רי"ף על הש"ס/כתובות/דף ו עמוד א
צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריאמתני' ומודה ר' יהושע באומר לחברו שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואם יש עדים שהיתה של אביו והוא אומר לקחתיה ממנו אינו נאמן:
העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסין היינו קטנים היינו פסולי עדות היינו הרי אלו נאמנין ואם יש עדים שהוא כתב ידן או שהיה כתב ידן יוצא ממקום אחר אינן נאמנין:
גמ' אמר רמי בר חמא לא שנו אלא שאמרו אנוסין היינו מחמת נפשות אבל אנוסין היינו מחמת ממון אינן נאמנין מאי טעמא לפי שאין אדם משים עצמו רשע:
אמר רב יהודה אמר רב האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן דקאמר מאן אילימא דקאמר לוה פשיטא לאו כל כמיניה ואלא דקאמר מלוה תבא עליו ברכה ואלא דקאמרי עדים אי דכתב ידן יוצא ממקום אחר פשיטא ואי אין כתב ידן יוצא ממקום אחר אמאי לא מהימני אמר אביי לעולם דקאמר מלוה וכגון שחייב לאחרים וכדר' נתן דא"ר נתן מניין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו שמוציאין מזה ונותנין לזה שנאמר (במדבר, ה) ונתן לאשר אשם לו
איירי במת מצוה נקט מת מצוה] ומיהו שפיר יליף מיניה דכיון דאפילו לשאר מתים מבטלין כ"ש למת מצוה ויש מי שאומר דהאי מבטלין דהכא רשות הוא כלומר דאי בעי מבטל [ואינה חובה לבטל [אלא] גבי מת מצוה] והתם ה"ק דכיון דשאר מתים כת"ת פשיטא לי דמת מצוה עדיף והיינו דאמרינן הכא אמרו עליו על ר' יהודה ברבי אלעאי דאלמא רבנן אחריני לא מבטלי ולאו ראיה היא דמעשה שראו לרבי יהודה ברבי אלעאי הביאו לראיה שמבטלין:
מתני' ומודה רבי [יהושע] כו' שהפה שאסר הוא הפה שהתיר: זה אינו יודע שהיתה של אביו אלא על פיו של זה ומה שאסר הרי התיר ומפרשינן בגמ' [דף טז א] דהאי מודה רבי יהושע אפרקין קמא קאי אפלוגתא דהיא אומרת משארסתני נאנסתי ואע"ג דאיכא למימר מיגו דאי בעי אמרה מוכת עץ אני תחתיך דלא פסלה נפשה מכהונה וקא אמרה נאנסתי דקא פסלה נפשה מכהונה ומהימנא אפילו הכי אמר רבי יהושע לא מהימנא ומש"ה קאמר ליה ר' יהושע לר"ג אע"ג דבההוא מיגו דהתם פליגנא עלך משום דאיתתא איתרעאי ואפילו אמרה מוכת עץ אני תחתיך [דלא פסלה נפשה מכהונה] (אפ"ה אמר רבי יהושע) לגבי כתובה מיהא לא הות מהימנה. בההוא מיגו דהכא מודינא לך לפי שאילו היה רוצה היה שותק ואפילו היה הלה תובעו יכול לכפור ולומר לא היה של אביך מעולם ובגמ' [דף יח א] פרכינן למה לי למתנייה באבוה ליתנייה בדידיה וליתני הכי מודה רבי יהושע באומר לחבירו מנה לויתי ממך ופרעתיך שהוא נאמן ומפרקינן משום דקא בעי למיתנא אם יש עדים שלוה הימנו ואמר לו פרעתיך אינו נאמן והא קי"ל המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים ומדלא אקשינן וליתני מודה רבי יהושע באומר לחבירו מנה גזלתיך והחזרתיו לך נאמן ואם יש עדים שגזלו והוא אומר החזרתיו לך אינו נאמן יש ללמוד שהגוזל את חבירו בעדים א"צ להחזיר לו בעדים וזו שאלה שאל הרמב"ן ז"ל לנשיא הגדול רבי מאיר הלוי ז"ל והשיב מדלא אוקמא בהכי שמעינן דהגוזל את חבירו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים:
העדים שאמרו כו': שהיו מעידין על חתימתן לקיים השטר:
פסולי עדות היינו: קרובים:
הרי אלו נאמנין: כיון דאין כתב ידן ניכר אלא על פיהן הפה שאסר הוא הפה שהתיר כי היכי דמהימנת להו אהא ניהמנינהו אהאי:
יוצא ממקום אחר: שחתומים בשטר אחר שהוחזק בב"ד וכתוב בו הנפק ובא אותו שטר לב"ד עם זה וכתב חתומן דומין של זה לזה ואין כאן הפה שאסר הלכך אין נאמנין לומר פסולין היינו:
גמ' ל"ש דאמרי' הפה שאסר כו' אלא דאמרי מחמת נפשות: נאנסו דלא משוו לנפשייהו רשעים וכיון דעלייהו סמכינן הא בתוך כדי דיבור עקרי לסהדותייהו והפה שאסר התיר:
אין אדם משים עצמו רשע: אינו נאמן לפסול עצמו מחזקתו דקרוב הוא לעצמו וקרוב פסול לעדות ופסולין היינו דתנן במתני' היינו פסול קורבה ודקאמרי היינו משכחת לה בשהיו קרובים בנשותיהם ונתרחקו אבל אי אמרי פסולין היינו בפסולא דגזלנותא לא מהימני דהא משוו נפשייהו רשעים וה"ל כאנוסים היינו מחמת ממון דמהימנינן להו במאי דקאמרי כתב ידינו הוא אבל לא מהימנינן להו במאי דקאמרי דאנוסים היינו מחמת ממון ופלגינן דבורא וא"ת דכיון דפלגינן דבורא נפלוג הכי ונימא אנוסים היו ולא מחמת ממון דדכוותה אשכחן בפרקא קמא דסנהדרין דאמרינן התם [דף ט א] פלוני רבעו לאנסו הוא ואחר מצטרפין להורגו לרצונו רשע הוא והתורה אמרה (שמות כג) אל תשת רשע עד רבא אמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע כלומר ומשום הכי כי אמר לרצונו מצטרף להורגו משום דמהימנינן לו דפלוני רבעו אבל לא לרצונו י"ל לא דמי דהתם מאי דמהימנינן ליה לגביה נקטינן כדקאמר דפלוני רבעו ברצון הרובע ולגבי נרבע אי הוי לרצונו או לאונסו מילתא אחריתי היא דמ"מ לגבי רובע כדקא אמר מהמנינן ליה אבל הכא דאינהו אמרי דאנוסין היו מחמת ממון היכי נימא דלאו כדאמרי דהוה אונס אחר שלא הזכירוהו כלל כל כי האי גוונא מעקר דבורא הוי ולא מפלג דבורא:
האומר שטר אמנה הוא: שלא לוה כלום אלא כתבו ומסרו שאם יצטרך ללוות ילוה והאמינהו שלא יתבענו אלא אם כן מלוהו:
כל כמיניה: והלא עדים חתומים בו ופשיטא דלא מהימן וה"ה דהוה מצי למימר כדקאמר בסמוך כדאמרי עדים אי דכתב ידם יוצא ממקום אחר פשיטא דלאו כל כמיניה ואי באין כתב ידם יוצא ממקום אחר אמאי לא מהימן כי אמר שטר אמנה הוא במגו דאי בעי אמר מזוייף הוא ומסקנא נמי בגמרא הכי איתא דאע"פ שהלוה מודה שכתבו צריך מלוה לקיים ואי לא מקיים ליה נאמן לוה לומר פרוע הוא או אמנה הוא מגו דאי בעי אמר מזוייף הוא אלא דמשום דהני תרי גווני דהיינו כתב ידם יוצא ואין כתב ידם איתנהו במתני' גבי עדים דייק בהו תלמודא כדקא אמרי עדים ולא חש לאורוכי כולי האי בדקאמר לוה:
לעולם דקאמר מלוה וכגון שחייב לאחרים: בהודאה זו שהוא מודה שהוא שטר אמנה מפסיד את אחרים הנושים בו ואין לו מה להגבות והוא אינו רוצה להגבותם חוב זה:
ונתן לאשר אשם לו: ולא כתב לאשר הלוהו אלא לאשר אשם לו ואשם הוא הקרן כדאמרינן בהגוזל (דף קי א) והא דרבי נתן בדלית ליה נכסי ללוה לאשתלומי מיניה אלא חוב זה דאי אית ליה אין מוציאין מזה ונותנין לזה דהוה ליה חוב זה כנכסים משועבדים דאין גובין מהן במקום בני חורין והכי מוכח בפרק שור שנגח ד' וה' (דף מ ב) ואי תימא ובלאו רבי נתן נמי הוי חב לאחרים דנהי דאין מוציאין מזה ונותנין לזה כל זמן שלא יתבענו ללוה מ"מ כשיתרעם המלוה בב"ד למה לא יגבו לו חוב זה כשם שהם מגבין לו שאר נכסיו יש לומר דשטרות לאו בני גוביינא נינהו שאין גופן ממון וכל שאין גופן ממון אין ב"ד מגבים לו ומהכא שמעינן לה וה"נ מוכח בסוף מכילתין (דף קי א) גבי ב' שהוציאו שטר חוב זה על זה דאמרינן זה גובה וזה גובה הלכך בלאו דרבי נתן לא הוי חב לאחרים אבל לר' נתן דסבירא ליה שהמלוה יכול לתבוע בדין בעל חוב של לוה ולהפרע ממנו הוי חב לאחרים ולא מהימן ואי תימא וליהימניה מגו דאי בעי מחיל וכדשמואל דאמר [דף פה ב] המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול יש לומר דכי אמרי' הכי ה"מ במוכר שטר משום דמדאורייתא לא קני ליה דמכירת שטרות דרבנן כפי דעת הרי"ף ז"ל וכדמוכח בפרק מי שמת (דף קמז ב) אי נמי משום דשעבוד גופו של לוה נשאר גבי מלוה וכפי סברת רבינו תם ז"ל וכמו שכתבתי שם בס"ד אבל היכא דחב לאחרים ולית ליה נכסי אחריני כיון דמוציאים מזה ונותנין לזה מדרבי נתן אפילו מחלו אינו מחול דהא משועבד ליה לקמא מדאורייתא ושעבודא דלוה גביה הוא והקשו על זה מדאמרינן בפרק החובל (דף פז א) גבי הא דתנן דאשה פגיעתה רעה דהיא שחבלה באחרים פטורה משום דלית לה לשלומי ומקשינן התם [דף פט א] ותזבין כתובתה בטובת הנאה להאי דחבלה ביה דאי מחלה גבי בעל לית ליה פסידא ומפרקינן סוף סוף לגבי בעל ודאי מחלה ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן והא התם דלית לה נכסי אחריני ואפילו הכי אמרינן דיכולה למחול ולי אין זו קושיא דהתם לאו מדרבי נתן אתינא עלה והיינו טעמא משום דהא דרבי נתן לא סגיא אלא לכשיגיע זמנו פקדיה רחמנא ללוה דליתב למלוה קמא ומשום הכי מוציאין מזה ונותנין לזה אבל לא סגי דלהוי מהשתא שעבודיה גביה כל שכן בשעבוד כתובתה דאפשר דלא אתי לעולם לידי גוביינא ומשום הכי לא אתינא עלה מדרבי נתן כלל אלא דאמרינן דתזבנה לכתובה לההוא דחבלה ביה ולמאי דפרכינן מהדרינן דכל דלגבי בעל מחלה ודאי אבל אין הכי נמי דהיכא דחייב מדרבי נתן לא מצי מחיל ומפרקא קושיין. עוד נראה לי דלאו מגו מעליא הוא דאי מחיל מכסיף ממלוה דקא מפקע ליה חוביה בכדי וכי אמר שטר אמנה הוא לא מכסיף מיניה דמצי אמר קושטא קאמינא ולא בעינן לשקורי ולא תקשה לך מאי דאמר בסוף פרק שנים אוחזין (דף יט ב) מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל ופרכינן התם וליחוש דילמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי כו' ומהדרינן שמע מינה איתא לדשמואל דקאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו כו' דאלמא משום מגו דאי בעי מחיל מצי אמר פרוע הוא דלאו קושיא היא דכל לגבי בעל ודאי מחלה ולא מכספא:
רש"י (ליקוטים)
המאור הגדול
השגות הראב"ד
מלחמות ה' (לרמב"ן)
שלטי הגיבורים
חידושי אנשי שם
הגהות והערות
עין משפט
הגהות הב"ח
הגהות הב"ח על הרי"ף (בעל ה"בית חדש" על הטור)
הגהות חו"י
הגהות חו"י על הרי"ף (חוות יאיר)
הגהות מא"י
הגהות מא"י על הרי"ף (מעשה אילפס)