רי"ף על הש"ס/שבת/דף יט עמוד א

<< · רי"ף על הש"ס · שבת · דף יט עמוד א · >>

צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא

הלכות רב אלפס

הטקסט קיים בדף הפרק. הוא אינו מוצג כאן בגלל היעדר {{דף רי"ף}} ותגי קטע. אם ברצונכם לתרום לוויקיטקסט אנא הוסיפו אותם במקום המתאים.

רבנו ניסים (הר"ן)

ובכלי לא אסרו לשוט דליכא למגזר שמא יעשה חבית של שייטין:

תנו רבנן מתחמם אדם וכו': מפני שמפשיר מים שעליו ונראה כרוחץ בחמין שהוחמו בשבת:

אלונטית: בגד שמסתפגין בו על גבי מעיו כשהוא חש במעיו מחמין לו כלי או בגד ומניחו שם ומועיל:

ובלבד שלא יביא קומקום וכו': שמא ישפכו עליו ונמצא רוחץ בחמין בשבת:

מפני הסכנה: פעמים שהם רותחים:

תנו רבנן מביא אדם קיתון של מים ומניחו כנגד המדורה לא בשביל שיחמו וכו': פרש"י ז"ל לא שיניחם שם עד שיחמו אלא כדי שתפוג צינתן במקצת. נראה מדבריו שאפילו קרוב למדורה ממש במקום הראוי לבשל מותר כדי להפשיר דהיינו כל שלא שהה אותם כ"כ כדי שיתבשלו ולדבריו הא דאמר רב יהודה אמר שמואל בסמוך אחד שמן ואחד מים יד סולדת בו אסור אין יד סולדת בו מותר לא במקום שיד סולדת ומקום שאין יד סולדת קאמר אלא כל שהניחן עד שתהא יד סולדת קאמר ומכל מקום אפילו לדבריו על גבי האש ממש אסור מפני שנראה כמבשל דהא אפילו תבשיל שנתבשל כל צרכו אף על פי שמצטמק ורע לו אסרו להחזיר בכירה שאינה גרופה וקטומה כדאמרינן לעיל וכל שכן לתת לכתחלה ואפילו להפשיר אלא ודאי לא התירו כאן אלא כנגד המדורה בלבד אלא שהרמב"ן ז"ל כתב דלהפשיר לא שנא כנגד המדורה ול"ש על גבה והקשו על דברי רש"י ז"ל מדאמרי' בסמוך גבי עובדא דרבי ש"מ תלת וכו' ש"מ הפשירו לא זהו בשולו ואפילו הכי אסור עליו מלהניחו באמבטי ואע"פ שרש"י ז"ל אינו גורס כך זו היא הגירסא הנכונה והיא גירסתן של גאונים ז"ל אלא ודאי משמע שלא התירו להפשיר אלא במקום שאינו ראוי לבשל והיינו נמי הך דיד סולדת בו דאמרינן בסמוך לומר דכל שהוא קרוב מן המדורה כ"כ בכדי שתהא יד סולדת שם מחמת חום האש אסור והכי אמרינן בירושלמי בפרקין [הלכה ד] אמר רב זעירא בשם רבי יהודה מותר להפשיר במקום שהיד שולטת ואסור להפשיר במקום שאין היד שולטת ואפי' במקום שהיד שולטת עד היכן ר' יהודה בן פזי ר' סימון בשם ר' יוסי ב"ח עד כדי שהוא נותן יד לתוכו ונכוית וכן דעת ר"י דבכל מקום הראוי לבשל אפילו להפשיר אסור ודייק לה מההוא עובדא [דף מח א] דרבה ורבי זירא דאקלעו לבי ריש גלותא וחזו לההוא גברא דאנח כוזא דמיא אפומא דקומקמא כדאיתא בריש במה טומנין מיהו הני מילי בדבר שלא נתבשל אבל צונן שנתבשל מותר להניחו אפילו בכלי ראשון או כנגד המדורה ואפילו במקום שהיד סולדת בו שאין דרך בשול בכך וראיה לדבר מדתנן [דף קמה ב] כל שבא בחמין לפני השבת שורין אותו בחמין בשבת כלומר אפילו בכלי ראשון אע"פ שתולדות האור כאור והמבשל בה חייב חטאת כמבשל על גבי האש ממש ומיהו דוקא בכלי ראשון או כנגד המדורה אבל על גבי האש ממש אסור אלא אם כן גרוף או קטום דהא אסקינן לעיל דאפילו תבשיל המצטמק ורע לו אסור להחזירו על גבי כירה שאינה גרופה ואינה קטומה הלכך דוקא כנגד המדורה הוא דשרי א"נ בכלי ראשון וכן נמי מותר לתת על פי קדירת חמין בשבת תבשיל שנתבשל מערב שבת כל צרכו כגון פאנאדי"ש בלע"ז וכיוצא בהן לחממן ואף על פי שהיד סולדת בו לפי שאין דרך בשול בכך ואע"פ שהקדרה נתונה על האש אבל להטמין תחת הבגדים הנתונים על גבי מיחם ודאי אסור שהרי אסור להטמין משחשכה אפילו תבשיל שנתבשל כל צרכו אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל דהא בפרקין דבמה טומנין לא מפלגינן בין תבשיל לתבשיל כלל ומכל מקום לשום כלי על התבשיל כדי לשמרו מן העכברים או כדי שלא יתטנף בעפרורית שרי שאין זה כמטמין להחם אלא כשומר וכנותן כסוי על גבי קדרה וכ"ש אם הכלי שהוא מניח עליו רחב שלא יגיע בו שאין זו הטמנה כך כתב הרשב"א ז"ל ואפשר גם כן דמה שאין דרכו לאפות על גבי כירה כגון פאנאדי"ש וכיוצא בה שמותר לחממן בשבת על גבי כירה או על גבי כיסוי של ברזל כל שהוא מצטמק ורע לו שהדבר מוכיח שאינו נעשה אלא בשביל שיתחמם:

רבי יהודה אומר מביאה אשה פך של שמן וכו': קמ"ל דשמן נמי בשביל שיתפשר שרי דהפשרו לא זהו בשולו. רבן שמעון בן גמליאל אומר סכה אשה ידה בשמן וכו'. דסבירא ליה דבפך אסור משום דשמן הפשרו זהו בשולו מיהו כלאחר יד כגון שסכה ידה בשמן ומחממתה כנגד המדורה שרי:

אמר רב יהודה אמר שמואל אחד מים ואחד שמן יד סולדת בו אסור: כלומר בין שמן בין מים הפשרן לא זהו בשולן:

סולדת: נמשכה לאחריה מדאגה שלא תכוה מלשון [איוב ו] ואסלדה בחילה:

היכי דמי יד סולדת בו: שיש שסולד מרתיחה מועטת ויש שאינו סולד וכבר כתבתי למעלה שלדברי רש"י ז"ל לא במקום שיד סולדת ומקום שאין יד סולדת קאמר אלא כל שהניחן עד שתהא יד סולדת קאמר ולדברי החולקים עליו מקום שהיד סולדת קאמר דכל שהוא קרוב מהמדורה כ"כ בכדי שתהא היד סולדת שם מחמת חום האש אפילו להפשיר אסור:

אמר רב יצחק בר אבדימי פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ: בשבת ובחמי טבריא הוה שלא נאסרו כדאמרינן לעיל [דף מ א] התירו להם חמי טבריא ובקשתי להניח לו פך של שמן לסוך ממנו אחר רחיצה:

באמבטי: כגון בריכה העשויה בקרקע שהמים נאספים שם:

טול בכלי שני ותן בו: טול מן המים בכלי ב' כדי שיצטננו מעט דכלי שני אינו מבשל ואח"כ תן הפך לתוך אותו כלי שני:

וש"מ הפשרו לא זהו בשולו: דאי זהו בשולו אפילו בכלי שני ליתסר:

בכל מקום מותר להרהר: בדברי תורה:

דברים של קדש: דברי תורה אסור לאמרן במקום הטנופת אפי' בלשון חול:

ולענין אפרושי מאיסורא שרי: משמע בגמרא דדייקינן הכי מדלא הניחו שיניחנו באמבטי דומיא דהך עובדא דתלמידו של ר' מאיר דאמר לו ר' מאיר לאפרושי מאיסורא דאין מדיחין ואין סכין וטעמא דלמא אתי לאשוויי גומות:

ואשמעי' תו מיהא דאפי' בלא אפרושי מאיסורא שרי למימר בבית המרחץ ובית הכסא עביד לי הכי והכי אף על גב דממילא הויא הוראה דהא אמר ליה טול בכלי שני ותן וגמרינן מיניה דהפשרו לא זהו בשולו ובירושלמי [פרק זה הל"ג] התירו אפילו לשאול הלכות בית הכסא בבית הכסא והלכות בית המרחץ בבית המרחץ דגרסינן התם ושואלין הלכות המרחץ בבית המרחץ והלכות בית הכסא בבית הכסא כהדא ר' שמעון בן אלעזר עאל עם ר' מאיר אמר ליה מהו שנדיח אמר ליה אסור מהו שנקנח א"ל אסור ולא כן שאל שמואל לרב מהו לענות אמן במקום המטונף ואמר ליה אסור ואסור דאמרינן לך אסור כלומר דהאי אסור דאמרי' לך אילו שאלתני על כך במקום המטונף היה אסור לי לאמרו אשכח תני שואלין הלכות בית המרחץ בבית המרחץ והלכות בית הכסא בבית הכסא וכתב הרמב"ן ז"ל דמסתברא דגמרא דילן לא שרי אלא לאפרושי מאיסורא ומעשה דר' מאיר נמי לאו הכי הוא כדמייתי' ליה בירושלמי אלא כדאמרינן הכא בקש להדיח לו קרקע וכו':

מתני' מוליאר הגרוף וכו': מוליאר הוא כלי שיש לו בית קבול קטן אצל דפנו מבחוץ ומחובר לו ונותנין שם גחלים ובבית קבולו הגדול נותנין מים להחם והכי מפרשי' בגמרא מים מבפנים וגחלים מבחוץ וקתני דמוליאר שגרף שותין ממנו בשבת היינו כמו שותין על ידו לומר שמותר לתת מים בתוכו בשבת ולשתות שדרכן היה למזוג בפושרין ומשום הכי שרי לפי שאין חומו גדול כ"כ ואינו אלא מפשיר. אבל אנטיכי והוא כלי כעין יורה שעושין לה ב' שולים ונותנין גחלים בין שניהם ומים למעלה אף על פי שגרף אין שותין ממנו בשבת שיש בחומו כדי

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט