי ברא שלש בריות אילנות ודשאים וגן עדן ועוד אמרו (שם י ו) אין לך כל עֵשֶׂב ועשב מלמטה שאין לו מזל ברקיע ומכה אותו ואומר לו גדל הדא הוא דכתיב (איוב לח לג) הֲיָדַעְתָּ חֻקּוֹת שָׁמָיִם אִם תָּשִׂים מִשְׁטָרוֹ בָאָרֶץ שוטר ואמר שיהיה כל זה למינהו והוא אסור הַכִּלְאַיִם כי הזורע אותם מכחיש בכח מעשה בראשית ועוד אבאר בו בעזרת השם (בויקרא יט יט) וכתב רבינו שלמה דֶּשֶׁא עֵשֶׂב לא דֶּשֶׁא לשון עֵשֶׂב ולא עֵשֶׂב לשון דֶּשֶׁא שלשון דֶּשֶׁא לבישת הארץ בעשבים ואין לומר דֶּשֶׁא פלוני וכל שרש לעצמו נקרא עֵשֶׂב ואין דברו זה נכון שאם כן לשון "דֶּשֶׁא" לא יתרבה וחכמים אומרים הרכיב שני מיני דשאים מהו (חולין ס) והרב עצמו מזכיר דשאים אבל דֶּשֶׁא הוא הקטן הצומח וְעֵשֶׂב הוא הגדול המזריע ולכן יאמר "תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ" ולא יתכן לומר "תעשיב" וכל קטן הצומח מן הארץ יקרא "דֶּשֶׁא" אף באילנות ולכן ימשך תדשא הארץ עץ פרי כי לא אמר "תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב ותוציא עֵץ פְּרִי" והנה הוא כטעם צמיחה וכן כִּי דָשְׁאוּ נְאוֹת מִדְבָּר כִּי עֵץ נָשָׂא פִרְיוֹ (יואל ב כב) ואני תמה איך לא הזכיר הכתוב אילני הסרק ואיך צוה בעץ פרי לבדו ואולי בזה נתעוררו רבותינו שאמרו (ב"ר ה ט) אף אילני סרק עשו פירות ואם כן נאמר כי מקללת "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה" (להלן ג יז) היו סרק ויתכן שיהיה פירוש הכתוב תצמיח הארץ צמח ועשב מזריע זרע ועץ עושה פרי והנה בתחילה גזר בעשבי הסרק ובאילני הסרק וממה שאמר "עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ" (פסוק יב) נלמוד כי כל האילנות יצמחו מזרעם אף על פי שהמנהג במקצתם ליטע מהם הענף