רי"ף על הש"ס/בבא מציעא/דף יח עמוד א

<< · רי"ף על הש"ס · בבא מציעא · דף יח עמוד א · >>

צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא

הלכות רב אלפס

פרק ב

עליו יותר ממשאו אין זקוק לו שנאמר שם תחת משאו משאוי שהוא יכול לעמוד בו:

גמ' ת"ר הרי שאמר לו אביו היטמא או שאמר לו אל תחזיר יכול ישמע לו ת"ל ויקרא יט איש אמו ואביו תיראו וגו' כולכם חייבין בכבודי:

מצוה מן התורה לפרוק אבל לא לטעון פרישנא מצוה מן התורה לפרוק עמו בחנם ולא לטעון בחנם אלא בשכר תנינא להא דת"ר פריקה בחנם טעינה בשכר ר"ש אומר זה וזה בחנם וקי"ל כרבנן ת"ר אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה לטעון עם השונא כדי לכוף את יצרו ושונא שאמרו שונא ישראל ולא שונא שבעכומ"ז שניהן אוהבין שניהן שונאין מצוה לפרוק משום צעב"ח:

ת"ר (דברים כב) כי תראה יכול מרחוק ת"ל כי תפגע או כי תפגע יכול פגיעה ממש ת"ל כי תראה הא כיצד ראיה שיש בה פגיעה שיערו חכמים אחד משבע ומחצה במיל וזה הוא ריס ((ד"ת מ"ז) תנא) ומדדה עמו עד פרסה אמר רבה בר רב הונא ונוטל שכר:

ר' יוסי הגלילי אומר אם היה עליו יותר ממשאו אין זקוק לו. וליתא לדר' יוסי הגלילי:

מתני' אבדתו ואבדת אביו שלו קודמת אבדתו ואבדת רבו שלו קודמת אבדת אביו ואבדת רבו של רבו קודמת לשל אביו שאביו הביאו לחיי העוה"ז ורבו שלמדו חכמה הביאו לחיי העוה"ב ואם היה אביו (במשנה שבגמ' איתא ואם היה אביו חכם וכו') שקול כנגד רבו אבדת אביו קודמת אביו ורבו נושאים במשא מניח את של רבו ואח"כ מניח את של אביו אביו ורבו שבוים בשביה פודה את רבו ואחר כך פודה את אביו ואם היה אביו ת"ח פודה את אביו ואח"כ פודה את רבו:

גמ' מנא ה"מ אמר רב יהודה א"ר אמר קרא אפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודם לשל כל אדם אמר רב יהודה אמר רב כל המקיים בעצמו כך סוף בא לידי כך כלומר כל הנמנע מלעשות מצוה או מלסייע את חברו כדי שלא יעני סוף בא לידי עוני:

ת"ר רבו שאמרו רבו שלמדו חכמה ולא רבו שלמדו מקרא ומשנה דברי ר"מ רבי יהודה אומר כל שרוב חכמתו ממנו ר' יוסי אומר אפילו לא האיר עיניו אלא במשנה אחת זה הוא רבו אמר רבא כגון רב סחורה דאסברן לי זוהמא ליסטרון שמואל קרע מאניה על ההוא מרבנן דאסבריה אחד יורד לאמת השחי ואחד פותח כיון פירוש שהיה מוריד ידו עד שחיו ואח"כ היה פותח ואחד פותח כנגדו מכוון ולא היה צריך להוריד ידו אמר עולא תלמידי חכמים שבבבל עומדין זה מפני זה וקורעין זע"ז ולענין אבדה במקום אביהן אינן מחזירין עד שיהא רבו מובהק :

פרק ג

המפקיד אצל חבירו בהמה או כלים ונגנבו או שאבדו שילם ולא רצה לישבע שהרי אמרו ש"ח נשבע ויוצא נמצא הגנב משלם תשלומי כפל טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה ולמי משלם למי שהפקדון

נימוקי יוסף

פרק ב

מתני' אבדתו וכו'. בגמ' מפרש מאיזה רבו:

גמ' מנא ה"מ דשלו קודם:

לא יהיה בך אביון. הזהר מן העניות:

כל המקיים בעצמו כך. כל הנמנע מלעשות מצוה אחת או מלסייע את חבירו כדי שלא יעני סוף בא לידי עוני לפי שאע"פ שלא חייבו הכתוב יש על האדם ליכנס לפנים משורת הדין לא לדקדק ולומר שלו קודם אם לא בהפסד מוכיח ואם תמיד מדקדק פורק מעליו עול גמילות חסדים וצדקה:

ת"ר רבו שאמרו שלמדו חכמה. סברת טעמי המשנה להבין שלא יהיו סותרות זו את זו וטעמי ההיתר והאיסור והפטור והחיוב והוא הנקרא תלמוד:

מקרא. תורה נביאים וכתובים:

משנה. כמו שהן שנויות ואין טעמן מפורש בהם:

כל שרוב חכמתו ממנו. אם מקרא אם משנה אם תלמוד:

האיר עיניו. שהודיעו טעם משנה אחת שלא היה יכול להבין טעמה:

זוהמא לסטרון. בסדר טהרות [כלים פכ"ה מ"ג] היא שנוייה ולא הייתי יודע מה כלי הוא ולמדני שהוא כף גדולה שמסלקין בה זוהם הקדרה והקלחת לצדדין:

קרע מאניה. קרע שאין מתאחה כדין תלמיד על רבו:

אחד יורד לאמת השחי. משנה היא במס' מדות אצל הנכנסים שחרית לפתוח דלתות ההיכל ופירוש אחד יורד שהיה מוריד ידו עד שחיו בחור שבכותל ואחר כך פותח ואחד פותח פתח אחר שהיה כנגדו מכוון פותחו מהר כלומר שלא היה צריך להוריד ידו לצורך פתיחתו:

כיון. מהר כדאמרינן בפסחים (דף לז.) ויקבענה כיון ופסק בגמרא אמר רב יוסף א"ר יוחנן הלכה כרבי יהודה דלענין אבידה בעינן רבו מובהק שזהו שרוב חכמתו ממנו אם מקרא אם משנה אם תלמוד וכן עולא קאי כוותיה כדמשמע בסמוך:

אמר עולא תלמידי חכמים שבבבל עומדים. פי' עומדים זה מפני זה כמלוא עיניו ואע"ג דלרבו שאינו מובהק בד' אמות סגי עשו תלמידי חכמים שבבבל כרבו מובהק לחומרא דכל יומא גמר חד מחבריה וכן נמי מקרעין זה על זה קרע שאינו מתאחה כתלמיד על רבו דאי קורעין בלחוד פשיטא וכי גריעי מחכם דתניא (מו"ק דף כה.) חכם שמת הכל קרוביו אלא כדין רבו מובהק דנין אותן לכל דבר לחומרא אבל לא לקולא כלומר לענין אבידה במקום אביהן וכן פרש"י ז"ל אבל הרמב"ן ז"ל כתב בספר תורת האדם דעומדין זה מפני זה ד' אמות קאמר בלחוד וכן מקרעין זה על זה לקרע בעלמא איצטריך וכי תימא פשיטא דלא גריעי מחכם דעלמא דעומדין מפניו וקורעין עליו ל"ק שאין תלמיד חכם עומד וקורע אלא מפני שגדול ממנו או שוה לו אבל מפני קטן ממנו לא דהוה [ליה] כזקן ואינה לפי כבודו אבל אם הוא רבו אע"פ שאינו מובהק עומד מפניו וקורע אע"פ שהוא קטן ממנו כשמואל דקרע על ההוא מרבנן משום דאסבריה אחד יורד לאמת השחי ולפיכך תלמידי חכמים שבבבל עומדין וקורעין זה על זה ואפילו קטן ממנו ולענין אבידה פסק כעולא דאין מחזירין עד שיהא רבו מובהק וכדכתיבנא וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב מהלכות גזילה ואבידה:

גרסינן בגמ' ת"ר העוסק במקרא בלבד מדה ואינה מדה במשנה מדה שנותנין עליה שכר בתלמוד אין לך מדה גדולה מזו. [דף לג:] מאי דרוש כדדריש רבי יהודה בר' אלעי מאי דכתיב והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם [הגד לעמי פשעם] אלו תלמידי חכמים שאפילו שגגות נעשו להם זדונות ולבית יעקב חטאתם אלו עמי הארץ שאפילו זדונות נעשות להם שגגות והיינו דתנן רבי יהודה אומר הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון דרש רבי יהודה בר' אלעאי מאי דכתיב שמעו דבר ה' החרדים אל דברו וכו' אלו תלמידי חכמים אחיכם אלו בעלי מקרא שונאיכם אלו בעלי משנה מנדיכם אלו עמי הארץ ושמא תאמר אבד סברם ובטל סיכויין ת"ל ונראה בשמחתכם והם יבושו עובדי כוכבים יבושו ולא ישראל יבושו אלא ישראל ישמחו. פירוש מדה ואינה מדה מדה היא קצת ואינה מדה שהמשנה והתלמוד יפין ממנה:

מאי דרוש כשדרשו שהתלמוד גדול. לעמי דהיינו תלמידי חכמים פשעם. את חטאתם אני קורא פשעם שהיה להם לתת לב לטעמי המשנה שיבררו להם על העיקר ולא יורו הלכה מתוך משנה שאינה עיקר:

הוי זהיר בתלמוד. גמרא שהוא תירוץ טעמי המשנה:

ששגגת תלמוד. אם שגית בהוראה עולה זדון ענוש עליה כמזיד שלא דקדק לשאול מרבו:

שונאיכם אלו בעלי משנה. ששונאים את בעלי התלמוד לפי שבעלי תלמוד אומרים לבעלי משנה שהם מבלי עולם כדאי' במס' סוטה [דף כב.]:

מנדיכם וכו'. לפי שתלמידי חכמים היו שונאים אותם ומתעיבין להם כנדה:

סיכויין. רב עוד יוסף בני חי כו' תרגם יונתן סכיית למחמי:

סליקו להו אלו מציאות

פרק ג

המפקיד אצל חבירו בהמה או כלים. אמרינן בגמרא דאיצטריך למיתני בהמה לאשמועינן דכשרוצה לשלם ואינו רוצה לישבע שמקנה לו כפל זה אע"פ שהוא מרובה דהא כשטבח ומכר הגנב משלם ד' וה' ואיצטריך למיתני כלים לאשמועינן דאע"ג דאין טורח בשמירתן כמו דאיכא בבהמה אפ"ה מקנה ליה נמי כפל כשרוצה לשלם ואי תנא חד לא שמעינן אידך:

ונגנבו או נאבדו. [נקט נגנבו לאשמועינן דכפילא הוה לנפקד ונקט] אבדו אע"פ שאין כפל אלא בדבר הנגנב משום יוקרא. שאם יתיקר אחר אבידה וזה רצה לשלם ולא לישבע אם נמצא אחר מכן ונתייקר הכל של נפקד כיון דלא אטרחיה לשלם בבי דינא והכי מוכח לקמן (דף לה.) גבי כיפי דרב נחמן:

שילם. לאו דוקא אלא כל היכא שרצה לשלם אע"ג דלא שילם עדיין עד שנמצא הדבר וכדאי' בגמ':

ולא רצה לישבע. שבועת השומרין דהיינו שבועה שלא שלח בה יד ושלא פשע בה אבל חייב לישבע שבועה שאינה ברשותו כדלקמן בגמ' (דף לד:) ואע"פ שאם היה נשבע שלא פשע בה [היה] נשבע לשקר שהרי אומר עכשיו הוא בעצמו פשעתי מ"מ הואיל שהיה פוטר עצמו בשבועת שקר ולא רצה יש לו כפילא כדאיתא בגמרא (דף לד.) א"ר פפא וכו' דכל היכא דלא טרחיה בבי דינא גמר בלביה המפקיד בשעת הפקדון שאם לא יטריחנו על פקדונו שיהא הכפל או היוקר קנוי לו ונעשה כאילו אמר לכשיגנב ותרצה ותשלמני יהיה קנויה לך סמוך לגנבתה או יהא קנויה לך מעכשיו חוץ מגיזותיה וולדותיה דודאי שבחא דאתא מגופה לא מקני ליה ומסקינן בגמרא דשואל נמי אע"ג דלא מצי פטר נפשיה אלא במתה [מחמת] מלאכה שהוא מלתא דלא שכיחא מ"מ היכא דשלם ממש ולא אטרחיה לבי דינא גמר ומקני ליה כפילא או יוקרא וזה הוא החילוק דאיכא בין שואל לאחריני דלא סגי בהשואל בדבורא לומר הרי אני משלם עד שישלם ממש כדאיתא בגמרא:

כתב הרשב"א ז"ל דהא דקתני ולא רצה לישבע לאו למימרא דאתא למעט היכא דאי אפשר לישבע כגון דאיכא עדים שנגנבה בפשיעה דאף בזו נמי היכא דלא אטרחיה לבי דינא מקני ליה כפילא וטעמא משום דאע"ג דהשתא לא מצי לאטרוחי כ"כ דהא איכא עדים מ"מ המפקיד בשעת הפקדון גומר בלבו לאקנויי בכל ענין היכא דלא אטרחיה משום דאיכא צדדין דאי בעי פטר נפשיה וכדאמרן והכי משמע מדגרסינן בירושלמי היו לו עדים שנגנבה בפשיעה הרי הוא בכלל שילם אלא קתני הכי למעוטי היכא דלא מחייב עליה בשום תשלומין לא ממון ולא שבועה כמו בשומר חנם דאיכא עדים שנגנבה או בשומר שכר דאיכא עדים שנאנסה דבכי ה"ג כיון דפטור מיניה לגמרי אי בעי נפקד לשלומי ליה אינו אלא כמכר לו עכשיו קנסיו דכה"ג לא אסיק אדעתיה מפקיד מעיקרא וכן נראה לו ז"ל מן הירושלמי דגרסינן אם היו לו עדים שנגנבה באונסין הדא הוא דא"ר אלעזר המוכר קנסיו לאחרים לא עשה ולא כלום:

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט