רי"ף על הש"ס/מגילה/דף א עמוד א

צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא

הלכות רב אלפס

(מגילה ב, א) מתני' מגילה נקראת באחד עשר בשנים עשר בשלשה עשר בארבעה עשר בחמשה עשר, לא פחות ולא יותר. כרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון קורין בחמשה עשר, כפרים ועיירות גדולות קורין בארבעה עשר, אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה. כיצד? חל להיות בשני, כפרים ועיירות גדולות קורין בו ביום ומוקפין חומה למחר. חל להיות בשלישי וברביעי, כפרים מקדימין ליום הכניסה ועיירות גדולות קורין בו ביום ומוקפין חומה למחר. חל להיות בחמישי, כפרים ועיירות גדולות קורין בו ביום ומוקפין חומה למחר. חל להיות בערב שבת, כפרים מקדימין ליום הכניסה ועיירות גדולות ומוקפין חומה בו ביום. חל להיות בשבת, כפרים ועיירות גדולות מקדימין ליום הכניסה ומוקפין חומה למחר. חל להיות בא' בשבת, כפרים מקדימין ליום הכניסה ועיירות גדולות קורין בו ביום ומוקפין חומה

רבנו ניסים (הר"ן)

מגילה נקראת באחד עשר בשנים עשר כו'. פעמים שהיא נקראת באחד עשר ופעמים בשנים עשר:

לא פחות: מאחד עשר:

ולא יותר: מחמשה עשר דהיינו ששה עשר ובגמרא מפרש מנא לן והשתא מפרש ואזיל כיצד היא נקראת בימים האלו:

כרכין המוקפין חומה בחמשה עשר: כדמפקינן מקרא בגמרא:

מימות יהושע בן נון: ולא שהן מוקפות עכשיו אלא מתחלה ושאין מוקפות כגון עיירות גדולות שיש בהן עשרה [בטלנין] כדמפרש בסמוך קורין בארבעה עשר כדמפקינן בגמרא:

אלא שהכפרים: כלומר כיון דמוקפין חומה בחמשה עשר ועיירות בארבעה עשר והיינו כולי עלמא בשלשה עשר ובשנים עשר ובאחד עשר היכי משכחת לה דקרו אלא משכחת לה שהכפרים שאין להן עשרה בטלנין ואין להן חזן הכנסת ושליח צבור שיקרא להם מגילה מקדימין ליום הכניסה דהיינו יום שני ויום חמישי שמתכנסין בעיירות לקרוא בתורה כתקנת עזרא שתקן לקרוא בתורה בשני ובחמישי ומפני שהן מספקין כל השנה כולה ביום הכניסה שנכנסין בהן בעיירות מים ומזון לאותן שיושבין שם שכן דרך בני עיירות להתפרנס מבני הכפרים הקלו עליהם להיות קורין שם מגילה בשני או בחמישי שלפני הפורים ולא יצטרכו לחזור וליכנס שם ביום הפורים לשמוע מקרא מגילה בעשרה ומגילה דליליא אפשר דלא קרו לה בני כפרים דמגילה דיום עיקר כמו שאכתוב לפנינו בסייעתא דשמיא וכשם שהקלו על בני כפרים להקדים כן הקלו עליהם שלא לקרות אלא מגילה של יום או אפשר שקורין אותה בלילה ביחיד ולמחר קורין אותה בעיירות בעשרה:

כיצד: כלומר כיצד נקראת באחד עשר בשנים עשר בשלשה עשר בארבעה עשר בחמשה עשר:

חל להיות יום ארבעה עשר: שהוא עיקר לפי שרוב העולם קורין בו ומשום הכי קתני ליה סתמא ושני בשבת יום הכניסה הוא:

כפרים ועיירות גדולות קורין בו ביום: כדינן:

מוקפין חומה למחר: כדינן:

חל להיות בשלישי וברביעי כפרים מקדימין ליום הכניסה: חל י"ד להיות בשלישי כפרים מקדימין ליום הכניסה דהיינו יום שני והוה ליה יום תליסר [וכשחל ברביעי כפרים גם כן מקדימין ליום הכניסה דהיינו יום שני והוו ליה תריסר]:

חל להיות בחמישי: אם חל יום ארבעה עשר להיות בחמישי:

כפרים ועיירות גדולות קורין בו ביום: דהוא גופיה יום הכניסה ומוקפין חומה למחר:

חל להיות בערב שבת: אם חל ארבעה עשר להיות בערב שבת:

כפרים מקדימין ליום הכניסה: שהוא יום חמישי והוה ליה תליסר:

ועיירות ומוקפין חומה בו ביום: משום דיום של מוקפין חומה דהיינו יום חמשה עשר בשבת ואין קורין מגילה בשבת גזירה שמא יטלנה בידו ויעבירנה ארבע אמות ברשות הרבים כדאיתא בגמרא [דף ד ב] ומשום הכי מדחו מוקפין ליומא דלקמיה שהוא יום ארבעה עשר שקורין בו עיירות גדולות והוא יום קריאה לרוב העולם והכי עדיף להו טפי מלקרות ביום הכניסה בהדי כפרים:

חל להיות בשבת: כפרים ועיירות גדולות מקדימין ליום הכניסה דהיינו יום חמישי:

ומוקפין חומה למחר: שהוא יום ראשון בשבת שהוא יום חמשה עשר כדינן ועיירות גדולות היינו טעמא דמדחו ליום הכניסה משום דכיון דיום ארבעה עשר אתי בשבת לא סגיא דלא לידחו ובערב שבת לא אפשר דליקרו משום דאינו יום קבוע לשום אדם הלכך מידחו ליום הכניסה שהוא זמן הכפרים מיהת:

חל להיות בא' בשבת: כפרים מקדימין ליום הכניסה דהיינו יום חמישי והוה ליה חד סר דלעולם מקדימין [ולא מאחרין דכתיב] ולא יעבור:

ועיירות גדולות קורין בו ביום: כדינן:

ומוקפין חומה למחר: כדינן:

ויש כאן שאלה מה ראו אנשי כנסת הגדולה לחלוק מצוה זו לימים חלוקים ולקבוע יום מיוחד לפרזים ויום מיוחד לכרכים מה שאין כן בשאר מצות שהרי התורה אמרה תורה אחת ומשפט אחד יש לומר שמפני שהיהודים היושבים בערי הפרזות והיהודים אשר בשושן לא נחו מאויביהם ביום אחד שהרי היהודים הפרזים נחו בארבעה עשר והיהודים אשר בשושן נחו בחמשה עשר ועשו מאליהם כל אחד ביום מנוחתו משתה ושמחה לפיכך כשקבעו עליהם יו"ט לדורות קבעוהו לכל א' ביום שנח בו והשוו כל הכרכים המוקפים חומה לשושן [שאינה מוקפת חומה] מפני שבה היה עיקר הנס וכי תימא תינח לרבי יהושע בן קרחה דאמר בגמרא [דף ב ב] דבמוקפין חומה מימות אחשורוש תליא מילתא אבל לתנא דמתניתין דאמר מימות יהושע בן נון הא לא דמיא לשושן ומה ראו לקבוע להם יום חמשה עשר יש לומר דהיינו טעמא כדי לחלוק כבוד לארץ ישראל כדגרסינן בירושלמי רבי סימן בשם ר' יהושע בן לוי אמר כדי לחלוק כבוד לארץ ישראל שהיתה חרבה באותן הימים ותלו אותה בימות יהושע בן נון ופירוש הענין שכיון שהוצרכו לחלוק בין מוקפין לשאין מוקפין כשם שנחלקה שושן משאר עיירות אילו תלו הדבר מימות אחשורוש היתה ארץ ישראל שהיתה חריבה באותן הימים נידונת כפרזים והיה גנאי בדבר ולפיכך תלו הדבר בימות יהושע בן נון כדי שתהא נדונת ככרכים שאע"פ שעכשיו אין להם חומה כיון שהיתה מוקפת מימות יהושע בן נון הרי דינה כאילו יש בה חומה כדאמרי' בגמרא אע"פ שאין לה עכשיו והיה לה קודם לכן ואפי' למאן דאמר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא ונמצא שלא היתה חומת ארץ ישראל מעלה ולא מורדת לענין בתי ערי חומה מכל מקום לא היתה חוצה לארץ יתירה עליה בדין זה כלל אבל אם נתלה הדבר לענין מגילה בימות אחשורוש נמצאו כמה עיירות שבחוצה לארץ שנידונות כמוקפות חומה ורוב א"י כפרזים: אבל הרמב"ן ז"ל נותן טעם אחר לחלוק הזמן של פרזים ומוקפין ואומר שבזמנה של נס זה כבר נפקדו ישראל ועלו ברשיון כורש ונתישבו בעריהם ואע"פ שאמר המן ישנו עם אחד מפוזר ומפורד וגו' מ"מ אנשי כה"ג עם רוב ישראל בא"י בעת ההיא היו ושוב לא עלו מהן אלא מועטין בימי עזרא וכשצוה אחשורוש להשמיד להרוג ולאבד היו הפרזים והעיירות שאין להם חומה סביב בספק סכנה גדולה שלא יעלו עליהם אויבים יותר מן המוקפין חומה וכשנעשה הנס עשו כולם יום נוח ומשתה ושמחה כדכתיב ושאר היהודים אשר במדינות המלך (אחשורוש) נקהלו ועמוד על נפשם ביום שלשה עשר בו ונוח בארבעה עשר בו ועשה אותו יום משתה ושמחה ושל שושן ג"כ עשו ממחרת הנס שלהן וזה היה בשנת הנס לבד ולאחר מכאן בשנים הבאות עמדו פרזים ונהגו מעצמן לעשות ארבעה עשר שמחה ומשתה ויו"ט אבל מוקפין לא עשו כלום לפי שלא היה הנס גדול כפרזים וזהו שכתוב על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות עושים את יום ארבעה עשר לחדש אדר שמחה ומשתה ולא הוזכרו כאן מוקפין כלל ולאחר זמן שהאיר הקב"ה עיניהם ומצאו סמך מן התורה עמד מרדכי ובית דינו וראו דבריהם של פרזים שראוי הנס הזה לעשות לו זכר לדורות וקבעו אותו על כל ישראל שכולן היו בספק וראו להקדים פרזים למוקפין מפני שנסם היה גדול שהם התחילו במצוה תחלה לעשות להם לבדם יו"ט לפיכך קבעו יום נוח של פרזים ביומן ושל כרכים מוקפין קבעו ביום נוח של שושן והיינו דאמרי' בגמ' [דף ה ב] גבי ספקא דטבריא לענין מקרא מגילה מאי פרזין ומוקפין דכתיבי גבי מקרא מגילה משום דהני מיגלו והנו מיכסו והא נמי הא מגליא או דילמא משום דהני מגנו והני לא מגנו והא נמי קא מגניא אלמא טעמא דתקנתא משום הצלה הוא דאית להו למוקפין חומה הצלה דמגנו בחומתן ונלחמים או דמיכסו ומטמרו מאויביהם זהו דרכו ז"ל. ואינו ברור אצלי דהא ודאי דעיירות המוקפות חומה בא"י [באותו זמן] מועטות היו שהרי אמרו בירושלמי כדי לחלוק כבוד לא"י כמו שכתבתי למעלה ואם רובה היתה מוקפת חומה היה להם לתלות בימי אחשורוש אלא על כרחן רובה היתה פרוצה וכרכין המוקפין חומה שבחוצה לארץ כפלים וכפלי כפלים ממוקפין שבא"י ומעתה ישראל היושבים בעיירות המוקפות שבחוצה לארץ שלא היו יכולין לבטוח בחוזק החומה שהרי אויביהם היו בתוכם עמהם למה לא עשו מעצמם יום משתה ושמחה כמו שעשו הפרזים ומה שאמרו ז"ל שרוב ישראל בארץ היו ששוב לא עלו מהן אלא מועטין בימי עזרא היינו מאותם שבבבל דאחר כך לא עלו מהן אלא מועטין כמו שמפורש בכתוב

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט