רי"ף על הש"ס/ברכות/דף יז עמוד ב
צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריאהטקסט קיים בדף הפרק. הוא אינו מוצג כאן בגלל היעדר {{דף רי"ף}} ותגי קטע. אם ברצונכם לתרום לוויקיטקסט אנא הוסיפו אותם במקום המתאים.
תלמידי רבנו יונה על הרי"ף/ברכות/פרק ג
השגות הראב"ד על הרי"ף/ברכות/פרק ג
מלחמות ה' על הרי"ף/ברכות/פרק ג
שיטת ריב"ב על הרי"ף/ברכות/פרק ג
שלטי הגיבורים על הרי"ף/ברכות/פרק ג
חידושי אנשי שם
שיטת ריב"ב
שיטת ריב"ב על הרי"ף (רבנו יהודה בר ברכיה)
הגהות והערות
עין משפט
הגהות הב"ח
הגהות הב"ח על הרי"ף (בעל ה"בית חדש" על הטור)
הגהות חו"י
הגהות חו"י על הרי"ף (חוות יאיר)
הגהות מא"י
הגהות מא"י על הרי"ף (מעשה אילפס)
 |
שימו לב! דף זה כולל תוכן חדש (למעלה) ותוכן ישן (למטה).
יש לשלב ביניהם ואח"כ למחוק תבנית זו. |
הלכות רב אלפס
שנו אלא שהניחן בכלי שאינו כליין; אבל הניחן בכלי שהוא כליין, אפילו עשרה מאני, ככלי אחד דמי. אמר רבא: גלימא אקמטרא, ככלי בתוך כלי דמי.
אמר רבי יהושע בן לוי: ספר תורה, עושה לו מחיצהשא גבוהה עשרה טפחים. והני מילי היכא דאין לו בית אחר; אבל יש לו בית אחר, מנח ליה התם.
כמה ירחיק מהם ומן הצואה ארבע אמות.
אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא: לא שנו אלא לאחריו, אבל לפניו כמלוא עיניו, וכן לתפילה.
לא יעמוד אדם כנגד בית הכסא ויקרא קריאת שמע ויתפלל, ואף על פי שאין בו צואה, דאמר רבי יוסי בר חנינא: בית הכסא שאמרו, אף על פי שאין בו צואה. ודווקא ישן, אבל חדש לא. אמר רבא: הני בתי כסאי דפרסאישב, אף על גב דאית בהו צואה, כסתומות דמיין.
גרסינן בפרק יציאות השבת (שבת י א): אמר רב אדא בר אהבה: מתפלל אדם תפילתו בבית המרחץ. ואוקימנא, במרחץ חדש, שעדיין לא רחץ בו אדם; אבל מרחץ ישן, לא. ותניא: הנכנס לבית המרחץ, מקום שבני אדם עומדין לבושין, יש שם קריאת שמע ותפילה, ואין צריך לומר שאלת שלום, ומניח תפילין, ואין צריך לומר שאינו חולץ. נכנס למקום שבני אדם מקצתן עומדים ערומים ומקצתן עומדין לבושין, יש שם שאלת שלום, ואין שם קריאת שמע ותפילה, ואינו חולץ תפילין, ואינו מניח לכתחילה. מקום שבני אדם עומדים ערומים, אין שם שאלת שלום, ואין צריך לומר קריאת שמע ותפילה, וחולץ תפילין, ואין צריך לומר שאינו מניח.
אמר רב המנונא משמיה דעולא: אסור לאדם שיתן שלום לחברו בבית המרחץ, משום שנאמר: "ויקרא לו ה' שלום" (שופטים ו כד), כלומר: שמו של הקב"ה שלמא הוא. אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: שרי ליה לאיניש למימר "הימנותא" בבית הכסאשג. ואף על גב דכתיב "האל הנאמן" (דברים ז ט), ההוא כמה דאת אמר, "אלהא מהימנא", אבל שֵם גופיה לא איקרי נאמן.
והזמנה לבית הכסא למיקם בגויה וצלויידש, איבעיא ולא איפשטאשה:
מתניתין:
זב שראה קרי ונידה שפלטה שכבת זרע, צריכין טבילה, ורבי יהודה פוטר:
גמרא:
מהא מתניתין שמעינן דזבין וזבות ונידות ויולדות, כולהו חייבין בתפילה, דדייקינן: טעמא דזב שראה קרי ונידה שפלטה שכבת זרע הוא דצריכי טבילה; הא זב שלא ראה קרי ונידה שלא פלטה שכבת זרע, אין צריכין טבילה לדברי הכל, וכן הלכה:
הדרן עלך מי שמתו
רש"י (ליקוטים)
אפילו עשרה מאני — אם הם כליין, ככלי אחד דמי.
קמטרא — ארגז של ספרים.
ככלי בתוך כלי דמי — דהא גלימא לאו כליין הוא.
כנגד בית הכסא — בריחוק ארבע אמות.
אף על פי שאין בו צואה — כגון שפינו אותו.
דפרסאי — בחפירה היו, ופיהם רחוק הוא מן הגומא, והוא בשיפוע והריעי מתגלגל ונופל לגומא.
מקום שבני אדם עומדים לבושים — רגילות היו שהיו שלשה חדרים במרחצאות שלהן. בחיצון היו בני אדם פושטין עצמן עד חלוקם ליכנס למרחץ. באמצעי היו פושטין חלוקם ונכנסין ערומים למרחץ. וכן כשיוצאין מן המרחץ, נכנסין לחדר האמצעי ללבוש חלוקם, לצאת לחוץ ללבוש בגדיהם. ופנימי היו כולן רוחצין ערומים. והשתא קאמר במקום שבני אדם עומדין לבושין דהיינו בחיצון.
ואין צריך לומר שאינו חולץ תפילין — אם כבר הם בראשו.
מקצתן ערומים ומקצתם לבושים — דהיינו האמצעי כדפירשתי, דהנכנסין לרחוץ פושטין את עצמן שם ערומים והיוצאים לובשין עצמן.
ואינו חולץ תפילין — אם הם כבר בראשו.
ואינו מניחם לכתחילה — בראשו.
שבני אדם עומדים ערומים — היינו המרחץ הפנימי.
מתני': זב שראה קרי — אף על פי שטמאים טומאת שבעה משום זיבה, ואין טבילה זו מטהרתו, אפילו הכי צריך טבילה לדברי תורה כתקנת עזראבא. וכן נדה אם באה להתפלל ופולטת שכבת זרע הרי זו כקרי, כדאשכחן בסיני דכתיב: "שלשת ימים אל תגשו אל אשה"בב (שמות יט טו), לפי ששכבת זרע בפליטתו מטמא תוך שלשת ימים, ואחר כך כבר הסריח בגופה ואינו ראוי להזריע עוד להיות ולד נולד הימנו. ונדה שפלטה, ששימשה אתמול קודם שראתה.
ורבי יהודה פוטר — דהואיל וטומאת זיבה קודמת והרי טמאה טומאה חמורה, ואינה אוסרתו בדברי תורה כדאמרינן בפרקין: הזבין ומצורעים מותרים בדברי תורה, תו לא אתיא טומאת קרי דקילא ואסרא ליה.
הדרן עלך מי שמתו
הערות, הגהות ושינויי נוסחאות
הערה בא: נ"ב: משום קרי. ב"ח.
הערה בב: וגו'. ב"ח.
תלמיד רבינו יונה
לך, עשרה רשותא אחריתי היא. כלומר, כיון שגבוהה עשרה, כבר נעשה משם ומעלה רשות בפני עצמו, ומה שלמטה רשות בפני עצמו, ואין זה הרשות נעשה כיסוי למה שברשות אחר. וקשה על זה הפירוש, דמאי קא מיבעיא ליה פחות מג' אי הוי כיסוי? שזה פשוט הוא, למה לא יהיה כסוי כשאר דברים? וזה אפשר לדחותו ולומר דמיירי כשנוגעחא במטה עצמה, ומשום הכי צריכא ליה למיבעי. וזה דוחק. ועוד, דכיון דפחות משלשה מספקא ליה אי הוי כסוי או לא, נראה דוחק לשאול מג' ועד ט' מאי, ובלשון ואם תמצי לומר, שאין זה דרך התלמוד (כיון שאין טעם לדמות). ורש"י ז"ל חשב להשמר מכל זה, וכתב דלא גרסינן "פחות מג' כלבוד דמי או לא", דהאי לא מיבעיא ליה [אלא הכי גריס: "פחות משלשה ודאי כלבוד דמי, אלא]חב משלשה ועד תשעה מאי" וכו'. ומצאנו ספרים מדויקים שגורסים: "מטה פחות מג' כלבוד דמי או לא? אמר ליה לאו" וכו'. ותימה הוא זה, היאך יכול לומר שהשיב לו רב הונא דפחות משלשה לא הוי לבוד? שזה אינו אפשר. ובין לפירוש רש"י ובין לפירוש רבינו האי יקשה למה לא כתב אותו הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו, דלפירוש רבינו האי ז"ל היה לו לכתבו לאשמועינן דאחר המטה בפחות משלשה [לא הויא הפסקה]חג ובעשרה הויא הפסקה וקורא מיד, משלשה ועד עשרה איבעיא ולא איפשטא. ולפירוש רש"י ז"ל היה לו לכתבו להודיענו דין תחת המטה, דאפילו ר' שמעון בן אלעזר דאמר בית כולו כארבע אמות על ארבע אמות דמי מודה דהיכא דהניח תחת המטה מותר ואין צריך ארבע אמות, והיה לו להודיענו דפחות משלשה הוי כיסוי ומותר, ועשרה לא הוי כסוי, ומשלשה ועד עשרה איבעיא ולא איפשטא ולחומרא. מפי מורי הרב נר"ו:
אבל הניחן בכלי שהוא כליין אפילו עשרה ככלי אחד דמי — כלומר, לא תאמר עשרהגא שהן כליין הוא דדמו ככלי אחדבג אלא אפילו עשרה שאינן כלייןגב,חד,חה דיינינן להו ככלי אחד. ומיהו אפילו אחד לבדו שאינו כלייןגג1 לא נתמעט מאחדגג2 ודיינינן להו ככלי אחד ועם הכלי שהוא כלייןגג3 הוי להו כלי בתוך כלי ומותר. (נראה לעניות דעתי טעות בכאן):
גלימא אקמטרא ככלי בתוך כלי דמי — פירוש אקמטרא, כלי שמכניסין בו הספר, כדאמר (מגילה כו ב) הני זבלי דחומשי וקומטרי דספרי, ורוצה לומר שהספר נתון בתוך אקמטרא שלו וגלימא מלמעלה, ככלי בתוך כלי דיינינן ליה:
ספר תורה עושה לו מחיצה גבוהה עשרה וכו' — יש ששואלין, ואמאי צריך למחיצה גבוהה עשרה? והא אמרינן לעיל (סוף דף כה:) שיניחם בכלי בתוך כלי. ואית דמתרצי, דהכא מיירי בשאין לו כלים. ומכל מקום עדיין קשה, למה לא אמר "ספר תורה ותפלין", כמו שאמר בברייתא שלמעלה? ומשום הכי נראה למורי הרב נר"ו לתרץ כל זה ולומר, דברייתא דאמר "עד שיוציאם או עד שיניחם כלי בתוך כלי" – לצדדין קתני, ורוצה לומר: בבית שיש בו ספר תורה אסור לשמש בו המטה עד שיוציאנו, ותפילין עד שיניחם בכלי בתוך כלי, אבל בספר תורה לא מהני כלי בתוך כלי, אלא להוציאו או לעשות לו מחיצה כדמפרש רבי יהושע. ושאר ספרים דינם כתפילין וצריך כלי בתוך כלי, וכדאמרינן לעיל גבי גלימא אקמטרא:
אבל לפניו מלא עיניו — ומי שקורא בלילה, או סומא שאינו רואה, צריך להרחיק מלא עיניו כאילו היה רואה, והכין פירשו בירושלמי. ותימה הוא, למה הוצרך לומר וכן לתפילה? שזה פשוט הוא, דכיון שמרחיק לקריאת שמע – כל שכן לתפילה, שהחמירו בה יותר משאר דברים:
ודוקא ישן אבל חדש לא — כלומר, אף על פי שאין בו עכשיו צואה, כיון שהיהגד אסור מתחילה, אסור הוא מן התורה משום "והיה מחניך קדוש", וכל דבר שאסור מן התורה הכי נמי אסור כנגד ד' אמות שלו. אבל חדש אינו אסור כלל ואפילו בתוכו, וכל שכן כנגדו. מפי מורי הרב נר"ו:
בתי כסאי דפרסאי אף על גב דאית בהו צואה כסתומות דמיין — ואומרים רבני צרפת ז"ל, דבתי כסאות שלנו, אף על פי שהם עשויים כמו של פרסיים, כיון שמי רגלים מצויין שם תמיד, לא דיינינן להו כסתומות ואסור. ורבינו האי גאון ז"ל כתב שאותן שלהם היו עשויים במדרון בעניין שהמים יורדים מיד, ולפיכך דיינינן להו כסתומות ומותר; אבל בהני דידן שאינן במדרון, אסור:
אבל שם גופיה לא אקרי נאמן — וכתב רבינו משה ז"ל, שמותר לומר בבית הכסא "רחום", שאינו אלא כינוי, ולא מצינו שמו ממש שיקרא רחום. והראב"ד ז"ל הגיה עליו, שלא מצינו בשום מקום רחום על האדם, ואסור לאומרו בבית המרחץ או בבית הכסא. ונראין דברי רבינו משה ז"ל למורי הרב נר"ו, דהא כתיב "זרח בחשך אור לישרים חנון ורחום וצדיק" (תהלים קיב ד), וזה נאמר על הצדיק, כי למעלה דיבר בעניין הצדיק ובהצלחתו, ואמר: "הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד", כי כשהצדיק יש לו הצלחה מעושר וכבוד ועושה צדקותיו, זרח במעלתו והצלחתו, והצדקות שעושה אור לישרים שמתפארים בהצלחתו מפני שהוא "רחום וחנון וצדיק":
והזמנה לבית הכסא למיקם בגויה וצלויי בעיא ולא איפשטא — הרב אלפסי ז"ל לא כתב בכאן דעבדינן לחומרא כמו שכתב בבעיא דדבוקה בו בסנדלו. וטעם הדבר, דהוה ליה תיקו בדרבנן, דלא אסרה תורה אלא בית הכסא עצמו או כל דבר של טינוף עצמו דומיא דצואה כדכתבינן לעיל, אבל כשאין בו צואה אינו אסור אלא מדרבנן. ומבעיא ליה הזמנה בעלמא אי חיישינן לבזיון או לא, ולא איפשטא ולקולא עבדינן, דכל תיקו דרבנן לקולא. דיקא נמי דאמרינן לעיל, גבי לא יעמוד אדם כנגד בית הכסא ויקרא קריאת שמע, ודוקא ישן אבל חדש לא. ונראה למורי הרב נר"ו שרצה לומר, אבל חדש אינו איסור כלל, דאפילו בתוכה מותר וכל שכן כנגדו:
מתני': זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע צריכין טבילה — פירוש, אף על פי שהטבילה אינה מועילה להם להעלותם מטומאתם, שהזב והנדה טמאים טומאת שבעה, וכשטובל הזב מיד שראה הקרי או הנדה מיד שפלטה שכבת זרע, נמצא שלא הגיעו עדיין ימי טהרתם ולא יצאו מטומאתם, אפילו הכי סבירא ליה לתנא קמא שצריכין טבילה קודם שיתפללו. ור' יהודה סבר, כיון שאין הטבילה מועילה להם אינם צריכין טבילה. והאי דתנן שפלטה שכבת זרע מיירי כשפלטה בתוך ג' ימים של תשמיש, שאינו מסריח, אבל אחר ג' ימים שהוא מסריח אינו מטמא. ומתניתין מקמי דבטלוה לטבילותא היא, אבל השתא (דף כב.) דבטלוה לטבילותא אין צריכים טבילה כלל:
הדרן עלך מי שמתו:
הגהות, הערות ושינויי נוסחאות
הערה חא: כשאינו נוגע. ד"ת.
הערה חב: גירסת ד"ת.
הערה חג: גירסת ד"ת.
הערה גא: שנים וכו'. הגא"י.
הערה בג: אחר. ב"ח.
הערה גב: שהן כליין. ב"ח והגא"י.
הערה חד: ואינן כליים כלל דיינינן להן ככלי אחד, דבטילו לגביה, כיון שכולהו כליין, או שאין שם כלי עליהן בעלמא. כך נראה לי יישוב העניין ופירוש, ואין צריך להטעות. מהר"ם.
הערה חה: לא ידעתי מנא ליה הא וגם שאר הפוסקים חלוקים עליו. תר"י. ד"ת.
הערה גג1: שהוא כליין. הגא"י.
הערה גג2: מאחר וכו'. הגא"י.
הערה גג3: ועם הכלי שאינן כליין, כצ"ל. הגא"י.
הערה גד: בו, כצ"ל. הגא"י.
שיטת ריב"ב
קמטרא — ארגז. "לאשר על המלתחה" (מלכים ב י כב), מתרגמינן "לדי על על קמטרא".
ככלי בתוך כלי דמי — דהא גלימא לאו כליין הוא.
אבל חדש לא — כלומר, מותר להתפלל כנגדו ברחוק ד' אמות.
ולצלויי בתוכו — כלומר, בקרוב ד' אמות.
אם הוא חדש — שהזמין המקום לבית הכסא, בעיא ולא איפשטא.
מתני': זב שראה קרי — אף על פי שנטמא טומאת ז' משום זיבה, ואין טבילה זו מטהרתו, אפילו הכי צריך טבילה לדברי תורה כתקנת עזרא משום קרי. וכן נדה שפלטה שכבת זרע של תשמיש ששימשה אתמול קודם שראתה.
פולטת שכבת זרע הרי היא כבעל קרי, לפי ששכבת זרע מטמא בפליטתו כל שלשה, אבל לאחר שלשה כבר הסריח בגופה. מהא מתניתין שמעינן דזבין וזבות ונדות ויולדות כולהו חייבין בתפילה ואין צריכין טבילה, דדייקינן מינה: טעמא דזב שראה קרי וכו', ובפירקין נמי אמרינן: הזבין והמצורעין מותרין, דלבעלי קריין תיקן עזרא טבילה, אבל לשאר טמאים לא תיקן.
וכתב הרב דודי ז"ל: הא דאמר רב פפא טפח באשה ערוה, אוקימנא בגמרא באשתו ולקריאת שמע, ושוק באשה ושיער באשה וקול באשה – הכל ערוה ואסור להסתכל בהן. והרב אלפסי ז"ל השמיט כל זה. וקשיא לי הכותב, אי הא דאמר רב חסדא שוק באשה ערוה להסתכל בה קאמר, אמאי לא מתמהינן בגמרא עליה דרב חסדא מדרב ששת כדמתהינן עליה מדרב פפא? אלא נראין דברי רבינו שלמה ז"ל שפירש שוק באשה ערוה, באשתו ולקריאת שמע.
שלטי הגבורים
הערה שא: מיימוני וסמ"ג כתבו דהכא מועיל כלי בתוך כלי כמו מחיצה. והרא"ש ורבינו יונה כתבו דאינו מועיל לספר תורה, רק מחיצה. ומיהו בכל ספרי הקודש אפילו בחומשים סגי כלי בתוך כלי.
לשון ריא"ז: הניחן בתוך טליתו והניח טליתו בתוך תיבה של ספרים, הרי הוא ככלי בתוך כלי, שהרי הטלית אינו כליין. וספר תורה שאינו ראוי להניחו כלי בתוך כלי, עושה לו מחיצה עשרה. ואם יש לו בית אחר, צריך להניחן בבית אחר.
הערה שב: הני בתי כסאות דפרסאי וכו' — פירש רש"י, שהן בחפירה, ופיהן ברחוק ארבע אמות מן הגומא, והרעי מתגלגל ונופל למרחוק. ומיירי שאין בהן ריח רע. וכתב ר"י, דבתי כסאות שלנו אף על פי שהן סתומין רגילין להשתין בהן, ואין לקרות בהן.
- בתי כסאות של פרסיים, אף על פי שיש בהן צואה הרי הן כסתומין, לפי שהן עשויין במדרון והצואה מתגלגלת למרחוק, ופיותיהן נקיים ואין בהם שום ריח.
הערה שג: ו"רחום" וכל הכינויין, כתב מיימוני שמותרלאומרן בבית הכסא. והראב"ד כתב דאין לומר "רחום".
הערה דש: ול"ד דכל היכא דלא אמר רבינו דאותו תיקו לחומרא, דהוא לקולא. וצריך עיון, דמיימוני וטור פסקו לחומרא, והראב"ד לקולא. ונראה דפליגי, דלדברי מיימוני והרא"ש דוקא נגד בית הכסא חדש מותר לקרות אבל תוכו אסור, ולדברי רבינו והראב"ד ורבינו יונה, כשהוא חדש אפילו הזמינו מותר לקרות ולהתפלל אף בתוכו.
הערה שה: הרא"ש הביא לשון זה, וכתב ז"ל: ולא כתב כאן דעבדינן לחומרא כדכתב בבעיא דלעיל דדבוקה לו בסנדלו, משום דהתם הוה ליה ספיקא דמילתא דאורייתא, אבל הכא הוה ליה תיקו ומילתא דרבנן, דלא אסרה תורה אלא בבית הכסא ישן עצמו, אבל בית הכסא חדש שאין בו צואה אינו אסור אלא מדרבנן, מדבעיא ליה בהזמנה בעלמא אי חיישינן לבזיון אי לא, ולא אפשטא ועבדינן לקולא. מיהו נראה מדקאמר רב חסדא לעיל: מתפלל אדם כנגד בית הכסא דלית ביה צואה ומוקי לה בחדתי, משמע דבתוכו אסור, עד כאן לשונו.