רי"ף על הש"ס/שבועות/דף טז עמוד ב
צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא
אינו נמחק שכבר קידשו השם אמר רב הונא הלכה כאחרים:
ובכל הכינויין הרי אלו חייבין.
ת"ר אין אלה אלא שבועה וכן הוא אומר (במדבר ה) והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה:
א"ר אבהו מנין לאלה שהיא שבועה דכתיב (יחזקאל יח) ויבא אותו באלה וכתיב שם וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים תניא ארור בו נידוי בו קללה בו שבועה בו נידוי דכתיב (שופטים ה) אורו מרוז אמר מלאך ה' ואמר עולא בארבע מאה שיפורי שמתיה ברק למרוז איכא דאמרי גברא רבא הוה ואיכא דאמרי כוכבא הוה דכתיב (שם) מן השמים נלחמו הכוכבים ממסלותם בו קללה דכתיב (דברים כו) ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל ארור האיש בו שבועה דכתיב (יהושע ו) וישבע יהושע בעת ההיא לאמר וגו' ודלמא תרתי עביד בהו אשבעינהו ולייטינהו אלא מהכא (שמ"א) ויואל שאול את העם בעת ההיא לאמר ארור האיש לפני ה' ואומר שם ויהונתן לא שמע בהשביע אביו את העם וגו' ((ד"ת מ"ז) אמר רבי יוסי ברבי חנינא אמן בו שבועה כשעונה אמן אחר השבועה בו קבלת דברים אי אמר לו תקיים לי תנאי כך וכך וענה אמן קבל דבריו לחייב לקיים התנאי בו אמונת דבריו שהוא לשון תפלה כמו יהי רצון בו שבועה דכתיב ואמרה האשה אמן אמן בו קבלת דברים דכתיב ואמר בל העם אמן בו אמונת דברים דכתיב (ירמיהו כח) ויאמר ירמיה אמן כן יעשה) אמר ר"א לאו שבועה הן שבועה אמר רבא והוא דאמר לאו לאו תרי זימני דכתיב (בראשית ט) ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ וכתיב שם ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר וכתיב (ישעיהו נד) כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח וגו' ומדלאו לאו שבועה הין הין נמי שבועה ב המקלל עצמו בכולן עובר בלא תעשה דכתיב (דברים ד) השמר לך ושמור נפשך וכל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה חברו דכתיב (ויקרא יט) לא תקלל חרש:
ירושלמי הא דתנן עובר בלא תעשה מהו ללקות חבריא אמרי אינו לוקה אמר רבי יוסי משום דהוה ליה לאו שאין בו מעשה וחזינן לגאון דאמר לוקה דאמרינן א"ר יוחנן משום רבי יוסי הגלילי כל מצות לא תעשה שבתורה לאו שיש בו מעשה לוקין עליו ושאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם:
הדרן עלך שבועת העדות
שבועת הפקדון נוהגת באנשים ובנשים ברחוקים ובקרובים בכשרים ובפסולין בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד מפי עצמו ומפי אחרים אינו חייב עד שיכפור בו בבית דין דברי ר"מ וחכמים אומרים בין מפי עצמו בין מפי אחרים כיון שכפר בו חייב וחייב על זדון השבועה ועל שגגתה עם זדון הפקדון ואינו חייב על שגגתה ומה הוא חייב על זדונו אשם בכסף שקלים:
גמ' ירושלמי (ויקרא ה) וכחש בעמיתו פרט למכחש
מיבעי האיך אלא הא דאמר שמואל כל מלכותא דקטלא חד משיתא בעלמא כלומר באנגריא ועבודת המלך לא מיענשא שנאמר האלף לך שלמה מלכותא דרקיעא ומאתים לנוטרים את פריו למלכותא דארעא שמואל כמאן דלא כתנא קמא ודלא כיש אומרים ומפרקינן זה קדש וזה חול [דמטתו] ושמואל דאמר כיש אומרים זהו האמור בגמרא ולפי זה נראה לי [דקי"ל] דכל שלמה המור בשיר השירים קודש ואף זה כרמי שלי לפני חוץ מהנה מטתו שלשלמה ותמהני על הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ו מהלכות יסודי התורה חוץ מזה האלף לך שלמה: וגרסינן תו כל מלכיא האמור בדניאל חול חוץ מזה אנת מלכא מלך מלכיא ומסתבר דמאי דאמרינן דשלמה המור בשיר השירים קדש ומלך מלכיא האמור בדניאל לאו לענין מחק קאמר דלא עדיפי מכנויין אלא לענין שבועה קאמר שאם השביע עדים בשלמה שבשיר השירים או במלך מלכיא שבדניאל וכפרו חייבים אבל לענין מחק ודאי נמחקים וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר:
מנין לאלה שהיא שבועה דכתיב ויבא אותו באלה. נבוכדנאצר לצדקיהו: ארור בו קללה בו נדוי בו שבועה. כל אלו הלשונות הוא משמש אם אמר חכם לאיש אחד ארור הוא צריך לפרוש ממנו כדין מנודה והמקלל את חבירו בלשון ארור הוא לה' קללה הוא וחייב המקלל ואם אמרו אדם לחבירו לשום שבועה וקבלו עליו שבועה היא: גרסינן בגמרא אמן בו שבועה. כלומר שהעונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו: בו קבלת דברים. כלומר האומר לחבירו ע"מ שתקיים לי תנאי כך וכך ואמר אמן קבל את דבריו וחייב לקיים תנאו: בו האמנת דברים כלומר שראוים לענות אמן על דבר תפלה ותקנה שהוא לשון מאמן הדברים שיהא [רצון שיהא] אמת ומוכחינן בו שבועה מדכתיב ואמרה האשה אמן אמן ואי לא דמיא כמוציאה שבועה אמאי מיבדקה אפילו מושבע מפי אחרים אין כאן שהרי לא אמרו כלום אחר שבועה ולא דמי למשביע אני עליכם שהם כופרים אחר שבועה ועונין על דבריו אין אנו יודעים לך עדות ומוכחינן דבו קבלת דברים מדכתיב ואמר כל העם אמן ובא האמנת דברים דכתיב ויאמר ירמיהו אמן כן יעשה ה': והוא דאמר לאו לאו תרי זמני. שמאחר שחזק דבריו לכפלם הרי הוא כשבועה וי"א דדוקא שנתכוון ללאו לאו שאמר הקב"ה וכן כתב הראב"ד בהשגות: חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם בפ"ק דתמורה:
הדרן עלך פ' שבועת העדות
שבועת הפקדון נוהגת באנשים ובנשים. איידי דתנא בשבועת העדות באנשים ולא בנשים כו' תננהו לכולהו: בקרובים. שבעל הפקדון קרוב לזה שהפקיד אצלו: בפני בית דין ושלא בפני בית דין אם מפי עצמו. נשבע שהוציא שבועה מפיו או שענה אחר שבועה אמן ואח"כ הודה חייב קרבן דכתיב וכחש בעמיתו [ואפילו] כל דהוא: מפי אחרים . ולא ענה אמן כגון משביע אני עליך שתחזיר לי פקדוני ואמר אין לך בידי: אינו חייב עד שיכפור בב"ד. משום דמושבע מפי אחרים בפקדון לא כתיב ומשבועת העדות גמרינן ליה וס"ל לר"מ דון מינה ומינה והתם בב"ד כתיב כדאיתא בפרקין דלעיל: וחכ"א וכו'. דסבירא להו דון מינה ואוקי באתרה כלומר דבתר דגמרינן מושבע מפי אחרים בפקדון מעדות אנן משוינן אותו למושבע מפי עצמו הכתוב במקומו דהיינו בפקדון: וחייב על זדון השבועה. דלא כתיב ביה ונעלם: זדון השבועה היינו שזוכר על הפקדון ויודע שחייב על כפירתו קרבן: ועל שגגתה עם זדון הפקדון ששגג בקרבן והזיד בפקדון: ואינו חייב על שגגתה. אם הוא סבור לישבע באמת [שאינו זוכר בפקדון] משום דאנוס הוא: בכסף שקלים הקנוי בשני סלעים דבכריתות פרק דם שחיטה ילפינן לה שכל האשמות הן בכסף שקלים מאשם מעילות דכתיב בערכך כסף שקלים בשקל הקדש לאשם ואף אשם תלוי ילפינן שהוא בכסף שקלים אף על גב דודאי אינו אלא חטאת בת דנקא: גרסינן בגמרא אלמא קסבר רבה הכופר בממון שיש עליו עדים פטור. פירוש משום דכיון שהעדים יודעין בדבר אינה אלא כפירת דברים ולפיכך פטור מקרבן וא"ל רב חנניא לרבה תניא דמסייע לך וכחש פרט למודה לאחד מן האחין [או] לאחד מן השותפין ובסמוך מפרש לה ונשבע על שקר פרט ללוה בשטר וללוה בעדים וקס"ד דהיינו כופר בממון שיש עליו שטר או עדים א"ל אי משום הא לא תסייען באומר לויתי ולא לויתי בשטר לויתי ולא לויתי בעדים. כלומר דהך מתניתין לאו בכופר ממון קאמר אלא במודה בממון וכופר שלא
רש"י (ליקוטים)
המאור הגדול
השגות הראב"ד
מלחמות ה' (לרמב"ן)
שלטי הגיבורים
חידושי אנשי שם
הגהות והערות
עין משפט
הגהות הב"ח
הגהות הב"ח על הרי"ף (בעל ה"בית חדש" על הטור)
הגהות חו"י
הגהות חו"י על הרי"ף (חוות יאיר)
הגהות מא"י
הגהות מא"י על הרי"ף (מעשה אילפס)